פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
על חומות, גדרות ותרבות רגשית.

על חומות, גדרות ותרבות רגשית.

ד"ר אילן טבק - אבירם | 21/5/2012 | הרשמו כמנויים

נסיבות החיים הביאו אותי לשהיות רבות בארה"ב ולאינטראקציה רבה עם אמריקאים ובהקשרים האינטימיים והרגשיים ביותר. כך, בקיץ האחרון, הגענו בן זוגי ואני לעיר פיטסבורג לקראת לידתה הצפויה של בתנו. בעודנו מסתובבים בעיר הנאה למראה, משכו את עיניי חצרות הבתים הגדולות, המשתרעות להן באין מפריע בין דלת הכניסה לבית לבין שפת המדרכה מרוצפת האבן. בכל מקום נפרסו מרחבים פורחים וירוקים ללא גבול חיצוני- ללא גדר, ללא שיחים קוצניים, ללא חומה. כך גולש לו המרחב הפרטי, המקיף כל בית, אל המדרכה הציבורית, כשאין כל מכשול פיזי המונע מפולש זר להכנס פנימה, רק קו סימבולי שמסמן את הגבול בין הפנים והחוץ.

בראשי עברה פגישת ועד הבית שלנו, בה הודיעה היו"ר כי היא מעוניינת להקים חומה בגובה שני מטר בין הגינה הקטנה שלפני הבית והרחוב, "כמו בכל הבתים", כי מאסה בכך שהכל פרוץ וחשוף כל כך לעיני כל. בעקבות אותה הודעה דרמטית, התחלתי להתבונן מסביבי ברחובות שכונת מגוריי וראיתי שאכן יש צדק בדבריה על המקובל והנפוץ בהקשר זה. אם נתבונן סביב אולי נופתע לגלות כי רובנו מסתתרים מאחורי גדרות ושערים, חומות וסורגים, שרק הלכו וגבהו עם השנים. תהיתי מה משקף ההבדל הזה, הכביכול ארכיטקטוני-הנדסי, בין ישראל ובין פיטסבורג ומה הוא אומר על התרבות שבה אנו חיים, על החרדה מחדירה ופלישה אשר מלווה אותנו. תהיתי אם מעבר להקשר הפוליטי של המזרח התיכון הגועש ולקונפליקטים העזים שבתוכם אנו מתפתחים, יש לכל זה גם הקשר רגשי, בינאישי ותוך אישי.

כמעט חלפה לה שנה ושבנו לאחרונה לבקר בארה"ב, הפעם עם בתנו הקטנה. הגענו מלאי התרגשות אל מרפאת הפוריות, שבה לפני שנה ותשעה חודשים יצרנו את הפלא. מקום הזה ייצג עבורנו תקופה ארוכה את התקווה, אך גם את כל הכישלונות ואכזבות שבדרך ונותר טעון בכל כך הרבה תמונות ובחוויות מורכבות. חשבנו כמה מרגש יכול להיות המפגש המחודש עם עובדי המרפאה עתה, כשאנו אוחזים בבתנו. ציפינו כי יתרגשו יחד עימנו ויתגאו בחלקם בפלא, אך אל מול ציפיות אלה הייתה המציאות שונה בתכלית. עובדי המרפאה הגיבו בנימוס, אך בקרירות וקורקטיות, מסרבים לתת למפגש נופך רגשי ואישי כלשהו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נוכחתי כי לעיתים קרובות, אמריקאים נוטים להימנע מביטוי רגשי ספונטאני ותהיתי כיצד ההמנעות הרגשית הזו היא דווקא מנת חלקה של האומה שיצרה את הסרטים ההוליוודיים, סרטים בהם בלוטות הרגש נסחטות והדמויות מרבות לבטא את עצמן בשפה רגשית, להזיל דמעה ולחשוף את פגיעותן. העלינו בדמיוננו כיצד פגישה כזו הייתה נראית במרפאת פריון ישראלית. יכולנו לשמוע את צהלות השמחה וההתרגשות, לראות את כל העובדים מתאספים עם עיניים נוצצות, מבקשים לגעת ולהתקרב, לנשק ולחבק.

לפתע הבנתי דבר מה משמעותי, שיכול להסביר את גובה הגדרות והחומות מחד, ואת העדרן מאידך (כמובן אם מנטרלים את הסיטואציה הגאו-פוליטית הסבוכה שבה אנו נתונים, שגם היא קשורה להופעתן של חומות וביצורים). במקום שבו העולם הרגשי נמצא גם כך תחת מערכת ביצורים פנימית, נסתר ולא נגיש, הולך ופוחת הצורך בחומות של אבן עד כי נעשה כמעט בלתי רלוונטי. גם אם ננסה לחדור לאחד הבתים הנאים מוקפי המדשאות שבפיטסבורג ונצלצל בפעמון הכניסה, ניוותר עומדים על מפתן הדלת, שתיפתח אך גם תיסגר (בחיוך) בעודנו עומדים. בחוץ. בעלי הבית יודעים כי אין להם ממה לחשוש. ככל הנראה, איש לא ינסה להבקיע את מבצרם וגם אם יתקיים ניסיון שכזה, מערכות ההגנה הרגשיות שלהן ידעו לנטרל את החדירה. לעומת זאת, במקום שבו המעורבות הרגשית מתרחשת באופן ספונטאני, אולי אף בלתי רצוני, החשש מפני התערבבות והיבלעות הולך וגדל. נדמה כי במחוזותינו, ללא הגדר וללא החומה אין אפשרות להתגונן בפני הכניסה של האחר לתוך החדר הפרטי שלנו. על כן נדרש מכשול פיזי של ממש, גבוה ואימתני. החרדה היא כי אם תתרחש חדירה למרחב שלנו, אולי לא נדע לשים לה גבול, לעצור אותה, לבלום אותה, אולי אף נמצא את עצמנו מזמינים את הפולש הזר ללון, ולא נוכל לסלקו לעולם.

