"מודה אני לפניך" – מחשבות ראשוניות על הכרת תודה
רועי סמנה | 18/3/2018 | הרשמו כמנויים
הנטייה של הפסיכואנליזה להתמקד בפתולוגי ולהתעלם מהחיובי היא בעיה מוכרת. היא כל-כך נטועה בגישה הפסיכואנליטית עד שנראה שגם המטופלים שלנו התמסרו לה. כולנו מכירים את הרגע הזה בו מטופל מתלונן שאין לו על מה לדבר הפעם בפגישה "כי היה לי שבוע טוב". הנטייה הזו הותירה ל-CBT מגרש ריק, שעליו מוריק ופורח תחום הפסיכולוגיה החיובית. זהו תחום שהוא לעיתים מעניין ומפרה ולעיתים שטחי ופשטני ובכל מקרה נעדר, לטעמי, את העומקים הנשגבים, ההוליסטיים, של הפסיכואנליזה. בתקופה האחרונה נעשים מאמצים לשנות את המצב (גם מצדי, למשל במאמרי על פונקציית העיתוד, שפורסם לאחרונה ב"שיחות"*), אבל יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. החוויות והרגשות החיוביים הם עדיין, במידה רבה, "יבשת אפלה". דוגמא לכך היא היחס לנושא של הכרת התודה, נושא שמעט מאוד מאמרים פסיכואנליטיים עוסקים בו. כך, למשל, באסופת כתבים שהוקדשה למאמרה הקלאסי של מלאני קליין 'צרות-עין והכרת תודה' רק שניים מתוך ארבעה-עשר מאמרים עסקו באופן מובהק בנושא השני. אם נשווה את הסטטיסטיקה הכללית של העיסוק בשני הנושאים הללו נגלה שהמצב עגום עוד הרבה יותר.
***
"זֶה הֲרֵי לֹא פָּחוֹת מִנֵּס שֶׁהַבֹּקֶר קָם עַל מְקוֹמוֹ/ מִתְקַיֵּם וּמַמְשִׁיךְ. / הָאֲדָמָה לֹא רוֹעֶדֶת, מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה גַּם שׁוֹטֶפֶת / גַּם סוֹחֶטֶת, הַחַשְׁמַל זוֹרֵם בְּמַסְלוּלוֹ הַחֲשָׁאִי" כותבת מאיה וינברג בשירה 'ניסים שבשגרה'**, אבל רובנו מתעלמים רוב הזמן מהניסים הקטנים הללו, או כפי שניסח את זה בחדות לואי סי.קיי.: "הכל מדהים ואף אחד לא שמח". הוא מתאר את הטרוניות של נוסעים במטוס על כך שהטיסה התעכבה בעשרים דקות וסונט בהם: "כל אחד על כל מטוס צריך לומר שוב ושוב 'אלוהים אדירים! וואו!' אתה עף! אתה יושב בכיסא בשמים!"***
"לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל / עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל" מבקשת לאה גולדברג, ומסבירה בהמשך: "לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם/ לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל"****.
"סיפוק מלא בהנקה פירושו שהתינוק חש כי קיבל מהאובייקט האהוב שלו מתנה יחודית שהוא רוצה לשמור. זהו הבסיס להכרת-תודה" כותבת קליין (עמ' 255). אך כידוע לא כל התינוקות זכו, מסיבות תוך-נפשיות או בין-אישיות, לחוויה המספקת של שד מזין ואוהב ובהמשך החיים הם ממשיכים להתקשות להשיג חוויות ממלאות כאלו. זהו ציון דרך מרגש בעיניי כשמטופל שלא היה מסוגל לכך קודם, מצליח לגלות בתוכו הכרת תודה לאנשים המשמעותיים בחייו, לעולם, לעצמו, או לי (לרוב כל אלו ביחד).
הכרת תודה דורשת מאתנו להתגבר על החמדנות שלנו ולהכיר בנדיבותו של הזולת. במונחי גישת יחסי-האובייקט היכולת להכיר תודה מלמדת על קשר חזק עם האובייקט הפנימי הטוב, על תחושת מלאות ורצון בתיקון, על יכולת מעמיקה לאמפתיה וקשר הדוק למציאות. במונחי פסיכולוגיית העצמי הכרת התודה מובילה לתחושת לכידות עצמית ומאפשרת לחזק את הקשרים עם זולתי-העצמי שלנו. אבל לא רק התאוריה תומכת בחשיבות של היכולת להודיה, גם לא מעט מחקרים מלמדים על קשר חזק בין הכרת תודה לתחושת רווחה נפשית, קשר שמסתמן כסיבתי וייחודי. ובכל-זאת, הנושא הזה לרוב נזנח בעבודה הדינמית. אנחנו נוטים לפרש העברה חיובית רק כאשר היא נגועה באידיאליזציה או כשהיא קונפליקטואלית או כאשר היא באה להסוות התקפה על המטפל, מציין שמואל ארליך. לעיתים נדירות אהבה או הכרת טובה הנראים ככנים יזכו לפירוש בטיפול. אלו נתפסים, למרבה האירוניה, כמובנים מאליהם. כלומר ככאלה שאין צורך אמיתי להכיר בהם או להכיר תודה עליהם.
