פסיכולוג נולד
אביגיל לב | 20/5/2010 | הרשמו כמנויים
עבר כחודש מאז הדינאמיקה הקבוצתית, ולא שמעתי דבר מהמכללה. לא כיף בכלל. חוסר הוודאות מכרסם הרבה פיסות טובות ממני. בינתיים אני מניחה לזה להיות בצד ומנסה להתמקד במה שעוד נותר. אבל בשעות הקטנות של הלילה זה מתחוור לי. הם ראו שם משהו, שאני אולי לא הייתי מודעת אליו, או שאולי רק ניחשתי ביני לביני כששחזרתי את הרגעים והדקות בהם דיברתי בקבוצה או השמעתי דעה. אולי הייתי פתוחה מדי, כשנתתי את עצמי ככה, מבלי לשמור מרחק, אולי "נכנסתי בהם" חזק מדי, או הדלקתי אורות גבוהים מדי ('תראו אותי, תראו כמה שאני חכמה ומעניינת')? אולי מרוב שסנוורתי הם לא הצליחו לראות אותי באמת. כמובן שבמבט לאחור הכל נראה יותר מוקצן. זכוכית המגדלת של הזיכרון תמיד מבליטה אצלי את הרגעים שבדיעבד בא לי בגללם לקבור את הראש בכרית מרוב בושה, בעוד שבאותו הרגע הרגשתי גאה ובטוחה בעצמי, מחוברת למצב, למקום, לזמן. לא פלא שאני מעדיפה לשים את זה בצד...
ובריאיון האישי בקליניקה הצפונית. חמישים דקות צפופות, בהן פרשתי בין השאר את אחד הרגעים האישיים והכואבים בחיי. לא יכולתי שלא לשים לב שאפילו המראיין התרגש. הרגשתי שהצלחתי לגעת. אבל (על חוף ירדן כמו) מאומה לא קרה, שום מילה. השתפכות ארוכה ובסופה מה? עוברים הימים, ולא שומעים דבר, שום אות ושום סימן. ובאין רמז אחר, אני מתחילה להבין את הרמז. מביטחון עז בסיכויי לעבור, להשלמה עם אובדן הסיכוי במקום נוסף. לאט לאט הם נופלים, מבלי להתכוון. כאטבי כביסה שנשמטו מבין ידי בעת תלייתם. שבריר שנייה של חוסר ריכוז, של ביש מזל, של אלוהים יודע מה, והופ, זה כבר לא בידיים שלי.
בינתיים אני משתדלת להיאחז בקיים. ישנם עדיין שני מוסדות במרכז הארץ שאליהם עוד יש סיכוי שאתקבל. אני מאד רוצה לדלג מעל המשוכות הבאות, אך חוששת שיש בי דבר-מה שמכשיל אותי בדרך. האם אוכל לאתרו עד לריאיון הקרוב? האם אוכל לשלוט בו? והאם באמת הכל תלוי רק בי, או שמדובר כאן בצורך עז בתחושת שליטה והוא שגורם לי לחפש את הבעיה אצלי?
אהיה אמיצה ואמשיך בייחוס פנימי. חשוב לי להביט פנימה, גם אם אמצא שם דברים לא נעימים.
אבל איך בכלל עושים תחקיר לאירוע שהרגשת שפעלת בו כשורה, שהיית נאמן לעצמך? הרי אין שום פידבק (חוץ מחוסר זימון), ושום דרך לדעת היכן הייתי לא בסדר. אני יכולה רק לשחזר את מה שהיה, ולנסות לחשוב איך נראיתי מבחוץ. לצערי, זה המצב הכי רגיש ומסוכן, כי אפשר לקחת את המסקנות מאד רחוק. אבל זה בעיקר תלוי עד כמה אתה מאמין בעצמך וביכולתך.
שמעתי פעם משפט נכון, אדם צריך להיות מודע למסוגלותיו, אך גם למגבלותיו. האם אני מודעת? או שמא אני לוקה בתסמונת "לה לה לנד", כמו עוד אחת מהמתמודדות בכוכב נולד, שצריכה לגלות מפי פבלו רוזנברג שהיא לא נבראה לעולם על מנת להיות זמרת? או שזוכה לקבל משפט בסגנון "איך לא עצרו אותך מלהגיע לפה?", ו"אם מודעות היא גיהנום, אז את חיה בגן עדן" (ותודה לצדי צרפתי על המשפט המדוייק). אולי בתודעה שלי אני מתאימה להיות פסיכולוגית, בעוד שבמציאות אני לא?
אני רוצה להאמין שאני מסוגלת לזה. אבל אם מישהו מבחוץ חושב שלא, קרוב לוודאי שזה ישפיע עלי. שזה יערער את תפיסתי, וגם יקשה עלי לגייס ביטחון לריאיון הבא. אבל אם אני באמת מאמינה שלהיות פסיכולוגית זה מה שאני רוצה ומה שמתאים לי להיות, אסור לי לתת לזה לפגוע ברצון, או בחלום ובשאיפה. בינתיים אני מנסה ללקט רמזים, לעשות בדק בית עם עצמי כדי לזהות את המקומות החלשים שלי (ומשתדלת גם לזכור להתמקד בחזקים).
אולי כל אלו הם סוג של חבלי לידה, אבולוציה של מועמד – הגדוּלה היא לא בחוזק, אלא בהתאמה: המתאים לתהליך שורד. אך כדי להיוולד בתור סטודנט לתואר שני צריך לעבור תעלה לא פשוטה. יש הרבה לחצים בדרך. וזה עוד מתחיל במתחרים, וכולם רוצים, ואי אפשר לתת לכולם לעבור. ואחרי זה ישנה הדגירה, וההמתנה וההבשלה. אני כרגע עושה מדי פעם בדיקות אולטרסאונד, מנסה להבין מה מצבי. מנסה לזהות את המומים שאולי קיימים. למעשה, גם למראיינים מחכות ההחלטות הקשות לגבי מועמד ללידה מסטרנטית. בכל זאת, גם המראיינים מבקשים לידה מוצלחת ובטוחה עם מינימום פגמים, שעלולים לפגוע בהתפתחותו המאוחרת של הפסיכולוג הצעיר. מכאן, שכל מראיין הוא למעשה ועדת הפלה.
החשש שלי, הוא שהפגמים שיש בי, עולים על הצדדים החזקים שלי, או שמציקים מדי בעין של המראיין מכדי שהוא יוכל להעביר אותי בלב שקט הלאה. אני חוששת שהניסיון לטשטש את המומים בעת הריאיון (שהוא כנראה סוג של בדיקת אולטרסאונד) לא מצליח, ושאני לא מצליחה להחזיק היראיון.
אבל עוד לא אבדה תקוותנו, בינתיים אני ממשיכה לחכות לתאריך הצפוי והידוע. מה שלא יהיה, ל-28.6 כבר הזמנתי אפידורל (גם דחייה זה כואב).
