לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
שיגעון, מטפורה ומשמעות

שיגעון, מטפורה ומשמעות

רננה אלרן | 1/8/2013 | הרשמו כמנויים

לילה אחד, במהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית, חלמתי על מטופל שלי, בחור צעיר שאובחן כסובל מסכיזופרניה. בחלום ישב מולי גבר מבוגר, אך למרות גילו ידעתי שמדובר באותו בחור. הוא אחז בידו חוט ומחט והיה עסוק בתפירה, כשעיניו מושפלות אל דבר מה שלא יכולתי לראות. פתאום הוא הרים את ידו ובכל הכוח נעץ את המחט בגב כף ידי. אני זוכרת את הזעזוע העמוק שחשתי ואת ההפתעה. "למה עשית את זה?", שאלתי. "כדי שתדעי איך זה מרגיש", הוא אמר.

בפגישה שהתקיימה לאחר החלום (אותו לא סיפרתי לאף אחד) אותו בחור סיפר לי שהוא מרגיש על סף התמוטטות נפשית ויאלץ לאשפז את עצמו. דברתי אתו על "ארגז הכלים" שיש ברשותו כדי להתמודד עם משבר נפשי. הוא הניד בראשו, כרומז שאינני מבינה דבר, ואמר שהוא מרגיש כאילו הוא נזרק מצוק ונופל אל תוך תהום, אבריו נקטעים ומתפזרים לכל עבר והוא מנסה עם חוט ומחט לתפור ולאחות את אבריו בחזרה אל גופו.

החיבור בין החלום לבין התיאור שלו לא הכה בי מיד. החוט והמחט. אך כשקישרתי בין השניים התעוררה בי תחושה מוזרה ולא נעימה. כאילו משהו זוחל לי מתחת לעור, פולש אל המרחב הפנימי שלי, נכנס לנבכי עולם החלומות. תחושה זו לא הייתה כל כך שונה מההפתעה והזעזוע שהרגשתי בחלום, כאשר הוא נעץ את המחט בידי. אך לצד התחושה המוזרה, המאוימת, התחלתי גם לשאול את עצמי: אז איך באמת זה מרגיש? מה אני לא מבינה? האם החוויה הזו של פירוק ושיגעון שונה איכותית מכל דבר אחר שחוויתי בחיי "הנורמאליים"? ואיך מגשרים על הפער בין שפיות לשיגעון?

פוקו, בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" (1986), כתב על הפער בין התבונה לבין השיגעון כמנגנון של הבנייה חברתית, שמשרת את תהליכי ההגדרה העצמית של התרבות המערבית. המשוגע מהווה את קו הגבול, הוא מוצא אל מחוץ למחנה התבונה ובכך מגדיר אותה ומהווה את התשליל שלה. השיגעון הוא האי-גיון, המנוגד להיגיון, מעבר לשפה ומעבר למשמעות. עם זאת, פוקו מזהה תקופות בתולדות האנושות בהן הייתה שפה לשיגעון, בהן השיגעון קיבל מובן ומשמעות במסגרת תפיסת עולם דתית, כביטוי של ישויות חיצוניות, אלוהיות או שטניות, שמדברות אל האדם. ניתן להתווכח האם אמנם אלו הם פני הדברים או שזוהי ראייה רומנטית ונוסטלגית של השיגעון בעבר, אך למרות זאת ניתן לומר כי עם תהליך החילון והנאורות, כמו גם עם הפנייה אל תפיסת עולם רפואית, השיגעון התרוקן ממשמעות. מספיק להתבונן על התפיסה הפסיכיאטרית השלטת היום לגבי סכיזופרניה כדי לראות שהדלוזיות וההלוצינציות של החולים נתפסות כסימפטומים המבטאים כשל מוחי, הן אינן אלא "רעש" שמיוצר על ידי פעילות לא תקינה של נוירונים. הבנת הסכיזופרניה היום מגלמת את תפיסת השיגעון כנעדר משמעות.