***
אפשר לייחס את העיסוק המצומצם בהכרת התודה, בין היתר, לפוביה מנרקיסיזם. אנחנו המטפלים חוששים להודות בצורך שלנו בהערכה מצד המטופלים. "כאנשי מקצוע, אנו יודעים שיש לנו מחויבות אתית לשים את האינטרסים של המטופל לפני שלנו. אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו, אחרי הכל, מקבלים תשלום ושהנקודה היא לא להשיג את הכרת התודה של המטופל אלא... לקדם תהליכי גדילה. ובכל זאת, אף אחד מאיתנו אינו קדוש, ואנו כמהים לנגיעה של הכרת תודה" מודה גבארד בכנות (p. 698). למעשה, אפילו הקדוש ברוך הוא עצמו לא חף מצורך בהכרת תודה, ועל-פי סיפורי המקרא פעם אחר פעם הוא מואס בבני ישראל כפויי הטובה ולכל הפחות שוקל להשמידם. ואם באלוהים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובים בני תמותה? ואכן, גם בטקסטים פסיכואנליטיים קלאסיים, כמו 'שנאה בהעברה הנגדית' של ויניקוט, הצורך הזה זולג בין השורות. "אני מאמין שאנליזה אינה מושלמת אם... לא התאפשר לאנליטיקאי לומר למטופל מה הוא... עשה למען המטופל ללא ידיעתו כשהיה חולה, בשלבים המוקדמים. עד שפירוש זה ניתן, מוחזק המטופל... (כ)מי שאינו מסוגל להבין מה הוא חייב..." (עמ' 75). ויניקוט חוזר על הרעיון הזה פעמיים במאמר ומבטא באופן ברור את הכמיהה שלו להערכה על עבודה הקשה שעשה.
גבארד טוען, ואני מסכים איתו לחלוטין, שמכיוון שהצורך בהכרת תודה הוא לא משהו שניתן אי פעם לעקור מהשורש, גם לא באנליזה ארוכה ומעמיקה, עלינו לעקוב ולנטר אותו במקום להתגונן מפניו, כלומר לקחת אותו בחשבון כאחד האספקטים של הסובייקטיביות שלנו המשפיעים על התהליך הטיפולי.
***
נדמה שהרבה פעמים אנחנו מעדיפים לייחס צרות-עין למי שאינו מכיר לנו תודה. צרות-עין משמעה שהזולת זיהה שיש לנו משהו טוב והוא מתקשה לשאת את הידיעה הזו. מצב מטריד יותר, אולי, הוא זה בו הזולת לא תופס (מסיבות שיכולות להיות הגנתיות, אבל לא בהכרח) את מה שברשותנו כראוי לתודה ו/או למעשה לא מכיר בנו. כי הכרת תודה היא קודם כל, ולפני הכל, הכרה. "הכרה", כותבת ג'סיקה בנג'מין, "היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי. היא מאפשרת לעצמי לממש את פעולתו ואת ייחודו באופן מוחשי" (עמ' 20). כאשר המטופל מעניק לנו הכרת-תודה המשמעות היא שאנחנו קיימים כסובייקט עבורו. אנחנו לא רק 'סביבה מאפשרת', רקע בטוח ופונקציונלי, אלא דמות. דמות שלמה ועגולה. יתרה מכך, הכרת התודה מתקפת את הטוב שבנו, מספרת לנו שההזנה שלנו מלאה ועשירה מספיק, שהיא מצליחה להשביע. באופן טבעי, כאשר הכרת התודה מתקיימת בטיפול גם התשלום החומרי עבורו נעשה בקלות רבה יותר. איתמר לוי***** מדבר על אווירת כלכלה של שפע בטיפול, שבה יש רצון להעניק והנאה מהנתינה. לדברי לוי, כאשר שורה אווירה כזו הנתינה והקבלה של הכספים חופשיות יותר והמטפל והמטופל הם מעין רקדנים בתנועה מתואמת של תשלום.
