פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
תעשו לי לייק! : על תרבות הלייק,  בין רשתות הפייסבוק והאינסטגרם לבין חדר הטיפולים

תעשו לי "לייק"! : על תרבות ה"לייק", בין רשתות הפייסבוק והאינסטגרם לבין חדר הטיפולים

ד"ר אילן טבק - אבירם | 30/8/2012 | הרשמו כמנויים


רבות נכתב ונאמר על הצלחתו של מארק צוקרברג בכיבוש העולם הוירטואלי, עולם שכבר אינו ממש וירטואלי ומצליח להבנות ולשנות את המציאות עצמה. טורים ומאמרים נכתבו על השפעת רשת הפייסבוק על האופן שבו צעירים מנהלים כיום את מערכות היחסים שלהם ועל ההשפעה החברתית של הרשת גם על שינויים ומגמות פוליטיות, כמו ההפיכות בעולם הערבי וגל המחאה החברתית בארץ. ובכל זאת, נראה כי מתוך המכלול המורכב יחסית של איפיוני רשת הפייסבוק מתבלטת בגאוניותה פונקציה אחת כמעט פשטנית, אך רבת עצמה והשפעה – כפתור ה"לייק". זהו אותו כפתור שבלחיצתו יכול כל גולש להביע רגש חיובי כלפי דבר מה בו שיתף גולש אחר.

אך מה מסתתר מאחורי כפתור "לייק" זה? אפשר לגחך על התפלפלות זו, אך מציאת ההגדרה המדויקת לפעולת ה"לייק" אינה כה פשוטה ומעידה גם על מורכבותה המפתיעה. אמנם התרגום בגרסא העברית מציין "אהבתי" אך בשפת המקור האנגלית לא במקרה לא נבחרה המילה love" " אלא "like" שכן אין מדובר כאן באהבה על כל הטעינות הרגשית שכרוכה בה אלא במשהו הרבה יותר פשוט, בלתי מתחייב, מיידי ובלתי אמצעי. בעיקר נראה שמאחורי הלחיצה על ה"לייק" יש את החלופה הוירטואלית להיישרת המבט בעיניים (בזמנים שעוד הרמנו את עינינו מהמסכים) ואשר משמעותה העיקרית: "אני רואה אותך". קיבלתי "לייק" משמע ראו אותי. המסר שלי נשמע וקיומי הפסיכולוגי מובטח בעולם. היינץ קוהוט ודאי היה מסביר לנו כיצד חוויה של שקיפות וחוסר ערך יכולה למצוא מזור רגעי במבט מתפעל, וכך כאמור פועל ה"לייק".
בעוד העברה של מסר מילולי היא לעתים קשה, מסובכת ודורשת הסרה זמנית של הגנות שונות, מתן ה"לייק" עוקף את הקושי ומאפשר גם לנותן וגם למקבל אפשרות להמשיך ולחסות בצל ההגנות. כך ניתן להעניק ל"לייק" פרשנויות מגוונות (פלירטוט ועניין רומנטי, התפעלות, הערכה או התעניינות), ללא צורך בהודאה ובדו שיח ישיר על הפרשנות. פעולת מתן ה"לייק" כה קצרה וחסכונית בזמן, שאפילו אינה מצריכה התעכבות יתרה על תוכנו של האובייקט המקבל. בהינד עפעף ניתן האישור ושני הצדדים חווים הקלה וסיפוק זמני של רעב.
יוצרי הפייסבוק קלטו את הרעב של כולנו לעיניים מתפעלות ולתחושת ניראות, אך לא בטוח שתארו לעצמם שביוצרם את ה"לייק" יחדדו עוד יותר את נדנדת הערך העצמי של דור שלם. נשאלת השאלה האם תרבות ה"לייק" שנוצרת תחת אפנו רק מעמיקה באופן פרדוקסלי את הרעב, את החסך ומגרה את בלוטות התאבון הנרקיסיסטיות, שלא יודעות שובע. אם בעבר פעולת ה"לייקוק" (כן, כבר יש לזה שם פועל) הייתה שמורה לפעילות על המקלדת ומסך המחשב, כיום היא מלווה אותנו לכל מקום, כחלק מחוויית העצמי הכוללת, עקב הפיכתם של מכשירי הטלפון הניידים (סמארטפונים) לאובייקט מעבר שמיליונים נצמדים אליו 24/7.