- פרסומת -

ככל שהשיגעון הולך ומרוקן ממשמעותו כך גם הפער בין שפיות לשיגעון הולך וגדל. אך ברצוני להציע את הרעיון של "המטפורה" כמעין גשר מעל התהום הזו. אני מתייחסת אל המילה מטפורה במובן המילולי שלה - "to carry over, to transfer" , מבלי להיכנס לדקדוקים ספרותיים המבדילים בין מטפורה, דימוי, מטונימיה, אנלוגיה ועוד. באופן בסיסי, המטפורה מסמנת בעיני את האפשרות להעברה של משמעות בין עולמות, האחד זר והשני מוכר יותר (למעשה זוהי התפיסה האריסטוטלית לגבי מטפורה, כפי שהיא מוצגת בפואטיקה). בורחס, באחת משש הרצאות שקובצו בספר "מלאכת השיר" (2007), מדבר על המטפורה ונותן כדוגמא את המטפורה הידועה של המוות כשינה. אל מול סימן השאלה התמידי הזה מוצבת חוויה יומיומית מוכרת, והשימוש בה מבטא את הניסיון האנושי להעניק משמעות מול חוויה של תהום, העדר, ריק.

קריאה במסה המופתית של ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון" (1960), יכולה לתת נקודת מבט נוספת על הקשר בין תהום, מטפורה ושפה. תפיסת הלשון הייחודית והמערערת המוצגת במסה זו טוענת כי השפה בעיקרה מכסה ולא מגלה, תפקידה הוא לכסות על התוהו, להסתיר את התהום מעיניו של האדם ולהעניק לו את האשליה שהשפה היא כלי לגילוי משמעות הדברים. אך דרך מטפורה יפה משלו, על החיים כהליכה על קרח דק שמתחתיו שוצפת התהום, ביאליק מתאר את שפת השירה כלשון ייחודית. כוחה של השפה הפואטית הוא בכך שהיא מאפשרת לגעת בתוהו, ליצור איים של יציבות, שמתחתיהם "מהבהבת התהום" באופן גלוי לעין. באופן דומה אפשר גם לחשוב על שפת הטיפול כשפה שרגישה למטפורות ולמשמעויותיהם הנסתרות והנפשיות.

ובחזרה אל החלום. המחט הננעצת בכף ידי היא סמל, סוג של מטפורה הדורשת פירוש. כך גם דבריו של אותו בחור, שחש כאילו הוא נזרק מצוק ונופל אל תוך תהום, אבריו נקטעים ומתפזרים לכל עבר והוא מנסה עם חוט ומחט לתפור ולאחות את אבריו בחזרה אל גופו. בשני המקרים מדובר למעשה באותה מטפורה, החוט והמחט, אלא שלא ניתן לפרש את המטפורה במנותק מההקשר בו היא מופיעה. בעיני, מוקד החלום שלי הוא במחט הננעצת בבשר. האימה בחלום היא מפני פלישה אל תוך גבולות העצמי-עור. בתיאור ששמעתי מפי המטופל שלי נראה שהאימה היא מפני התפרקות העצמי, כאשר האמצעים העומדים לרשותו על מנת להחזיק את עצמו ביחד הם דלים, ותחושת האימה מתוארת במילים ומקבלת ממשות ויזואלית מחרידה. הוא תלוי על בלי-מה מעל תהום של ריקנות.

אך כדי להבין את המטפורה לא מספיק להתייחס אל התוכן ואל ההקשר, אלא יש לבחון גם את אופן השימוש במטפורה. כאשר עובדים עם אדם המוצף על ידי אימה של פירוק ושיגעון אי אפשר להתעלם מהאפשרות שלמטפורה יש שתי פנים. חנה סגל, פסיכואנליטיקאית בריטית ידועה, שטיפלה בחולים פסיכוטיים, המשיגה את הכשל בחשיבה הפסיכוטית כצמצום הפער שבין המסמל למסומל. היא נותנת דוגמא על מנת להמחיש את דבריה. מטופל אחד שלה, נגן במקצועו, אינו יכול עוד לנגן בכינור בפני קהל, שכן הוא רואה את הנגינה בכינור כאוננות בפומבי ממש. מטופל אחר חולם שהוא מנגן בכינור, ודרך האסוציאציות שלו מסתבר שלנגינה בכינור יש משמעות מינית הקשורה לאוננות. בשני המקרים הנגינה בכינור היא מטפורה לאוננות, אך במקרה הראשון נוצר זיהוי בין המסמל למסומל, הפער ביניהם נעלם, בעוד במקרה השני המסמל והמסומל נותרים במקומם ובדיוק בזכות קיומו של הפער הזה מתאפשרת תנועה של משמעות ביניהם.