נשארת כמובן התהייה, באיזה מרחב נרצה לחיות, ואם אפשר אולי ליצור תמהיל חדש, שבו ניוותר עם המדשאות (המלאכותיות, כי הרי אנו חוסכים במים) ללא הגדרות הכעורות, אך גם נוכל לפתוח את דלתנו ולהכניס לעולמנו אורחים ספונטאניים, להתרגש עם האחר, מבלי להיות חרדים שנבלענו.

עוד בבלוג של ד"ר אילן טבק - אבירם

זה מכבר הפכו צלצולי הטלפונים הניידים לחלק בלתי נפרד מפס הקול של חיינו ובכל מקום. נדמה שכבר התרגלנו לצלצולים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם24/5/2012

תודה עירית Vivi ו- טל. תודה על התגובות המעניינות. עירית, יש משהו במה שהוספת על המרחבים האינוספיים שאולי מייתרים את הצורך בחומות, ואולי בחזרה למטפורה הרגשית, כשמרגישים שיש מרחב, פחות צריך להתבצר מאחורי משהו.
ViVi יקרה, גם אני לא הייתי רוצה לחיות באמריקה, גם לא כמטפורה, אך אני תוהה בפוסט הזה על האפשרות להסיר או לפחות להנמיך מעט את החומות.
טל - תודה על ההעשרה המרתקת אודות הבוסתן, שמעורר אסוציאציות של טבע וחופש אך כנראה גם ערך לנו היכרות עם החומות.

דר אילן אבירםד"ר אילן אבירם24/5/2012

תודה עירית Vivi ו- טל. תודה על התגובות המעניינות. עירית, יש משהו במה שהוספת על המרחבים האינוספיים שאולי מייתרים את הצורך בחומות, ואולי בחזרה למטפורה הרגשית, כשמרגישים שיש מרחב, פחות צריך להתבצר מאחורי משהו.
ViVi יקרה, גם אני לא הייתי רוצה לחיות באמריקה, גם לא כמטפורה, אך אני תוהה בפוסט הזה על האפשרות להסיר או לפחות להנמיך מעט את החומות.
טל - תודה על ההעשרה המרתקת אודות הבוסתן, שמעורר אסוציאציות של טבע וחופש אך כנראה גם ערך לנו היכרות עם החומות.

טל לויטל לוי22/5/2012

הבוסתן. ההקשר שהעלת בין חומות פיסיות לרגשיות או תרבותיות מעניין מאוד.
בהקשר זה אני חושבת על תרבות ואורח חיים שיוצרת ארכיטקטורה שיוצרת תרבות וכך הלאה. תיכף אסביר, רק הערה קטנה לפני: לעולם, בארצות הברית, לא תמצא שם משפחה על הבית (טוב אולי לא לעולם...), תמיד מספר בלבד. אפשר לחיות שנים מבלי לדעת את שמות השכנים.
התרבות במזרח התיכון המציאה את גני הבוסתן המוקפים חומה, וכן את המשרביות, מעקות חלולים על הגגות. הנשים בשל "שמירה על צניעותן" נדחקו פנימה, מאחורי חומות ומעקות, שהקיפן את גזרת הפעולה שלהן, הגג או הבוסתן. לבוסתן שער דרכו ניתן להציץ מבלי להראות, והמשרביות גם הן מאפרות הצצה ללא נראות. התפיסה הזו גלשה לחצרות שלנו גם אם מבלי דעת

vivi .vivi .22/5/2012

תם עידן התמימות. אילן יקר
נהנתי לקרא את המילים והמחשבות ::)
נזכרתי בשקספיר "הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה . להיות זה לממש את מהותנו האמיתית כאנשים ולהתחבר עם עצמנו ולהרגיש . .להשאר עם זכות הבחירה עם החושים והרגשות על אף ולמרות הכל. (כמובן תוך כדי נקיטת אמצעי הגנה כדי לא להיבלע.)ברגע שחדלים להרגיש חדלים להיות.לא היתי מתחלפת עם האמריקאים.
תודה
ויויאן

עירית סדןעירית סדן21/5/2012

הגנה רגשית וטריטוריאלית. אילן, כתוב יפה ופתוח, כרגיל. מהכרות עם החוויה האמריקאית, אני מזדהה מאד עם החומות הרגשיות שתיארת בתרבות והניתוח מעניין. תהיות בעניין היו גם לי, במסגרת ביקורים בארה"ב. המחשבות שלי הלכו בכיוון של המרחב הפיזי העצום, כחוויה קיומית כל כך שונה ובלתי נתפסת בעיננו כישראלים, מצומצמי ומאויימי שטח ומרובי גבולות מפנים ומחוץ. בארה"ב - החוויה היא של שטח לא נגמר. החל מכר הדשא הפרטי, דרך מגרשי החניה הענקיים, מרכזי הקניות האדירים וכו'. . (לא כולל ניו-יורק וערי מרכז אחרות). אני באמת חושבת שלאופי מרחב הפיזי הבסיסי יש השפעה עמוקה על האופן בו אנחנו מתנהלים בעולם. בשטח הקטן שלנו, אולי יש פה לא רק הגנה רגשית, אלא גם הגנה טריטוריאלית, קדומה יותר. מכל מקום, אני שותפה להרגשה שבמובן של החומות הרגשיות - כיף לחזור הביתה..