לאחרונה פורחת לה בקרב משתמשי הטלפונים הניידים ה"חכמים" רשת חברתית חדשה, רשת האינסטגרם. רשת חברתית זו מיועדת לחובבי צילום המשתפים בתמונות שהם מצלמים, בעיקר באמצעות הטלפון הנייד. לצד הערך האמנותי – אסתטי של שיתוף התמונות (המקסימות יש לומר) , עיקר העניין ברשת נסוב סביב כמות ה"לייקים" שמקבלת כל תמונה, ומספר המשתמשים "העוקבים" (followers במקור) שיש לכל משתמש. כמעט כל מי שמתחיל לשתף את תמונותיו ברשת, מגלה כי הוא נופל למלכודת הרעב לאישור ולהתפעלות. חברים ברשת מספרים על עיסוק הולך וגובר בחיפוש אחר התמונה שתביא את התגובה הנכספת בדמות ה"לייק" ותגובות חיוביות. חברות עסקיות מרחיקות לכת ומציעות כעת לחברים ברשת את שירותיהן בתשלום על מנת להעלות את כמות ה"לייקים" שהם מקבלים. תשלום תמורת מבט אוהד. מה האסוציאציה שלכם? כך פשטותו המקורית של ה"לייק" והיכולת להביע באמצעותו מסר בלתי מילולי ומזוכך הולכת לאיבוד בשל המרדף האינסופי אחר חויית האידיאליזציה שהוא יוצר. כפי שהגדירה זו מטופלת מתבגרת: "כיום כבר אנשים עושים לייק רק כדי שתעשה להם לייק בחזרה". כמה אירוני שהצורך הבלתי נדלה בהתפעלות הוא גם זה אשר מרוקן את המחווה מכל מרכיב של התפעלות אותנטית.

כאן אני חוזר ומהרהר בחדר הטיפולים שלנו ובתפקיד שלו בעולם המשתנה מסביב. העמדה המסורתית שלנו גורסת כי אמנם ביכולתנו להעניק למטופל מבט מנצנץ בעיניים (ששוויו, כך נרצה לחשוב, לפחות מאות "לייקים"), אך על פי רוב נעדיף להדהד את המשאלה להתפעלות על פני סיפוק הצורך עצמו. נדמה כי עמדה זו מקבלת משנה תוקף תחת מטר החיזוקים הוירטואליים שמוחלפים כיום ברשתות. אין ביכולתנו להעניק ולספק mirroring אפקטיבי בשפת ה"לייק" במסגרת פסיכותרפיה, מה גם ששפה זו חושפת את מטופלינו דווקא לרעב הולך וגובר שאינו בא על סיפוקו ואילו אנו מבקשים להביא להקלה ארכת טווח של רעב זה.
מאידך, נדמה לי לעיתים כי לא פעם התרבות המקצועית שלנו מנסה להתכחש לצרכים הנרקיסיסטיים של העוסקים בה, ולכן לרבים מאיתנו לא רק שאין צורך מודע ב"לייק" אלא אף קיימת זרות וניכור לצורך זה ולתרבות שהתהוותה סביבו. עולה החשש, שמא מי שאינו יכול לחוש מדי פעם את תאוות הצורך בניראות ובהתפעלות, גם בתצורתו החדשה והוירטואלית, עלול להתקשות בהענקה של חוויה אמפתית, שהיא כה חשובה בהתמודדות עם החסך והרעב. אולי לא במקרה, גם בפלטפורמה עליה מובאים דברים אלה (האתר פסיכולוגיה עברית), אשר מהווה תמונת ראי של הפרקטיקה המקצועית שלנו, יש פעילות מעטה יחסית בשדה ה"לייק" והתגובות. בטעות ניתן לסבור עקב כך כי לעוסקים בטיפול נפשי אין צרכים נרקיסיסטיים, אולם כל מי שאי פעם עבד במסגרת של פסיכולוגים יודע כי לא כך הדבר. אולי אם נרשה לעצמנו להתנסות מדי פעם בשפת ה"לייק" על קסמה וכשליה, תשתכלל גם היכולת להבין את קשייו של דור ה- N (N מלשון Narcissism).