התהום, הגוף המתפרק, האיברים הקטועים, החוט והמחט שמנסים לאחות, מסמלים חוויה נפשית. אך אין להתעלם מכך שיתכן שעבור האדם שמספר עליהם הם נחווים באופן קונקרטי, כמציאות, ולתחושות אלו יכולות להיות השלכות על המציאות בדמות פגיעה עצמית, התאבדות או פגיעה באחרים. אך האפשרות של המטפל לראות גם את הדלוזיות וההלוצינציות הביזאריות ביותר כסוג של מטפורות יוצרת מרחב של משמעות ותקשורת. אם מתייחסים אל התכנים הביזאריים של השיגעון רק באופן קונקרטי, אז הם נראים כחסרי משמעות במקרה הטוב. אך דרך הרעיון המגשר של המטפורה אפשר לדבר ולחשוב על התכנים עצמם, על החוויות שהאדם הפסיכוטי חווה כממשיות, אך בו בזמן לשמור על האפשרות שאותם סימפטומים אינם "רעש", אלא דימויים הנושאים משמעות נפשית, סימבולית. על פי תפיסה זו, המטפורה שבשיגעון אינה רק מטפורה, אבל בכל זאת היא גם מטפורה. והיא מציעה את האפשרות לגשר על התהום המפרידה בין שפיות לשיגעון, לחשוב על השיגעון באמצעות מילים, להעניק לו משמעות.


- פרסומת -


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, חלומות, פסיכותרפיה, יחסי מטפל מטופל, העברה והעברה נגדית, פסיכוזה
גלית מור
גלית מור
חברה ביה"ת
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
דורית כנען
דורית כנען
פסיכולוגית
רמת הגולן, צפת והסביבה, קרית שמונה והסביבה
לאה שקלים
לאה שקלים
חברה ביה"ת
ירושלים וסביבותיה
ד"ר רעות זרחוביץ
ד"ר רעות זרחוביץ
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
רני יקיר
רני יקיר
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה
נורית שיש
נורית שיש
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה, יקנעם והסביבה

עוד בבלוג של רננה אלרן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פרי הפלטיפוספרי הפלטיפוס8/8/2013

גם את לאקאן לא מלמדים. וזה קשור לביקורת של צחי לפרופ' דני קורן על תהליכי הקבלה לפסיכולוגיה קלינית ואני מוסיף לתהליכי ההכשרה שנותנים משקל קיצוני לשיטות מחקר כמותניות וללימודי סטטיסטיקה על פני שיטות מחקר איכותניות. הניסיון להתמודד עם המורכבות של בני אדם על ידי מתודלוגיה של ניתוחים סטטיסטיים מובילה לרדוקציה ובאה על חשבון למידה והבנה של מורכבות בכלים שמאפשרים יכולת התבוננות עשירה יותר.
רעיון הגוף המקוטע הוא מושג שמתקשר אצל לאקאן עם מושג שלב המראה ואשליית הסינטזה המכוננת את האני. צפייה לאני סינטטי מאויימת על ידי תפיסה של הגוף כמחולק וקטוע. תפיסת הגוף המקוטע מתגלה בדימויים של סירוס, אין אונים, הטלת מום ועוד. דימויים אלה מופיעים באורח טיפוסי בחלומותיו של האנליזנט ובאסוציאציות שלו בשלב מסוים של הטיפול - ברגע שבו מופיעה התוקפניות שלו בהעברה השלילית ( תוקפנות שנחווית בחלום של המטפלת) . רגע זה הוא סימן מוקדם לכך שהטיפול מתקדם בכיוון הנכון - על פי לאקאן, לפירוק אחדותו הנוקשה של האני. באמירה "כיוון נכון" הכוונה למי שיכול לשאת את התהליך - כלומר למי שיש לו את המבנה הנפשי המאפשר צמיחה אחרי הפירוק ( האנליזה) . זאת אחת הסיבות שמטופלים פסיכוטיים אינם אמורים לעבור תהליכי רגרסיה כפי שמחוללת אנליזה בשכיבה - סכנת הפירוק אצלם עלולה להיות חמורה והרגרסיה עלולה להיות מליגנית ולא שפירה. וזה כמובן בהכללה כי אין לנו את הכלים להעריך מי יוכל להשלים את התהליך ומי יישאר מפורק - בדיוק כפי שאין לפסיכיאטרים ופסיכולוגים את היכולת לדעת אם מטופל יבצע נסיון התאבדות או לא. ( גם לא באמצעות ניתוחים סטטיסטיים).

