אשם / גיא בקר

חברי הקהילה | 7/5/2011 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

צליפת השוט חתכה את חלל האולם. מספר שניות עברו מרגע שפגע בעור ועד לרגע שהרגשתי את מלוא תחושת הכאב.

''אני מתקהה,'' עוברת בי המחשבה, בקרוב גם תחושת הגחלים הרוחשות ברגלי תיהפך רק לצל חיוור של כאב.

באולם הייסורים הפרטי שלי, לוחשות הגחלים בזוהר שאינו כבה לעולם – מטילות על הקיר את צלליהם המעוותים של המענים.

אני מסתכל על המצליף הראשי. על פניו מסכת שד יפנית ללא כל פתחים. המצליף אינו נזקק להם כמובן. לעולם לא מסתכל בי ישירות ולעולם לא מחטיא בהצלפותיו. לידו עומדת המוכיחה, גם היא במסכה, זרם שאלותיה האינסופי מלווה את צליפות השוט, כואב לא פחות מהן.

''הוא נראה לך חשוד, למה נתת לו לעלות לאוטובוס?''

''לא שמתי לב,'' אני ממלמל.

''שקרן, פחדן, למה נתת לו לעלות?''

''איך יכולתי לדעת?,'' אני עונה, ''הוא נראה כמו סתם ערבי עם תיק גדול.''

השוט נוחת עלי, קורע בבשרי. הידיעה שהפצע יתאחה מייד אינה ממעיטה

בכלום מהאימה.

''ערבי עם תיק גדול,'' חוזרת המוכיחה בבוז, ''אתה ידעת מיד ופחדת.''

''לא פחדתי,'' אני אומר, מנסה להחניק את הבכי.

רגע של שתיקה עובר עלינו ואז מתפרצת המוכיחה, ''לא פחדת, חזרת פנימה לשרפה, חילצת שישה ילדים לפני שהכול נגמר,'' היא כורעת על הרצפה, המסכה נושרת מפניה ואני רואה שעיניה הכחולות דומעות.

המצליף רוכן מעליה, מסוכך עליה בכנפיו.

''אולי נפסיק?'' הוא אומר, ונדמה לי שאני שומע שמץ של תחנונים בקולו.

אני לא משיב והמוכיחה פורצת בבכי קולני ונעלמת בריצה מבעד לדלתות האולם.

דרך הדלת הפתוחה, אני מבחין במשטח דשא אינסופי ופיסת שמיים כחולים.

ממרחק נדמה לי שאני שומע צחוק של ילדים משחקים.

''אמרנו שתקבל כל מה שתרצה, אבל אנחנו לא יכולים יותר,'' אומר המצליף.

''פשוט תהיו חייבים להמשיך לנסות,'' אני אומר.

סיפור זה נכתב בשנת 2003 וזכה במסגרת תחרות הסיפורים הקצרצרים של האגודה הישראלית למד"ב ולפנטזיה http://www.sf-f.org.il/story_411

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

ד"ר גיא בקר הוא פרופילאי וחוקר עבריינות וקורבנות במרכז לחקר החברה באוניברסיטת חיפה. לשעבר קרימינולוג קליני בחטיבה לביטחון מרבי בבית החולים שער מנשה.