פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שומרת לילה בואי אלי

שומרת לילה בואי אלי

רות נצר | 29/10/2019 | הרשמו כמנויים

בתערוכה הנוכחית, של אדוה דרורי 'שומרת לילה בואי לגן תכלת' – בגלריה לאמנות ישראלית במרכז ההנצחה, קרית טבעון, דרורי חוזרת על הנושא החוזר שלה – של ילדים פגועים-נטושים בבית התינוקות והילדים בקבוץ של פעם שבו גדלה.
למרות שהילדים קוראים למבוגר האחראי, לשומרת הלילה, שמי יודע מתי תגיע - כבר יש יכולת של הנפש הילדית העזובה להכיל את עצמה.
האמנית יוצרת ממלכת ילדים הזויה של מבני האוהלים, שהם בית לנפש, מיכל-היכל, תיבת הצלה, או אוהל ריפוי שמאני. שמעליה שומרת דמות קטנה אנונימית נטולת פנים, או דובון. לפחות זה.
אהלים תפורים אלה שהיא מכינה לילדה קטנה בתוכה, תפורים מבגדי ילדים-ילדות. ילדי הקבוץ של עשרות שנים שגדלו בבתי תינוקות ללא השגחה הורית, מתאחדים בזכרון הקולקטיבי. תפורים יחד.
הפצע של הילדים העזובים ב'לינה המשותפת' הוא פצע קולקטיבי.

אני כותבת זו הפעם השלישית על עבודותיה המרגשות של דרורי שעוסקות באותו נושא שוב ושוב, כי גם אני הייתי שם. גם אני בכיתי בלילות לשומרת הלילה שלא באה. או שחדלתי לבכות בכלל.
בתפירת המאהל, הבגדים והבובות הפגועות מתרחש אצל דרורי תהליך ריפוי. למרות שיש כאן גם בגדים שרקום עליהם: 'אל תיגע בי', שכולל בתוכו את המשאלה המיוחלת ומאיימת עדיין - תיגע בי.

התפירה שבשורש הלשוני שלה היא פתר-תפר – היא חבור החלקים הפגועים-פרומים-קרועים בנפש, כמעשה של תיקון הנפש, והתפירה, כמו האריגה של פנלופה, דורשת סבלנות רבה.
התפירה מחברת את החלק העליון הגלוי של הבד לחלק התחתון הסמוי, כמו חיבור המודע והלא מודע, שמתרחש בתהליך הריפוי.
בפתח הביתן הישראלי בבינאלה 2019 בונציה שבו מציגה איה בן רון את פצעי האנשים בחברה, כתוב:
CARE NEEDS TIME - BE PATIENT
כלומר, היה סבלן למלאכת הריפוי, היא לוקחת זמן. צריך סבלנות כדי להיות פציינט ולקחת חלק בריפוי העצמי.
כמו ב'ספור שאינו נגמר' של מיכאל אנדה, האמנית, כמו הילד בספור, נכנסת אל תוך הספור כדי להציל את מה שניתן להציל, את עולם הפנטזיה שלה, ולתקן אותו.
החזרה על אותם תכנים יכולה להיות מנגנון כפייתי שתוקע את האדם בטראומה שלו, אבל כשמתרחש שינוי מתערוכה לתערוכה אנחנו רואים תהליך ריפוי.
האמן הוא המרפא הפצוע, הוא מרפא את עצמו ואת הקהל שלו והקהל שלו מרפא אותו כשהוא עד ומכיל לפצע ולתהליך הריפוי.
אדוה אומרת: "אני חושבת שעם השנים אני מגלה את השומרת שבתוכי, השומרת שלא היתה לי בילדות, ואני לומדת לגלות אותה בתוכי, מי זאת השומרת הזאת? מהי מייצגת עבורי ואיך אני מחזקת את הקשר אליה? בונה את התפרים... תופרת אותם ממש כמו וונדי, שתופרת לפיטר פן את הצל שלו שאבד לו, כך אני תופרת לעצמי את השומרת הזאת, שלא היתה לי, גם פיזית."

עוד בבלוג של רות נצר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.