רננה אלרןרננה אלרן3/8/2013

מה שלא מלמדים באוניברסיטאות.... תודה לכל מי שמגיב. אני נרגשת לקרוא.
לימדו באוניברסיטה מעט מאד יונג (תודה לתמר קרון על החשיפה הקצרה, בכל זאת). ובעצם מה שלימדו הכי מעט מבחינתי היה על פסיכוזה ועל סכיזופרניה. אבל אולי זאת הייתה גם סוג של מתנה, כי את מה שלא קיבלתי הייתי פשוט צריכה ללכת לחפש. העבודה עם המטופל שמוזכר בפוסט ועם מטופל נוסף שאובחן עם סכיזופרניה שלחו אותי לקרוא תיאוריות. ובתיאוריות לא חיפשתי את מה שרציתי למצוא. אפילו לא באמת ידעתי מה אני מחפשת. אני ידעתי שאני לא מוצאת. אז משם התגלגלתי להתחיל לקרוא אוטוביוגרפיות של אנשים שחוו פסיכוזה. ומשם בעצם נולד הדוקטורט שלי. אז המטופל הזה והחלום הזה, בין השאר, היו התחלת מסע בשבילי. ועל זה אני אסירת תודה...

רות נצררות נצר3/8/2013

תגובתך למטופל. רננה שלום, הפוסט שלך מעניין מאד. מה שלא שיתפת אותנו - זו תגובתך לדברי המטופל שסיפר על חווית ההתפרקות וצורך לתפור הכל יחד. החלום התלפטי שלך יכול לאפשר לך ( ולמעשה הוא נועד לכך) לומר למטופל שכשהוא מספר לך את תחושת הנפילה וההתפרקות והצורך לתפור הוא מנסה להעביר לך את ההרגשה שלו, שהוא מרגיש שאת לא מסוגלת להבין אותו , כי את לא מתחת לעור לו והוא היה רוצה שתרגישי אותו לגמרי. כי אולי אז אפשר יהיה לעשות חיבור של "תפירה" בינו ובינך, והתחושה הזו של החיבור ביניכם אולי תעזור למנוע את ההתפרקות.
אולי כן יש מקום שתספרי לו את החלום. אם כי הייתי מהססת אם לספר לו על הדקירה בעור שלך שיש בה המון תוקפנות, אבל כן אפשר לספר שחלמת שאת רואה אותו מנסה לתפור משהו. חוויה כזו מרגשת מאד ויוצרת חבור בין מטפל- מטופל. כי כך את מספרת לו שאפילו בלילה את איתו ומנסה להבין אותו. עברתי חוויות כאלה.
כבר בראשית המאה העשרים יונג הבין את המשמעות הסימבולית של דברי הסכיזופרנים. הבעיה היא שבארץ לא מלמדים את יונג באוניברסיטאות.

דים סאםדים סאם2/8/2013

פוסט מעולה. לרננה,
כיף שמשלבים את תחום השפה, המטאפורות, והעושר הטמון בהן, עם הבנה מעמיקה של הנפש והמציאות הנפשית של המטופלים. הרי בסופו-של-דבר, שפה זה מה שיש לנו - היא "ארגז הכלים" שלנו, והאמצעי שלנו לגשר אל עולמו של המטופל. גם החלום שהבאת והחיבור של תוכנו לתכנים שהביא המטופל פגישה אחרת, ממש מדהימים. ממש הצלחת להשתמש בתת המודע שלך, כפי שפרויד הציע, כאיבר קולט לתת המודע של המטופל. תודה שחלקת את הדוגמה המרגשת הזו.
בכלל תודה רבה על הפוסט המעשיר, ומחכה לפוסטים נוספים!
שבת שלום,
איילת.