אז בבקשה מכם, תעשו לי "לייק".



עוד בבלוג של ד"ר אילן טבק - אבירם

זהו עוד ביקור שגרתי עם הקטנטנים ב'טיפת חלב'. שקילה, זריקה, וסדרת השאלות הקבועות על אבני הדרך ההתפתחותיות,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ניר דיאמנטניר דיאמנט20/11/2012

לקוח מודאג.... שלום רב ד"ר אבירם,
נהנתי לקרוא את הפוסט. היה בו ניתוח ענייני ופשוט של התופעה.
הזכרת את עניין המציאות המשתנה מסביב ותהיתי האם כפסיכולוג אינך נתקל בתופעה שתיארת גם בחדר הטיפולים ?
אני מניח שהפסיכולוגיה מנסה למצוא את התופעות הנפשיות במציאות המשתנה במהירות, דבר שיכול להוות אתגר גדול עבור הפסיכולוג המודרני. לטעמי, האדם המודרני חיפש דרכים להתנתק מעצמו ובכלל ממחויבות (דבר שהוא ניסה לעשות בדרך זו או אחרת משחר ההיסטוריה) ואז הומצא ה-"לייק". מהרצון הזה לחוסר מחויבות הפיקו פייסבוק מכרה יהלומים - הם התלבשו על הטווח שבין חוסר המחויבות שב-'לייק' למחויבות האדירה שזה יצור בהמשך (אותה מחויבות שתיארת בנרקסיזם, הרצון למשוך לייקים וכפי שקורה גם באינסטגרם), והתוצאה - מליונים עם ראש מורכן ואגודלים פעילים, שמנצלים כל רגע פנוי לרפרש את הוול בפייסבוק. רבים חושבים שהסמארטפון הוא המצאה שנועדה לקרב אנשים ולשמור על תקשורת והיא הומצאה לצורך זה. נהפוך הוא ! כשהאדם חיפש להתנתק מעצמו, מהאני הפנימי הוא קיבל את הסמארקפון. וכאן נשאלת השאלה.. מדוע שארצה להרים את הראש מהאייפון ולבחור בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח ? הרי התאוריות הפסיכולוגיות משתנות במהירות הקול, והחידושים הטכנולוגיים והידע האנושי במהירות האור.. העולם עבר בעשרים השנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת שלא קרו בו ב 500 שנה האחרונות והפסיכולוגיה לא מצליחה להדביק את קצב השינויים המסחרר. מה גם שהפסיכולוג עצמו, תקן אותי אם אני טועה, נמצא במלכוד... אם יקח חלק בתופעת ה'לייק' (לדוגמא) הרי הוא נגוע בהשפעותיה ויתקשה לשפוט אותה בצורה אובייקטיבית, ואם הוא נשאר בחוץ - הרי הוא לא מעודכן/רלוונטי/קול (תבחר) ואין כ"כ מה לדבר איתו... מה עושים ?

לקוח מודאג...