***
ההכרה, להשקפתה של בנג'מין, היא תמיד הדדית. אנחנו זוכים בהכרה של הזולת רק מאחר שאנחנו, מצדנו, מכירים בו או בה כאדם בזכות עצמו. להכיר תודה למטפל זה להכיר בכך שגם לי, המטופל, יש מה לתת לו, להכיר בכך שיש לי השפעה עליו. אם כך, אנחנו צריכים להיזהר משני קצוות. האחד, המוכר יותר, הוא זה בו אנחנו עלולים להתענג על הכרת התודה של המטופל ולעשותו למשרת צייתן המנסה לרצות ולספק את צרכינו הנרקיסיסטיים, להפוך אותו ל'אסיר תודה'. אבל טעות גדולה לא פחות, לדעתי, היא לדחות את ניסיונותיו האותנטיים של המטופל להכיר לנו תודה ובעצם לא להכיר תודה על הכרת התודה שלו, לתקוע את שרשרת ההדדיות.
במאמר ידוע מספרת ג'ודי מסלר דייויס על רגע ייחודי עם קארן, מטופלת קשה, תובענית ופעמים רבות תוקפנית. קארן מפתיעה את דייויס החולָה עם משקה חם מחלב ודבש שהיא מביאה איתה בתרמוס לחדר הטיפול, באקט של הכרת תודה וחיבה. "'החלב שלי הוא טוב ומזין; הוא ירפא אותך,' אומרת המחווה של קארן. 'כן, החלב שלך הוא טוב ומזין ומרפא' עונה התגובה שלי (של שתיית המשקה –ר.ס.)" כותבת דייויס (p. 727).
***
אני תמיד מסיים תהליך טיפולי בהכרת תודה, שלרוב אני גם מבטא גלויות, על האפשרות שנתן לי המטופל להיות חלק מעולמו, להיות שותף לסודותיו הכמוסים ביותר, להתרגש איתו, לבכות ולצחוק בחברתו.
אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להכיר תודה גם לכם, הקוראים, ולכל המגיבים בעל-פה ובכתב, בפומבי או בפרטי. ההכרה שלכם היא הכוח המניע את המאמצים שלי לנסח עבור עצמי ועבורכם את המחשבות הללו ואני מוקיר אותה.
*****************************************************
- ההרצאה שלי על הפחד מהחמצה ממשיכה לעלות ברחבי הארץ. בחודש אפריל הקרוב צפויות הרצאות בחיפה, ירושלים ותל-אביב. לפרטים והזמנות: https://il.funzing.com/users/34318
- בכנס הפסיכולוגים הקליניים השנתי שיתקיים ביוני גינוסר אציע שוב את הסדנא שלי על השיח המיני והארוטי בחדר הטיפול, סדנא אינטנסיבית המשלבת עבודה קבוצתית דינמית עם חשיבה ולמידה ותאורטית. פרטים והרשמה כאן:
*****************************************************
* ראו: סמנה, ר., (2017). "בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו - על שיקום ופיתוח פונקצית העיתוד". שיחות, ל"ב (1), 37-47
** את השיר המלא של וינברג ניתן לקרוא כאן: https://www.ynet.co.il/...6250,00.html
*** ראו כאן: http://www.theeducation...nobody-happy
**** את השיר המלא של גולדברג ניתן לקרוא כאן: http://retro.education....ira/sh_3.htm
***** הדברים נאמרו על-ידי לוי ב-2008 במסגרת יום העיון "לא דיברנו עוד על... כסף" שסקירה שכתבתי עליו ניתן למצוא כאן: https://www.hebpsy.net/....asp?id=1923
לקריאה נוספת –
Akhtar, S. (2014). Good stuff. MD: Rowman & Littlefield
Davies, J. M. (2004). Whose Bad Objects Are We Anyway? Repetition and Our Elusive Love Affair with Evil. Psychoanalytic Dialogues, 14(6), 711-732
Erlich, S., Envy and Gratitude: some current reflections. In: Lemma, A., & Roth, P. (2010). Envy and Gratitude Revisited. London: Karnac Books
Gabbard, G. O. (2000). On Gratitude and Gratification. Journal of the American Psychoanalytic Association, 48(3), 697-716
Wood, A. M., Froh, J. J., & Geraghty, A. W. (2010). Gratitude and well-being: A review and theoretical integration. Clinical Psychology Review, 30(7), 890-905
בנג'מין, ג'., כבלי האהבה. אור-יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2005
ויניקוט, ד. ו., (1949). שנאה בהעברה הנגדית. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009
קליין, מ., (1957), צרות-עין והכרת-תודה. בתוך: י. דורבן (עורך), כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2002