צחי כהןצחי כהן2/8/2013

דני, רחל? מה זה קורסים להכנה למבחן מתאם, בזמני לא היה דבר כזה.. האם זו דיאדה סימפטיה-אמפתיה? כמאמר המשורר:

יש לי סימפטיה
מתי כספי ושלמה גרוניך
מילים: מאיר ויזלטיר
לחן: שלמה גרוניך




יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

יש לי סימפטיה
לאנשים שמתאמצים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתעקשים בתל אביב
יש לי סימפטיה
לאנשים שמתרגשים בתל אביב

עיר בלתי מרגשת
מאורת טיח נואשת
נדנדת פח רועשת

יש לי סימפטיה
לאנשים מתייאשים בתל אביב

ומצטער דני, אני מחוץ ללופ הזה, כבר, הרבה זמן. הרי דיי ידוע, רצוי שמי שרוצה לטפל - שילך ללימודי עו"ס ואח"כ קלינית עו"ס? זה לא הרבה יותר קל? כן... קל!
ואין לי, כרגע, צורך, דני, להתכתב איתך בפרטי. תודה על ההצעה
סופ"ש נעים

דני קורןדני קורן2/8/2013

שלום צחי. נשמע שיש דברים מאוד חשובים לך, שהקדשת להם מחשבה רבה וחשוב לך לתת להם ביטוי על מנת אולי להשפיע עליהם. מצד שני, אני לא בטוח שאני מבין למה בדיוק אתה מתכוון.
אלא אם כן אתה מרגיש שחשוב להמשיך את הדיאלוג כאן, אני מזמין אותך לכתוב לי לתיבה הפרטית שלי. אני מבטיח להקשיב ולהתייחס כמיטב יכולתי.
שלך, דני

רחל קליין אלעזרירחל קליין אלעזרי2/8/2013

אמפתיה, אמפתיה , אמפתיה. זאת התשובה היחידה, אמפתיה, גילויי כבוד והערכה ל"מציאות " של האחר. קבלת האחר והערכה למציאות אותה האחר חווה ."מערכת יחסים מוגדרת כקשר מזין המכיל פוטנציאל לשינוי וגדילה בקרב המתמודד ואיש השיקום כאחד שהבסיס ליחסים מצוי בערכים של קבלה והכרה בזכותו של אדם להתקיים ולהיות חשוב ומוערך" (Compton & Galaway, 1975.) זה הבסיס לקשר שיביא להתפתחות. קשר אמפתי וקבלת האחר כפי שהוא ללא צורך לשנותו ולהביאו לפלטפורמה אחת עם המציאות של האדם ה" נורמלי " - שאף הוא נמצא תמיד על הספקטרום שבין שפיות לאי שפיות .
הרי כולנו מפרשים אחרת את המציאות שאנו חווים .
בלימודי "מימנויות תקשורת "במפגש מרתק ובלתי נשכח עם דר' אנוואר חטיב שהיה לי במסגרת לימודי לתואר שני בבריאות נפש קהילתית הבנתי את חשיבות הקשר האמפתי המכבד ולא הקשר הסימפטי והמתנשא, שיותר מכל , גורם למפנה ולגדילה של המטופל והמטפל.

צחי כהןצחי כהן2/8/2013

פרופ' דני קורן - רצוי שתתייחס למבחן המתאם המזעזע ולפוקו. ומה אתם רוצים מסטודנטים לפסיכולוגיה.. בעיקר הקלינית.. על איזו אליטה אתם שומרים מגנים ואיפה חמלתכם?
מה זו, התעשייה הזו, "בגידול" כספם של המחלבות?
תודה על ההבנה

דני קורןדני קורן2/8/2013

ברכות על הבלוג החדש, רננה.. גם הנושא וגם הזוית החדשה שאת מציעה הם מעניינים וחשובים מאוד.

