אליך באהבה | תמר משה
תמר משה | 25/12/2017 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אליך,
השותקת
אני כותבת.
כשאין בך מילים
לומר אותך
הן תמו לך
ולא הספיקו
כבר די מזמן.
כשאין בך קול
שיביא אלי
את זעקותיך הנואשות
שמחרישות
את האזניים
בקול דממה דקה.
כשאין בך מקום
לנוח,
את המלחמות המתישות
שמתנהלות בך
שמפילות לך חללים
ללא רחמים
ללא הבחנה
ללא הפוגה.
שם,
בנקודות הכואבות ביותר
בייאושך הגדול
כשאת מוותרת על עצמך,
יורה בך אשמה
ללא רחם,
מטשטשת את הבושה
בזעם
מסתירה את אין האונים
בחיצים
וידייך
מלאות קוצים
נמנעות לגעת
בכאב החד
המצמית.
ואני יודעת,
ואני רואה
כואב לך.
וזה בלתי נסבל.
ואין לך מנוחה.
ונחמה.
ואהבה.
ומקום להיות בו.
בלי לכאוב עוד.
שם,
דווקא שם,
יפתח בך
מקום קטן
לדמעות.
דמעות שיבכו
את הצרחות
בשתיקה
את מלחמת ההתשה
בהפסקה
את האבדן הגדול
באמונה
את כל מה שמת בך
בחיים חדשים.
אני יודעת.
לא קל,
לגמור ולדעוך
כי את שותתת דם
כי כואב לחיות.
כי עדיף למות פעם אחת
ולא לשכל את עצמך
בכל יום מחדש
ואני מחכה לך,
מחכה שתוכלי לקום
שתהיי חזקה
ומוגנת
שפצעייך החשופים,
יחבשו
שתקווה תפציע בתוכך
כמו שמש
בינות לעננים
שתמשיכי להיות
שתתחילי לחיות
ונכון,
שבדרך לחיים
צריך להרגיש
צריך לנקות
צריך לחבוש
אפילו לנתח
וזה כואב.
אבל מה,
השינה הרגועה שלך
בלילות חשוכים,
תחושת השובע הפנימי שלך
בשבע שנות רעב,
והחיוך,
החיוך שלך
שיפוגג את הגעגוע
יחבק אותך
לאן של תלכי,
הוא יהיה שווה את הכל בסוף.
תאמיני לי.
ואז
אולי
סוף סוף,
(אם יורשה לי לחלום כעת על דברים הזויים שכאלה),
נראה אותך
מחייכת
באמת.
