פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אביגיל מחפשת משמעות או: אני פסיכולוגית, משמע אני קיימת?

אביגיל מחפשת משמעות או: אני פסיכולוגית, משמע אני קיימת?

אביגיל לב | 19/3/2010 | הרשמו כמנויים

הבחירה במקצוע, היא מבחינתי בחירה הרת גורל. ידוע שבעידן המודרני, שבו תוחלת החיים חוצה את העשור התשיעי, בני אדם יכולים להחליף במהלך חייהם ארבע קריירות, בממוצע. אולם מאיך שאני רואה את הדברים, בחירה במקצוע הפסיכולוגיה זו בחירה לטווח ארוך. עלי להתחייב להשקיע בלימוד המקצוע עשור מחיי, ואז לעסוק בו לפחות עוד עשור כדי להצדיק את ההשקעה בו וכדי להתמקצע בו באמת. פסיכולוגיה, היא אחד מאותם מקצועות שילוו אותנו חלק נכבד מחיינו ומשגרת היומיום שלנו, מהמצב התודעתי הער שלנו, וכנראה אף יותר מהזמן שבו נבלה בבית עם המשפחה ויקירינו. לכן, הבחירה הזו היא בעצם בחירה בדרך שבה נעביר את חיינו (הקצרים, למרות הכל), על פני האדמה.

עם זאת, יש לקחת בחשבון, שתוצר הטיפול הפסיכולוגי הינו מופשט ואינו משאיר עקבות ברורים. מטופלים ממשיכים הלאה ואולי לא ניפגש עמם יותר לעולם. לא ניתן לתלות על הקיר מטופל מוצלח שיצא אצלנו מטיפול, ויש להשלים עם זה שהצלחות עם מטופלים צריכות להישאר הצלחות פרטיות. ברור שישנו סיפוק אדיר מעבודה שכזו, אבל בסופו של יום, או בסופם של חיים, מה נשאר מאחורינו? לפעמים אני חושבת, למה לא פניתי ללמוד משלח יד יותר מוחשי, שהתוצר שלו נראה לעין. יש לנו כל כך מעט זמן פה בעולם, ואני בוחרת להתעסק במה שעובר לנו, או בעצם, במה שעובר לאנשים אחרים בראש, בזמן המועט שיש לי כאן בעולם. האם פה מצויה המשמעות הגדולה ביותר עבורי?

מה שבאמת מפנה אותי להתבונן במה אנשים אחרים בוחרים להתרכז כדי לקבל משמעות מהזמן שקיבלו כאן:
חלקם מפיקים סרטים, או יוצרים אמנות, או כותבים ספרים, ומנסים ליצור משהו שיישאר כאן אחריהם. מקווים להפוך לשמות שייזכרו לעד בקנון התרבותי האנושי, ויהפכו להיות כה מיתיים, עד שנתהה אם האנשים האלו כלל היו קיימים (ע"ע שייקספיר ופול מקארטני).
אנשים אחרים מבקשים להתקיים על ידי מתן שירותים שמטרתם לקיים אותנו כאן, כמו הסעדה (וגם השפים רוצים להוציא ספרי בישול כדי שיישאר משהו אחריהם), או בנייה, או אינסטלציה. הלוא כשהדוד מתפוצץ חיינו אינם חיים, ויש לטפל קודם כל במפגע הזה לפני שחוזרים לשגרה.
חלק מהאנשים בוחרים בהנחלת הידע שהאדם צבר לדורות הבאים, שזה כמובן משלח יד חשוב אשר מקדם את הידע האנושי ומפיץ אותו. ישנם מקצועות שמצעידים אותנו קדימה לעבר "בטר פלייס", בטכנולוגיות של המילניום השלישי.
יש מקצועות שכל מטרתם היא להבין למה ומה הביא אותנו לפה, ומה קיים מחוץ לכדור שלנו. איך הכדור שלנו נוצר, איך הגוף שלנו פועל, מה תפקידו של כל מילימטר מרובע במוח, פענוח הDNA, מציאת תרופות למחלות ועוד ועוד. כלומר, למצות את הזמן פה כדי להבין מה קדם לנו, ומה יהיה אחרינו, ואיך נדאג להיות כאן בעתיד - שזה לדעתי חשוב, אבל קצת מפספס את ההווה. בקיצור, אין לזה סוף. כמובן שיש גם אנשים שכל מטרתם היא לשאול את השאלות שאני שואלת, ולתהות באופן פילוסופי על מהות החיים והקיום שלנו.