גם עבורך וגם עבור התחום, אני מחזיק אצבעות שתחווי הרבה סיפוק והנאה מהמשך ה"גידול" והפיתוח של הבלוג.

בהצלחה ובהנאה, דני

אין גם איןאין גם אין2/8/2013

מה שהטקסט שלך עורר בי.. אני מתמודדת עם בעיה נפשית, ונמצאת במסגרות שבהן רב האוכלוסיה עם סכיזופרניה (אני לא, יש לי הפרעה אחרת).
כשאני באה למטפלת ואומרת שאני מרגישה שאני צריכה תמיכה כמו תינוק, היא מדברת איתי על זה, נותנת לזה מקום. יש איתי מישהי שאומרת הרבה "אימא, אני תינוק". נראה לי שאף אחד לא שומע אותה בכלל. אז מה אם הגיל שלה הוא 40+? באמת יש בה חלק שהוא תינוק, ואף אחד לא מכיר בזה! למה?
עוד מישהי שאני מכירה מספרת שהיא המשיח. שאלתי אותה מה גורם לה לחשוב כך. היא אומרת שאלוקים התגלה אליה ואמר לה שש מילים. מזה היא הבינה שהיא המשיח. לי לא נראה שהיא משיח, כי הוא אמור להיות גבר, אבל אני מאמינה לה שאלוקים התגלה אליה ואמר לה כמה מילים. אף אחד אחר לא רואה בזה משהו ששווה התיחסות בכלל. מקסימום שינוי תרופתי. למה?

צחי כהןצחי כהן2/8/2013

היי מעניין - חשיבות הזמן. שלום, המאמר מעניין
אני חושב שהמטפורה והתביעה של המטופל הינה - "תני לי מושג של זמן". את נתת לו מושג של "מרחב" - "ארגז כלים" ואז הוא תאר את ההתפרקות. אולי כדאי להבין את הטראנזיקציה, קרי, ההולכה, כמשא ומתן על הגדרת הזמן ומרחב. אבל כאן הבקשה היא לזמן? שלך, כאדם מבוגר ונורמאלי, לעומתו - כמפוצל- בוגר/צעיר. ההולכה חשובה ל- "הולכת המחשבה הנורמאלית" שלו, כפי שכתבת ולקבלת המטאפורה שלו. אולי, זהו - הרעש הסימבולי. שימי לב שבתגובה פה של האימו - יש את המילה "מעברים" וגם ציון זמן. שזה אולי טרנזקציה של אובייקט מעבר? דיאלוג עם אובייקט מעבר?. תכלס אולי כדאי להיכנס לעולם נטול זמן אצל המטופל ולהרחיבו ע"י שאלות כמו, כמה זמן אתה חושב על הנפילה/מוות? מתי תצליח לתפור את האיברים? כמה זמן זה יקח? כך את משקפת את מה שחסר אצלו.
ויש לי רפרנס..:)

ליאור גרנותליאור גרנות2/8/2013

נהדר; תודה רננה. נהדר להיחשף לבלוג שלך. תודה. אני מתחברת מאד לדברים שכתבת על מטאפורות ומטאפורות בטיפול בפרט. כביבליותרפיסטית אני מתרגשת בכל פעם כאשר מטאפורה מסוימת בטיפול עושה את דרכה ומגלה רבדים עמוקים, נסתרים, בנפש ויוצרת ערוץ שמאפשר לחלקים או חוויות שנחוו כבלתי נגישים- להתקיים ולהיות נדברים. אני חושבת על ההסתכלות שתיארת על אנשים הסובלים מפסיכוזה - כאילו התכנים שלהם הם נעדרי משמעות, מן ״לא קשורים״, כאילו אותם תכנים מותקפי- חיבור הם מן משהו סתמי ש״התלבש״ משומקום על נפשו של המטופל; אני חושבת איזו תחושה קשה של ביטול ושל היות בלתי נראה חווה מטופל ה״זוכה״ להתייחסות כזאת. לעומת זה, כמה כבוד מאפשרת ההתייחסות שאת מציעה כאן, חקירת רבדי הנפש- הגלויים והמכוסים- כמו שחוקרים טקסט, בעדינות, בזהירות, תוך שימת לב לפרטים ולרבדים שונים. אני קוראת עכשיו את פיירה אולאנייה על ״אלימותה של הפרשנות״ וחושבת בהקשר לדברים שהעלית כאן- כמה אלימות ותוקפנות יש גם בהיעדר מוחלט של פרשנות; התעלמות מן התכנים כאילו כלל לא היו. מרגשת הראייה שאת מציעה: שיטוט במחוזות המטאפוריים של הנפש, שהם המדברים את ייחודיותה ומורכבותה; ההתעקשות על השיטוט שם - בחלקים מותקפי החיבור- עשויים בעיני ליצור חיבורים או לכל הפחות לעמעם את המתקפה עליהם.
תודה.