mor ben lolomor ben lolo15/11/2012

אחת שחולקת. אני מסכימה עם חלק מדברייך ריצל והדברים שנאמרו כאן, (אך אולי זה מתפקידם של הפסיכולוגים למצא את המסתתר מאחורי הכפתור ולנסות להקשות..) לדעתי לעיתים אנחנו לא מעונינים לתגובה רבת מלל על תמונה או סטטוס, זה מהות הפיסבוק והרשתות החברתיות במידה והייתי זקוקה ליותר מזה ההיתי כותבת יותר בבלוג.. את יכולה לקרא לזה כי ההשתתקות "בלייקים" נובעת "מחוסר ביטחון לגבי עצמי" או "כיסוי של הגנות", אבל לעיתים הדברים לא כ"כ מורכבים כמו שעושים מהם.
מבחינתי שאני מעלה סטטוס סתמי או תמונה ועוקבת אחר "הלייקים" אני מודעת ויודעת בצורה הכי פשוטה "שעוקבים אחרי" זה נחמד לדעת את זה ולא מעבר!! אותו דבר אני עושה על אחרים. אין לי שום צורך במודע ולא במודע "לצימאון לאישור החברה" כפי שאת מתארת.
לא צריך להיות קיצוניים בשום דבר, אובססיביות יכולה להיות קיימת בכל מקום, ואולי גם כאן נכון יהיה להגיד שזה כתוצאה "מהטרראם" סביב הנושא כפי שגם העיר הד"ר שחברות עיסקיות מרחיקות לכת ומציאות שירותים בתשלום.
מה שאני מנסה להגיד זה שהנרקסיזם שדיברתם עליו יכול להיות קיים, השאלה היא כשאלת "הביצה והתרנגולת", כלומר יש לשאול: האם החברה הקפיטליסטית, הצרכנית שירותים, הטכנולוגית והתחרותית היא היא זו שהפכה אתנו לכאלו, או שכבר ההינו ככה מההתחלה ונשאבנו לתוך פלונטר הרעב הנרקסיסטי הזה? (ושוב לא מכלילה..)

rachel shayrachel shay12/11/2012

ניראות ,כפיתרון" לחוסר ביטחון. מצד אחד יש את הצורך בנראות, אישור של החברה על מעשינו, ומנגד ד"ר אבירם דיבר על תגובה פשוטה בלתי מחייבת, לא רוויה באינפורמציה מילולית רבה המכונה "לייק". אנחנו כיצורים אנושים דורשים וצמאים מצד אחד "לאישור" החברה, אך מנגד פוחדים ממנה, "הלייק" המצופה עונה חנו על הדרישה הטיבעית שלנו "לאישור" החברה ולצימאון לכך, ומנגד מונע ממנו עימותים או אי הסכמה שיפה אמר ד"ר אבירם "מתכסה בצל של הגנות", בשונה כאשר התגובה היתה מלוות באינפורמציה רבה ומורכבת יותר.. וכל המרבה "בלייקים" הרי זה משובח. אנחנו הרי משווים את כמות הלייקים שלנו לאחרים, הכמות כאן תופסת עוד מימד פחות מאשר התוכן. התוכן לא מעניין, הכמות היא העיקר, הרצון לניראות ולהסכמה של הסביבה אודות עצמינו. אין ספק שאנחנו מזינים את הצורך הזה שעימו חוסר הביטחון אודות עצמינו. אני חושבת שברגע שנדע לבטא את עצמינו ולהגיד את אשר על דעתינו נוכל להשביע את הרצון העז הזה בניראות, אנחנו נשקול יותר את "הופעתינו" ותגובתינו, לא נחפש תמיד את הצורך "באישור" של החברה, ורמת הביטחון שלנו בעצמינו תעלה

אורית אלפיאורית אלפי2/10/2012

אהבתי. אהבתי (הכל, אבל במיוחד) את המשפט הזה שלך :
"עולה החשש, שמא מי שאינו יכול לחוש מדי פעם את תאוות הצורך בניראות ובהתפעלות, גם בתצורתו החדשה והוירטואלית, עלול להתקשות בהענקה של חוויה אמפתית, שהיא כה חשובה בהתמודדות עם החסך והרעב", כמי שמכירה את טעמו של אותו חסך - גם המחשבה הזו מעניקה משמעות ועומק...

קרן זדהקרן זדה18/9/2012

סלח לי ד"ר, קשה להתאפק לזה אז קבל ביג לייק.. תענוג לקרוא אותך.

גם אם יש תגליות קשות ומוזרות כמו זו-
"העמדה המסורתית שלנו גורסת כי אמנם ביכולתנו להעניק למטופל מבט מנצנץ בעיניים ... אך על פי רוב נעדיף להדהד את המשאלה להתפעלות על פני סיפוק הצורך עצמו"
-
למה צריך להדהד משאלות ? לא התכנסנו בין היתר כדי לספק צרכים וחסכים ??
מהו סוד ה"קסם " שמסתתר פה?
תגלה לי?

רבים הם חוקי המקצוע שאני מסוכסכת איתם שנים ובאמת שגם המשפט הנ"ל נשגב מבינתי.



דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם2/9/2012

מרתק. תודה עידית כי נגעת בנקודה שלא ננגעה בפוסט זה וקשורה להשפעה של הצטרפותנו כמטפלים לשדה החברתי ברשתות הוירטואליות. במרחב חדש זה אנו נתקלים גם בצורך להתמודד מחדש עם שאלות של גבולות וסטינג ולנסחן מחדש. מעניין לשמוע דיעות שונות בנושא הזה.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם2/9/2012

בין ה"לייק" ל"דיסלייק". מעניין כי בעולם הרשתות החברתיות יש רק "לייק" והרגשות השליליים נשארים בחוץ ( וחוזרים בדלת האחורית דרך הטוקבקים). תודה על ההתייחסות ואכן נשארת השאלה פתוחה כיצד ניתן לחיות עם הרעב לנראות והאם המציאות שלנו כיום לא רק מעמיקה אותו.

עידית פורתעידית פורת2/9/2012

מה קורה כאשר "לייק" עם "לייק" נפגשים?. שלום אילן, תודה שפתחת חלון לנושא המורכב הזה, ונדמה שזהו רק קצה קצהו של דיון מעמיק מתבקש בשאלות רבות נוספות בעקבותיו. מעבר להכרה בצורך בנראות "גם" של מטפלים, שלא לומר בנרקיסיזם "שלהם" (בתקווה שהוא מטופל...), אני מוצאת שקיימת עבור אנשים העוסקים בטיפול נחיצות לא פחות חשובה מזו והיא להיות מעורים במבנים החברתיים, בפני התרבות המשתנה ובמורכבות שרק הולכת וגדילה בשאלת הזהויות וריבויי העצמי. יוצא מכך שמטפלים שבוחרים להצטרף לרשתות החברתיות לא רק זוכים בנראות הרצויה להם מתוך בחירה, אלא גם מתמודדים עם סוג חדש של חשיפה, גם מבלי לחפש את ה"לייק" ולרדוף אחריו. ומכיוון שעם קיומן של הרשתות החברתיות, גם מי שבחר שלא להצטרף לפעילות בהן מסומן במילא אף הוא, נשאלת השאלה מהו השינוי - זה המדובר, זה שאינו מדובר או זה שטרם דובר - בשיח ובמפגש המתקיים בין "לייק" ל"לייק" - בין מטפל ומטופל המכירים בקיומו של המרחב הווירטואלי, ובמלים אחרות: גרים באותה שכונה וצורכים את מצרכיהם באותו מרכול.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם1/9/2012

תודה רבה ליאור:). תודה ליאור - שמחתי לקרוא את תגובתך דווקא משום שאת מגיעה מעולם המילים שמחד מהווה חלק כה גדול בתקשורת הוירטואלית ומאידך יכול להתנגש עם התמציתיות והחד מימדיות של שפת ה״לייק״. אולי אכן מה שחסר בשפה זו היא ההתגוונות על רצף ולכן הצורך גם ב״ביג לייק״ ואולי גם ״מיני לייק״. כנראה שבכל זאת לשפה הכתובה יש מרחב עשיר יותר מהפונקציות של פייסבוק :)

ליאור גרנותליאור גרנות30/8/2012

ביג לייק :-). הי אילן, הפוסט שלך מעלה הרבה מחשבות - - - בעיקר נשארתי עם ההפוגה הזמנית ברעב, שנפער מיד שוב--- הצורך בעוד ועוד "לייקים", כלומר הרבה פעמים קשה להפנים את הלייקים האלה, קשה להישאר איתם ולהיות ניזונים מהם, אולי כיוון שאינם תגובה בעלת עומק שניתן לאחוז בה. הם מייצגים כמות ולא מורכבות הקשורה בתוכן. לכן הם פוערים איזה חור ורוצים עוד ועוד מהם. וגם נזכרתי בשיחה עם חבר השבוע, שסיפרתי לו משהו שהלהיב אותו ותגובתו - בשיחה בעל-פה - היתה: "לייק!", זה שעשע אותי כשהוא אמר את זה, את מילת הקוד הזאת- בעל פה. כלומר, ה"לייק" פורץ את המרחב הוירטואלי וחודר למרחב הממשי. ויש בזה גם משהו שיכול לצמצם, אולי כמו שלענות על משאלה של מטופל להערצה מבלי גם לשקף לו את הצורך הזה - יכולה, לפעמים, לצמצם את המרחב. ומצד שני: כמה לפעמים זה בדיוק מה שצריך: המבט המנצנץ הזה בעיניים, כשהוא אמיתי וכן ומתפעל ואותנטי, או בשתי מלים: ביג לייק.

