תהילת האנורקסיה?
שפיות זמנית | 13/10/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
"קתרינה, אשה צעירה מסיינה שבאיטליה, מתה מרעב בת 36. בגיל ההתבגרות - על כך מעידים מכתביה וכתביה הרבים - הפסיקה בהדרגה לאכול. היא פשוט לא הצליחה לאכול. בכל פעם שהביאה ולו קמצוץ מזון לפיה, לא יכלה בטנה להכיל אותו והיא הקיאה מיד. כל הסובבים אותה - אמה, הכומר המוודה שלה וקרובי משפחתה - ציוו עליה לאכול. לפרק זמן מסוים זה הצליח, אבל לאט לאט היא שיכנעה את כולם שמאחר שהאוכל יהרוג אותה בכל מקרה, עדיף כבר למות בעינויי רעב."
דורית שילה פרסמה כתבה בה היא מספרת על ההקשרים ההיסטוריים של אנורקסיה בתוך המסורת הכנסייתית. מלבד התיאורים המעלים שאלות שונות הקשורות להבנה של האנורקסיה כפתולוגיה הקשורה לתקופה המודרנית, שילה מראיינת בנושא את פרופ' ברכה אטינגר, העוסקת בפסיכואנליזה, אומנות ופמיניזם.
"בתקופה שלנו" אומרת אטינגר, "הרזון הקיצוני יכול להיתפש בו־זמנית כהסתגפות וכתוצר של נורמות שהן פרי תחלואי החברה המודרנית, כלומר, הן ככניעה לנורמות והן כהתקוממות נגדן. הסיגוף הגופני, שמטרתו להתאים לדימוי אידיאלי של המבט שמביטים בו - ואנחנו חיים הרי בעידן של שיקופי ראי, מצלמות ומסכים - הוא אות שהאשה משדרת לכך שביכולתה להתגבר על צורכי הגוף למען משהו שחורג מן הגופני, ושבאמצעות רוחה היא שולטת על הגוף. אלא שבימינו, בניגוד לעבר, הפגנת העצמאות הזאת מן הגוף משדרת גם קונפורמיות, כניעה והפנמה של לחצי המדיה והחברה על הנערה. הנערה מזדהה עם שיקוף של עצמה במראה שמנכרת אותה מגופה ומעצמה, בעודה משיבה לה במקומם דימוי, אם נתאר זאת במונחי ‘שלב הראי’ של לאקאן."
