פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

רמי הרפז מת

פרופ. עמיה ליבליך | 26/1/2019 | הרשמו כמנויים

חברתי רותאלן אבחנה אותי פעם באחד מסגנונות היחסים הבינאישיים שחקרה, כאחת המאופיינת באידיאליזציה. זה די נכון. אני מחפשת גיבורים, אבל רמי היה גיבור-על אמיתי לגמרי, איש שהילך בינינו.
בשנת 1986 הייתי אלמנה צעירה. יום אחד הגיע אלי איש גדול וחזק, בעל עיניים צוחקות, עם אשתו הקטנה. היו אלה רמי ונורית הרפז מקיבוץ הזורע. הוא סיפר לי שיש לו רעיון שאכתוב ספר על חווית השבי שעבר עם עשרת חבריו במצריים. שמעתי את דבריו ממקום שיטחי כפי שהתאפשר לי אז בחיי. אמרתי לו שאינני פנויה כי אני בעיצומה של כתיבה אחרת (של הספר "אביב שנות" באנגלית במהדורה אקדמית, שהייתה נחוצה לי על מנת לזכות בתואר הנכסף של פרופסור מן המניין). "תנסה שוב בעוד שנה", אמרתי לו ביציאתו מהדלת, ושכחתי.
עברה שנה בדיוק. רמי התקשר אלי טלפונית ואמר: "עברה שנה, עכשיו את פנויה?" עצם הזכירה של אותה הבטחה הרשימה אותי כדי שאזמין אותו שנית. אפילו במצבי הקשה באותם ימים, הרושם שקיבלתי מאישיותו הקורנת בביקור הראשון תרם לכך.
רמי הגיע אלי עם תיקיה של חומר מודפס. ישבנו במטבח הדירה בירושלים, והוא הרצה את דבריו על השבי (שלוש וחצי שנים בכלא עבסייה במצריים, תקופה שהסתיימה אז לפני למעלה מ-13 שנה) ועל הלקחים שהפיק ממנו, שיכולים לעניין את הציבור. בסוף המפגש מסר לי את האוגדן ואמר: "זה היומן שניהלנו בשבי, והצלחנו להחזיר ממצרים. מזכירתו של אחד מחברינו הקלידה אותו לאחרונה מכתב היד".
קבענו שאני אחשוב, אעיין ביומן ואודיע בהקדם את החלטתי. כל הלילה קראתי את היומן, שנכתב כפרוטוקולים של ישיבות יום שישי שקיימו השבויים כל שבוע על מנת להחליט בעניינים שנגעו לחייהם. בבוקר צלצלתי לקיבוץ הזורע: "בסדר", אמרתי. "אני מסכימה. תפקידך הוא רק למצוא את כל העשרה ולוודא שיסכימו לספר לי את הסיפור שלהם".
כך התחילה עבודת השדה המרגשת שהובילה לספרי "חוץ מציפורים", שיצא לימים גם באנגלית והוא כמדומני עד היום הספר הנמכר ביותר מכל ספרי. שוחחתי שיחות ארוכות עם כל אחד מהגברים הללו, ועם נשותיהם, שנשארו בארץ (אחת מהן כבר מתה אז). נסעתי עד צפון ארצות הברית למפגש מרטוני עם טייס אחד שגר בניכר. היכרתי את גיבורי הספר היטב, וכתבתי ספר הראוי לחוזקם של האנשים האלה. עם אחדים מהם אני בידידות עמוקה עד היום.
רמי היה הבכיר מכל השבויים – בדרגה זהה למנחם עייני ידידי – ונחשב למנהיג החבורה. בזכותו שמרו על שפיותם (דבר שלא אפרט כאן, הכל נמצא באותו ספר). הוא היה טייס פאנטום וחבר קיבוץ, ומעולם לא למד פילוסופיה, אולם מאז המפגש הראשון הסביר לי כפילוסוף אקסיסטנציאליסטי מדופלם שלאדם אין שליטה בנסיבות חייו, "במגרש שהוקצב לו", אולם הוא חופשי לבחור את עמדתו כלפי הנסיבות הללו, כלומר את התנהגותו בתוך המגרש. בסופו של דבר הרחבתי את הטענה ליחסינו למוות: ברור שנמות, השאלה היא מה אנו עושים עד אז, ואיך אנחנו מתייחסים לעובדה הנתונה.
רמי ותשעת חבריו חזרו מהשבי הארוך בחילופי השבויים שלאחר מלחמת יום כיפור. הוא חזר לחיל האויר בתפקידים שונים, ולקיבוץ - כמנהל המפעל המצליח שלו. הוא חווה טרגדיות משפחתיות קשות בחייו שלאחר השבי, אך רוחו לא שחה. לפני ארבע שנים חלה בפרקינסון. ביום חמישי השבוע מת אחרי סטרוק פתאומי שהציל אותו מניוון המחלה. בלוויה מרובת המשתתפים שנערכה לו בקיבוץ העניק מפקד חיל האויר העכשווי לאלמנתו נורית את תעודת הפטור ממילואים... שכן רמי שרת מרצונו במילואים של חיל האויר עד לאחרונה. הייתה כוונה להעניק לו תעודה זו ביום הולדתו ה-80, בעוד שבועות אחדים.
