פסיכולוגיה עברית

×Nastulya Balish
Nastulya Balish ©
זכור אותי

שׁוּבִי נַפְשִׁי

דר מרים אבנרי-כהן

כשם שיש חוקים בשירה, כך יש שירה בחוקים

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 31/1/2019 | הרשמו כמנויים

האמת היא, ילדונת, שלא מספיק לי מה שקורה כאן בינינו בחדר הטיפול. הייתי רוצה להיות איתך יותר מ-50 דקות בשבוע, שמתאדות כמו טיפה בים הסבל שלך. הייתי רוצה לא רק לשחק איתך מנקלה וטאקי וחתחתול, אלא גם להושיב אותך לנוח על הברכיים שלי ולתת לך לנמנם. הייתי רוצה להכין לך סיר מרק חם. הייתי רוצה לתת לך במתנה בכל שבוע משחק מהחדר, שאת כל כך רוצה לקחת איתך, עד שאת כמעט מתפתה להוציא בגניבה. הייתי רוצה לצאת איתך לטיול בשדות ולהאריך את הפגישה לשעתיים בימים שבהם את עצובה ושותקת. אבל יש חוקים למשחק.

אני ופרשת השבוע הנוכחית לא ביחסים אינטימיים במיוחד. אחרי שיצאנו ממצרים, עברנו בתוך הים ביבשה וקיבלנו את התורה במעמד הר סיני – פתאום נוחתת פרשת 'משפטים', מלאה בפרטי-פרטים של הלכות. התדר שלי הוא לא משפטים, אני דוברת שפה אחרת. מה העדות והחוקים והמשפטים הללו בעבורי, ציפור דרור שכמהה ליצירה והתחדשות? אך הגבולות לא נולדו בפרשת משפטים, הם הופיעו הרבה קודם, מרגע בריאת האדם. אז לכבוד הפרשת שמאתגרת אותי, ולכבוד החיים שמאתגרים אותי הרבה יותר, מנסה להתבונן בסקרנות בכוחם של החוקים.

עולם, שנה, נפש

החיים מתחילים ומסתיימים בתוך גבולות. ב-'ספר יצירה', ספר עתיק יומין המיוחס לאברהם אבינו, נכתב כי כל אדם נתון תמיד בתוך שלושה ממדים: עולם, שנה ונפש -המכונים - עש"ן.[1] האדם אינו יכול לברוח מממדים אלו או להתבונן בהם מן הצד, כיוון שכל עצמיותו פועלת ונפעלת בהם. העולם מייצג את מרחב המקום בו נמצא האדם. השנה משקפת את מרחב הזמן שבו מצוי האדם, והנפש משקפת את מרחב הרצון והבחירה החופשית. כלומר, תודעת האדם מורכבת משלושה ערוצים מחויבי-מציאות: מקום, זמן ורצון.

אין לאדם אפשרות אחרת כי אם להימצא בכל רגע נתון במסגרת של זמן ובתחום של מקום, שהרי: "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".[2] אך לא פחות מכך, האדם אינו יכול להשתחרר מן הרצון כל ימי חייו.[3] הרצון הוא כוח אנושי מוכרח: בכל רגע ורגע האדם רוצה דבר-מה.

בחסידות מוסבר כי קיים מתח עצום בין העולם לנפש. העולם הוא מקום של צמצום והגבלה, אשר מעלים את האינסופיות האלוקית (עולם מלשון 'העלם'). כך למשל, דבר שמצוי כאן אינו יכול להימצא במקום אחר, וההפך. כמו כן לא ניתן להיות בשני מקומות ובשני מצבים בו-זמנית. בניגוד לצמצום של העולם, הנפש מטבעה אינה רוצה לקבל מגבלות. רצון האדם שואף אל האינסוף, ללא סייגים וגדרות וללא הגדרות צרות של 'מקום' או קבעון בתחושה או הרגשה.