רננה אלרןרננה אלרן2/8/2013

הכאב והשיגעון הם מאד ממשיים. רחל, השיגעון והכאב הם מאד ממשיים. והתהומות של הייאוש מאיימים מאד. אין בכך שום ספק. מה שכתבתי נכתב מנקודת מבטו של אדם מבחוץ שמנסה להבין ולתת משמעות, לפעמים גם כשאי אפשר להבין וכשכל משמעות מתרוקנת. השאלה שלי הייתה איך אפשר ליצור גשר אל המציאות הפנימית הקשה הזו, להיות איתה ולעזור לה להיות יותר נסבלת. זה תהליך ארוך וקשה. אני מאמינה שהוא אפשרי. אבל צריך טיפול - ולא רק טיפול תרופתי. יש היום מקומות טיפוליים מאד טובים - למשל הקהילה הטיפולית של מכון סאמיט בירושלים, או היחידה לפסיכותרפיה אינטנסיבית שפועלת במרפאת מבוגרים אברבנאל. או את יחידת "אלמוג צעירים" בחולון. יש גם תמיכה להורים של מתמודדים במרכזים כמו יה"ל ומית"ל. במציאות של היום צריך להיות פעילים ולחפש אחרי אפשרויות - כי יש מה לעשות ואיך לטפל.

רחל קליין אלעזרירחל קליין אלעזרי2/8/2013

הכאב שבגילוי השיגעון. השגעון נתפס כמציאות אמיתית בעיני המתמודד עם מחלת נפש קשה . כאמא לבן המתמודד עם מחלת נפש קשה אני יודעת עד כמה קשה לאדם - שגדל בסביבה נורמלית, עם שאיפות של נער נורמלי, השכלה אוניברסיטאית, וחשיבה לוגית לחלוטין בהרבה מאוד נושאי חיים וביום יום. להבין שהמחשבה ש" מסתכלים עלי ברחוב ושולחים לי רמזים " , אני יודע שזה חלק מהמחלה , אבל זה מה שאני מרגיש , וזה מאוד קשה , וזאת התמודדות יום יומית מול מציאות , שהוא יודע שאינה נכונה , אך אין הוא מסוגל להתגבר עליה בלוגיקה בלבד . סביבה שאינה סלחנית ואינה משתפת , גורמת להם התרחקות נוספת מכניסה ל"נורמה " . אדם "נורמלי " שמגיע באיחור לעבודה , מקבל נזיפה מהמעסיק שלו , אך כל עוד הוא עומד במשימותיו, ונשאר שעות רבת להשלים את החסר , סולחים לו .
הבן שלי ניסה להיכנס לתוכנית מעברים . הוא אמור היה להגיע כל בוקר מבני ברק לרעננה, בשני אוטובוסים , בשעה 08.00 בבוקר . כאשר איחר מידי פעם , סילקו אותו מהתוכנית .
הסביבה , כולל המטפלים , לא מבינים עד כמה אנשים אלה סובלים סבל פיזי ממשי ממצבם. הכאב של הכישלון, המחשבות האובדניות , היאוש , הוא כל כך רב , שכל גישה כזאת , של חוסר סובלנות , גורמת לאדם להתדרדר לתהומות קשות מנשוא .