עֹז טלעֹז טל30/8/2012

[מחפשת כותרת שהיא לא לייק ולא דיס-לייק:-)]. הטור כולו מעניין, אבל תודתי על החידוש שבסיומו.
אמירה שראויה ליותר מ"לייק".
ונישארנו עם התהיה לאן יגיע הצורך האינסופי בניראות, ואם יש לנו איך להשביע אותו או לעצב אותו ככה שיהיה אפשר לחיות איתו.
עז

בן משה דניאלבן משה דניאל30/8/2012

אני מבין, וכן אולי בפוסט הבא תתיחס להיבט האישי יותר.. בכל זאת, מדובר בקהילה המתעסקת בנבכי הנפש ולשם כך התכנסנו כאן, כדי להכיר אותך לעומק. בכל אופן, הייתה לי תמיד הרגשה שהחוקר מביא עצמו מתוך החוויות האישיות שלו לתוך המחקר שהוא מבצע וגם אצלך אני זוכר בבירור שחשבתי עליך לאורך הקריאה של עבודת התיזה המרתקת שכתבת (עוד לא יצא לי לקרוא את עבודת הדוקטורט שלך לצערי), האם הצורך להכיר את קיומם של מערכות יחסים וירטואליות ו"בגידות" וירטואליות והשפעתן על מערכות יחסים לא וירטואליות, באים ממקום אישי , של חוויות אישיות בעולם הוירטואלי של הצ'טים וכו' או לא. זה היה מחקר מאוד חדשני לתקופתו ואותי הוא הקסים ומקסים עד היום, המיוחד העובדה שהוא שימש השראה לעבודה הסמינריונית שעשיתי בתואר הראשון.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם30/8/2012

התייחסות סובייקטיבית. תודה משה על התייחסותך. דווקא הפוסט נכתב לא רק מהזווית של מי שמתבונן בנעשה ממקום מרוחק ו״אובייקטיבי״ אלא כמי שחווה בעצמו גם את הדברים עליהם אני מדבר, גם אם בעצמות שונות מאשר בגילאי העשרים. דווקא מתוך החוויה האישית אפשר להבין טוב יותר את המדיום הזה, הן בהיבט מחקרי והן בהיבט טיפולי. שאלתך לגבי עצמי בשנות העשרים לו הרשתות היו קיימות אז מרתקת אך שייכת לדיון אחר, אישי יותר. אולי בפוסט עתידי נוסף.

בן משה דניאלבן משה דניאל30/8/2012

נורא שמחתי על האופן שבו סיימת את הפוסט הזה. משום שדווקא לאורך הפוסט, הייתה חסרה לי ההתייחסות הסובייקטיבית שלך, כאדם שיש לו פייסבוק ויש לו אינסטגרם עטור לייקים ותגובות מכל העולם. כיצד אתה מרגיש וכיצד אתה , כפסיכולוג קליני שחוקר את נושא היחסים הבין אישיים ברשתות הוירטואלים כבר כמעט עשר שנים, מתמודד עם הצרכים הנרקיססטים האישיים שלך כאשר אתה מעלה תמונה כזו או אחרת שלך לאינסטגרם ולפייסבוק ומחכה כיצד יגיבו האחרים? לדוגמא, אני זוכר כתבה שבה התראיינת על תרבות ה-N באתר גלובס, כמדומני, שבו אתה מסביר כיצד הנרקיסיזם הזה מגיע וכיצד הוא מגיע לחדר הטיפול ומעניין אם היית בשנות העשרה או העשרים שלך, כאילן הצעיר מאוד, היית עצמך "חופר לעצמך" אילולא היית עשיר בלייקים והתייחסיות בפייסבוק, כפי שטענת בכתבה.

טל סערטל סער30/8/2012

like [ל"ת].