עש"ן בחדר הטיפול

דווקא בתוככי חדר הטיפול, מתעוררת בי הפנטזיה לפרוץ את גבולות העש"ן. ולעיתים נדמה לי שקורה בדיוק הדבר ההפוך: הזמן נמדד בדייקנות וגבולות המקום חדים ברורים. כך שלמעשה ה-'עולם' וה-'שנה' בחדר הטיפול מדודים ותחומים יותר מבכל סיטואציית חיים אחרת. בפרט בעבודה עם ילדים, מאתגר מאוד לדחוק חוויה מעברית לגבולות של זמן ומקום. זהו מאבק בין שמאל לימין, בין גבורה לחסד, בין דין לרחמים. מתח בין הרצון להמיס את מחסומי העולם החיצון לבין הצורך לאחוז במה שמווסת, גם אם הוא אינו רך ונעים.

ומה לגבי ה-'נפש', כלומר מימד הרצון בחדר הטיפול? נדמה לי שמציאת העצמיות מתוך מיצר של מפגש שבועי שבו הזמן קצוב והמקום מוגבל, אוספת ומצמצמת את הנפש ליצירת תבשיל קדירה מרוכז, שמתבשל לו בדרך איטית ומסתורית, כמו אותו ציר מרק מנחם שכל כך רציתי להכין לילדונת העצובה בחדר הטיפול.

למצוא את השירה שבחוקים

אז בכל זאת, כמה מילים על הפרשה שעושות סדר במסך העש"ן ונחיצותו העמוקה בעבודה הטיפולית. לפני שבועיים עוד היינו בשירת הים, וכעת אנו בעמקי המשפטים. בפרשה כתובות הנחיות שונות העוסקות בנזקים הנגרמים לבהמות או לרכוש, ביניהם נזק שנגרם בשל מכשול שהונח ברשות הרבים:[4]

"וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹרבַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ"

בור הנו מכשול באדמה, שעלול לגרום לאדם חסר מודעות למעוד לתוכו. הרבי מלובביץ' מסביר, כי דינו של בור עמוק זהה לדינו של מכשול הבולט מעל פני הקרקע.[5] מבחינה רוחנית, בעוד שהבור העמוק משקף את יכולת האדם לקבל, המכשול הבולט משקף את יכולתנו להעניק. כשמשתמשים ביכולות אלו בצורה מדודה ומודעת הן יכולות להועיל, אך כשהשימוש בהן פרוע ובלתי מווסת הן עלולות להזיק. אם הנתינה והקבלה שלנו חסרת גבולות וכללים, עלולות להתגלע סכנות לעצמנו ולזולתנו גם כשהכוונה טובת לב.

מעולם לא אהבתי גבולות, אך הם מצידם ממשיכים לגלות כלפיי אהבה ורחמים, בחדר הטיפול ומחוצה לו. טיפול חסר גבולות שבו אעניק שפע ללא מעצורים עלול לכרות בור עמוק למטופל, וליצור מכשול בולט ומפיל בעבורי כמטפלת. ומנגד, עודף ונוקשות בגבולות  עלולים גם הם לכרות בורות ולהציב מפלות בדרך.

לפני כשני דורות טבע הרב קוק, שהיה גם משורר, את הכלל הגדול: "כשם שיש חוקים בשירה, כך יש שירה בחוקים". [6] נדמה לי, שדווקא מתוך האמביוולנטיות שבין הרצון לשבור את גבולות העש"ן בתוך חדר הטיפול ומנגד ההבנה בנחיצותם, נולדת השירה: אולי היא חרישית, אולי יש בה זיופים עדינים, אך הניגון נולד לו דווקא בחיקו של החוק.

יהי רצון שנזכה לחוש את השירה שבחוקים!

 

[1] יהודה ליבס (2000). תורת היצירה של ספר יצירה. הוצאת שוקן: ירושלים.

[2] אבות ד, ג.

[3]  פילבר, י. ה. (תשנ"ז). ביאורים ומקורות לאורות התשובה. מהדורה רביעית ומורחבת, הוצאת המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים.

[4] שמות כ"א, לג-לד

[5] וישפנסקי, מ. (2014).להחיות את היום- פרשת שבוע יומית עם הרבי מלובביץ'. תרגום מאנגלית: ניר מנוסי. הוצאת ידיעות ספרים.

[6]  א"מ הברמן, " שירת הרב", סיני יז (תש"ה)


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.