פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על הרוע ועל ההתגלות

על הרוע ועל ההתגלות

רות נצר | 18/2/2013 | הרשמו כמנויים



על הספר של פלנרי אוקונור 'כל מה שעולה מתכנס'. תרגום ליה נירגד. מחברות לספרות. זמורה ביתן דביר. 2012

רשימה זו מבוססת על מאמר שלי שהתפרסם ב'מקור ראשון'

קובץ ספורים מופלא זה נכתב סמוך למותה של פלנרי אוקונור ב-1964. ספריה של אוקונור מעלים שאלות בסיסיות על תפקידה של הספרות בעצוב ערכים, בהגדרת הטוב והרע, ובהתווית הדרך לקורא כדי שיהיה אדם טוב יותר, תפקיד שלדעתי הספרות (ובעקבותיה גם הפסיכותרפיה) במאה העשרים נוטה לזנוח.
אוקונור היא אחת הסופרות הגדולות של ארצות הברית. הספורים של הספר הנוכחי כולם מממשים את שם הספר הקודם של אוקונור, שתורגם לעברית ב-1984 על ידי רינה ליטווין 'אדם טוב קשה למצוא'. ואמנם, ההלם הראשוני בקריאת הספורים שלפנינו הוא במפגש עם דמויות הספר – אנשים משכבות חברתיות נמוכות-בנוניות, אנשים פרימיטיביים, אגוצנטריים, צרי עין וצרי לב, קטנוניים, מקנאים, נוקמים, גזעניים, חורשי רע, חותרים למטרתם על חשבון הזולת, צבועים, מתנשאים, רואים את מגרעות הזולת ובזים לו, שונאים ומשפילים אותו, פוגעים בו, מאחלים לו שיתפגר, שופכים את מחשבותיהם ורגשותיהם אלה בדבור ישיר ובוטה על הזולת ללא כל התחשבות. כך הורים על ילדיהם וילדים על הוריהם. יחסי הורים וילדים הם יחסים כוחניים, שתלטניים, מסרסים, הקיום האנושי צילי כולו ואפוף רוע. יתירה מזו, החיים נטולי אפשרות לשינוי. באותם מקרים שיש נסיון לשנות את הזולת, להראות לו את טעותו, או לכעוס עליו – התוצאה הרסנית.
למה הספורים מושכים לקרוא בהם למרות כל זאת? זו אמנות הספור של אוקונור שמאפשרת לנו להבין ולחוש את גבורי הספור מתוכם, ולשוטט עם מחשבותיהם במבוי הסתום שלהם. וזאת, כפי הנראה, משום שאוקונור עצמה לא חשה כלפיהם את אותם רגשות שליליים שהם חשים כלפי האחרים – היא לא מתנשאת ולא בזה, ולא שופטת כלל. אנחנו יכולים לחוש שהיינו עצמנו חשים כמו דמויותיה במצבים המתוארים שם - מצבי חיים קרתניים, מצומצמי אופקי קיום, נטולי שמחה ומשמעות.
אכן, אדם טוב קשה למצוא. האנשים נטולי כל אמפתיה, רחמים, חמלה, רכות, צער, ואהבה. כלומר, נטולי רגשות חיוביים. דומה שאוקונור לא חומלת על קוראיה והיא מחייבת אותנו להביט בקיום האנושי הפגום העירום, קיום של הישרדות שניטל ממנו כל מה שנותן משמעות לחיים: קירבה אנושית, אינטימיות, שייכות לקהילה אנושית, אהבה, עשיה בעלת משמעות, יצירה, חווית חיים חיובית, שייכות לטבע. לא רק שכל זה איננו אלא שגם אין געגועים לעולם טוב יותר.
יוצאים מן הכלל הם שני ספורים בהם הדמות המרכזית נשלטת על ידי טוב לב שמתורגם לעזרה מלאה לזולת, אבל בשני המקרים מדובר במבוגרים שמתמסרים אל נערה-נער פסיכופטיים, נטולי הכרת תודה, שמנצלים את מיטיביהם ללא אשמה ובושה, כשמייטיביהם בעיוורון מוחלט נוכח הרוע הבוטה שמתרחש נוכח עיניהם. במקרה אחד האב שמתמסר אל נער יתום ואלים שיצא מכלא ולא שם לב כיצד הוא מזניח את בנו שלו ודוחף אותו לאובדן. במקרה השני הבן שמתריע כנגד העזרה המתמדת של אמו לנערה זנותית נצלנית נשטף ברוע אלים בעצמו ופוגע באמו במקום בנערה. הטוב העוור שמוליד הרס הוא טוב מדומה, שכן זהו טוב תמים מנותק מהמציאות, נטול אבחנה בין טוב ורע. זהו טוב אידאי שיש בו רחמים למי שאינו ראוי להיות מרוחם. וכך האידיאה של עשית הטוב מוקעת כאן בעליל.

