צרעות. במקום הקדמה
גבי בונויט | 16/12/2018 | הרשמו כמנויים
המילים שיצאו מתוכו ולא הגיעו לשום מקום גרמו לו לסבל. כמו צירים
ללא הריון. אבל גם כשיצאו המילים הן איכשהו נשארו קרובות, לא באמת עזבו,
התרוצצו סביבו כמו להקת הצרעות שתקפה אותו לפני שנים, כשנשא מיכל מים,
כשחצה מדבר. המילים זמזמו ועקצו אותו, בפנים ומבחוץ, לא הרפו ממנו, ורק
גרמו לו נפיחות וכאב.
בתוך הנחיל הזה הוא נרדם וחלם שבתו נעלמת, שבעצם כבר ימים היא נעלמה
ואיש לא שם לב. אולי כמה ימים חלפו מאז היעלמותה, אולי שבועיים. כשהוא
שואל את אמה, שהיא גם אשתו לשעבר, אחוז אימה, מתי ראתה אותה
לאחרונה, היא, בשלוותה הידועה, איננה מבינה על מה הוא מדבר. כלומר איננה
שוללת את האפשרות שבתם נעלמה אבל לא מצליחה להבין על מה הבהלה.
לעתים היה מתעורר באמצע הלילה ומוצא את עצמו חושב על אנשים שהכיר
ועל דמויות שהמציא רק כדי לשים בפיהן את המילים שלו.