היה אתמול יום חורף מרהיב, עמדנו סביב החלקה בה קבור גם ארז, בנם של נורית ורמי שניספה בטיול, וראינו כיצד טומנים את ארונו של רמי בקרקע הקיבוץ ומכסים אותו בעפר. נכדיו, ילדיו, וחבריו לשבי ולחיל הספידו אותו, כל אחד בדרכו. רבים הסבירו שהיה איש בעל ידי זהב ממש, שידע לתקן הכל. גם את הנפש והקהילה, כנראה. זאב רז הזכיר את שתי השמלות שסרג רמי בשבי לבנותיו התאומות, שנולדו בהיעדרו.
השילוב של יכולת אדירה, לב טוב וצניעות מתבטא בשני סיפורים קטנים מאוד שאוסיף כאן. כשעברתי דירה ליפו, באו רמי ונורית לבקרני. זה היה חודש פברואר גשום מאוד. ישבנו בחדר העבודה שלי בקומה השנייה מול הים, ומי הגשם שהצטברו במרפסת חדרו לחדר מתחת לדלת הזכוכית. רמי קם והסתכל במבנה הדלת, הסף והמפתן ולא אמר דבר. אני חושבת שזה קרה ביום חמישי בשבוע, בשעות הערב.
שבת בבוקר מוקדם, כבר היה יום שמש תל אביבי של חורף. פתאום צלצול טלפון, רמי שואל אם אני בבית, הוא נמצא מעבר לשער הכניסה. בלי תיאום הגיע אלי עם רצועות גומי, דבק ומקדחה, ובתכניתו לתקן לי את האיטום של הדלת. "זה יקח 10 דקות, אל תפריעי לעצמך", אמר. לא האמנתי שבא במיוחד מקיבוץ הזורע כדי לתקן אצלי ליקוי קטן במבנה. והוא, אלוף משנה בצה"ל, טייס מהולל, רובץ על הריצפה כפועל בניין ומתקן. עד היום מגנה עלי רצועת הגומי והגשם לא חודר.
ועוד סיפור שכזה: פעם נסענו חברי ואני לקיבוץ הזורע לבקר את רמי ואשתו. היה יום שישי, ובחדר האוכל הקיבוצי הכינו את השולחנות לארוחת הערב החגיגית. על כל שולחן נפרשה מפה לבנה, ומעליה רצועת ניילון שקוף. בחור הסתובב משולחן לשולחן עם גליל הניילון, שהיה מונח על גלגלת, וביצע את הציפוי. הגליל חרק בחריקות מצמררות, וחברים אחדים התלוננו על הרעש המטריד. רמי קלט את המתרחש במבט מהיר, לקח חתיכת מרגרינה מהשולחן שלידו ישבנו, ניגש אל הגלגלת ושמן את ציריה. מיד השתרר שקט בחדר האוכל, העבודה לקראת שבת נמשכה, וגם שיחתנו. חשבתי אז כמה קל היה לתקן את המצב, ואיך מכל עשרות החברים שישבו לאכול לא קם איש למלאכה, מלבד רמי, שפתר את הבעיה בקלילות אלגנטית וחזר למקומו. חיוך חם ועיניים צוחקות. כמו כלום...
שובל ארוך ארוך של אנשים צעד מאחורי הארון אתמול בשבילי הקיבוץ, מלווים את רמי למנוחתו. ואני נזכרתי איך סיפרה לי נורית על היום בו חזר רמי סוף סוף מהשבי, וכשהידיעה על שעת בואו פורסמה, שלט גדול "רמי ברוך שובך הביתה" נמתח מעל הכניסה, ולאורך שבילי הקיבוץ עמדו כל חברי המשק וכל הילדים משני הצדדים, וקיבלו את פניו.. 46 שנה עברו מאז, וכאילו ברברס היה אתמול מסע הלוויה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

רגעים של אושר היא כותרת ממש באנאלית, ועוד לפסיכולוגים ודומיהם! אני גם לא מתכוונת או מסוגלת להגדיר מהו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נופר ישי-קריןנופר ישי-קרין20/2/2019

עמיה תודה. תודה על הספר המרגש שהכניס אותו לחיי כולם. את הספר אני נותנת עכשיו לבני שגדל. יש הרבה מה ללמוד מרמי, והעולם חסר בלעדיו.
תודה לך על הספר.
נופר

ליאור בכרליאור בכר28/1/2019

אני קורא וחושב על ידיד. , שהיה בקבוצת שבויים אחרת (אלה ששוחררו יחד עם זו של הרפז). כבר שנים הוא ואשתו מגיעים מוקדם כל בוקר לים והם הכירו שם, שזה מתחבר לי לא רק עם הכתוב כאן אלא גם עם ספר אחר שלך שיש לי ושמדבר אלי.