כול הסיפורים של פלנרי אוקונור מסתיימים במוות או כשל מוחלט שהספור מוליך אליו והסיום הקשה מתרחש בפתאומיות בלתי צפויה. זו הסיבה שעל עטיפת הספר ציור של צפור שמנסה להמריא וחץ פוגע בה בחזה: ואמנם הספורים כולם מוליכים אל פגיעה אלימה וישירה בלב הקורא. לזה בדיוק התכוונה אוקונור. במאמר 'מחבר הסיפורת וארצו'(המעורר, 1998. גליון 4. עמ' 95), היא כותבת שעל הסופר "לנקוט אמצעים אלימים" כדי להעביר את החזון שלו לקהל שרגיל לראות את עיוותי החיים כטבעיים: "עליך להביא את החזון שלך לידי נראוּת על ידי הלם". במאמר הזה היא מבטאת את אמונתה שלסופר נדרשת עמדה מוסרית. מכאן נובע אפוא שתאוריה הקשים את חיי האדם בכל מגרעותיו הבוטות נועדו להביא את הקורא לעמדה מוסרית חדשה. אבל מה היא העמדה המוסרית החדשה? האם אוקונור מאמינה שהאדם מסוגל להשתנות ולהיות טוב יותר? דומני שההפך הוא הנכון.
כוחן של סיומות הספור אינו רק בהרס (תוצאה בלתי נמנעת של הרוע) שהוא מוליך אליו אלא גם ברגעי התגלות מיסטית בלתי צפויים שאחרי האסון או בטרם המוות של סוף הספור: בספור על האשה שהפר מתקיף והורג אותה מתואר רגע מותה כך: "היא המשיכה לבהות היישר לפנים, אבל כל הנוף מולה השתנה – שורת העצים הפכה לפצע כהה בעולם שכולו שמיים – היא עצמה נראתה כמו אדם שראייתו שבה אליו פתאם, אך הוא מגלה שהאור בלתי נסבל". (עמ' 50). בספור על הסבא שהורג את נכדתו בהתקף אלים, מתוארת ריצת האמוק שלו אל האגם: "לפתע נפער מולו האגם כולו, דוהר בכל תפארתו [...] משני צידיו, ראה, התעבו העצים הכחושים והפכו לשורות אפלות מסתוריות שצעדו למרחקים על פני המים" עמ' 74. בספור על הנער החולה-אנוש מסופר בסוף: "החיים הישנים בו מוצו. הוא חיכה לבואם של חדשים [...] הציפור האכזרית שריחפה מעל ראשו בהמתנה מסתורית כל שנות ילדותו וימי מחלתו, נראתה לפתע פתאום כאילו היא נעה. אסברי החוויר, ומסך אשליה האחרון נקרע מעל עיניו כברוח סערה [...] אך רוח הקודש, עטופה לא באש כי אם בהילה של קרח, המשיכה לרדת בלי רחמים". (עמ' 103).
בספור על האשה שמותקפת על ידי נערה שלא יכולה לשאת את התנשאותה, האשה המושפלת וההמומה שבה אל ביתה וצועקת אל אלוהים. ואז "כל הצבעים, של שדות ושל שמי ארגמן, התלקחו רגע בחריפות שקופה [...] כאילו ספגה לקרבה איזה ידע עמוק ומחייה נפשות [...] אור נבואה נח על עיניה. היא ראתה את הפס [בשמיים] כגשר כביר המתנדנד ונמתח מעלה מהאדמה ועובר בשדה של אש יוקדת". היא רואה חזיון של הנשמות שעולות אל גן עדן "והיא שמעה את קולות הנשמות המטפסות מעלה אל שדה הכוכבים, בצעקת הללויה". (עמ' 193) . בספור 'הגב של פארקר', מסופר על אדם פשוט ושטחי שמקעקע על גבו את דמות ישו, אחרי שניצל מאש תבערת העץ שבו התנגש. בעקבות הקעקוע של ישו הוא חש עצמו אדם חדש, ומבקש כך להרשים את אשתו הנרגנת המאמינה באל. אז הוא גם מכנה עצמו לראשונה בשמו האמיתי עובדיה אליהו, כמחובר לראשונה למהותו הרוחנית: "ולפתע פתאם חש שהאור נוהר דרכו, הופך את נשמת קורי העכביש שלו לערבסקה מושלמת של צבעים, גן של צפורים ובעלי חיים". (עמ' 216). אולם אשתו שנכותה הרגשית גדולה אף משלו, מכה בו בזעם ומכנה אותו עובד אלילים, והוא בורח ובוכה כמו תינוק.
ההארה הדתית בסיומות המפתיעות האלה מתרחשת אצל גבורי הספורים שאין להם קשר ממשי לדת. סיומות אלה מזכירות את תאורי החוויה הדתית של ויליאם ג'יימס ( בספרו 'החוויה הדתית'), אלא שאצל ג'יימס מתוארות חוויות קונברסיה דתית, שהוא מתאר כרגעים ספונטניים של הארה התגלותית שמשנה את האדם מכאן ואילך. ואילו כאן, נראה שהפער בין הדמויות הקטנוניות עכורות הלב לבין המשמעות הגבוהה הנשגבת של ההארה הינו גדול מכדי שתהיה אפשרות לאנשים אלה להיגאל דרכה. שהרי אין לגיבורי ספורים אלה שום כלים למודעות עצמית, אינם מכירים במצבם הירוד ואין בהן רצון לתהליכי שינוי למען יהיו טובים באמת וראויים לחסד ההתגלות. ואולי דווקא משום כך, ומשום שאין לגיבוריה שום נוחם בקשרים אנושיים, אוקונור מביאה את סיומות רגעי ההתגלות, כמעשה של חסד כלפי גיבוריה, כדבר הטוב היחיד האפשרי שהיא יכולה להעניק למי ששקוע בזוהמת החיים.

במאמר 'מחבר הסיפורת וארצו' (שם. עמ' 95) כותבת אוקונור: "סיריל הקדוש מירושלים כתב בהוראות לחניכיו:" 'הדרקון יושב בצד הדרך, מביט בעוברים בה. היזהר פן יטרוף אותך. אנו הולכים אל אבי הנשמות. אך חייבים לעבור את הדרקון'. אין זה משנה איזו צורה ילבש הדרקון. המעבר המסתורי לידו, או בתוך לועו, הוא אשר ספורים בעלי עומק יטפלו בו תמיד; ומכיוון שכך הוא הדבר, יש צורך באומץ רב בכל זמן, בכל ארץ, כדי לא להפנות עורף למספר הספורים". אוקונור עוברת דרך הדרקון הזה בספוריה.
אוקונור מתה בגיל 37 ממחלת הזאבת שגם אביה מת בעטיה. אולם תחושתי בקריאה היתה שאי אפשר היה לאוקונור לחיות בעולם הזה כשכך חוותה אותו, כעולם מוקף כוחות אופל והרס ללא תקנה; כוחות אופל דרקוניים שעשויים בעצמם להוליך את מי שעובר בתוכם וסביבם אל מותו, שאולי רק בו יזכה לבסוף לרגע של הארה.

עוד בבלוג של רות נצר

לפני שלוש שנים מכרתי את ביתי וקניתי דירה חדשה. כמעט שלוש שנים המתנתי עד שהתקיים המעבר עצמו בימים אלה....
סוף סוף הגשמתי את המשאלה לחזות בקרנבלים באיטליה שמתקיימים בסוף פברואר כל שנה, כמו פסטיבלים אחרים בעולם,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi22/2/2013

לכוון את המראה. רות,
תודה על המאמר המרתק,
הרוע, לצערנו, קיים בעולם, אי אפשר להתעלם מקיומו,
זה נראה כאילו אוקונור בסיפוריה כיוונה את המראה אל הרוע ,
וכשהוא משתקף במלואו הוא אולי גורם לנו לפגוש את עצמנו ולבדוק אם משהו ממנו דבק גם בנו.
מתוך המאמר שהעלית הרגשתי את הרצון לתיקון.
תודה