ואז מגיעים למדע הזה שנקרא מדעי החברה. במרכזו עומדים האדם והחברה שסביבו, במעגלים הולכים וגדלים. זה הופך את הפסיכולוגיה לדיסציפלינה שמתמקדת בלב האגוצנטרי ביותר ביקום: בנפש האדם. הנפש שתופשת ורואה הכל, שמגיבה להכל, שידה בכל ויד כל בה. האדם שחש, חושב ונוהג.

מה שמחזיר אותי לשאלה, מה התרומה של ההתעסקות דווקא בעצמנו ובאחרים, והאם כאן אשיג משמעות גדולה יותר מכל הדרכים האחרות?

ההסבר שלי לעצמי, ל-למה אני רוצה להיות פסיכולוגית, מכל האפשרויות האחרות, הוא שהתפקיד של פסיכולוג דומה לזה של איש דת, (רק בלי החלק של אלוהים). תפקידו לעזור לאנשים במסע הזה, בזמן הזה שהם עוברים כאן. להתמודד עם הפרדוכסים שהחיים מזמנים איתם. בראשם חיים ומוות, הרעיון שנולדנו לעולם, ויום אחד נעבור ממנו. ובעצם, איך למצות את הטוב ביותר מזמננו כאן. העולם אינו טובל בטוב אינסופי. חייו של אדם אינם מסילה ישרה ליעד ברור. להפך, החיים מלאי אי ודאות, ולא תמיד יש לרכבת המשא שאנו די דלק לנסוע, ולעתים האנרגיה של הרכבת מתגלגלת לאנרגיה שלילית ורעילה. לעתים יש מפגשי רכבות שיש לחצותם בזהירות ולעתים יש תאונות. הפסיכולוג הוא סוג של צופר באפילה - או מגדלור, אם נחזור למטפורת הספינות בים הסוער מפוסט אחר. ואפשר לומר גם, שהפסיכולוג הוא סוג של גשר, שעוזר לרכבת להמשיך ביעדה, לעבור להר הבא. הדרך של הפסיכולוג לעזור, היא דרך מציאת משמעות וסימבוליות בכל דבר שאנחנו עושים או תופסים את שקורה לנו. לתת סימנים ושמות לחרדות ולהמשיג רגשות. בכך מאפשר הוא לעזור לנו לשלוט ולשייט בעולם הפנימי שלנו.

כנראה, שלצורך קיום נפשי בריא יותר, בני אדם זקוקים גם לשירות הפסיכולוגיה. שירות שעוזר להם להיות פרודוקטיביים בעצמם, ולהמשיך לפעול למען הישרדותם שלהם ושל קרוביהם. בסופו של יום, אני חושבת שזו בחירה נהדרת. זו בחירה שמטרתה להקל על אנשים את המסע. לעזור להם לקבל את המיטב ממנו. להוציא מעז מתוק או לפחות להקטין את המשקל הפסיכולוגי שנותנים לקשיים ולמהמורות בדרך.

הסבר זה, שאני מקווה שהוא אותנטי, ולא סתם פריו של דיסוננס קוגניטיבי, על כך שאני הולכת להשקיע כמה עשורים מחיי במקצוע הזה, הוא שגורם לי להיות שלמה עם הבחירה שאני עושה בימים אלו (במידה ואתקבל), ושתהיה כנראה בעלת משקל רב להמשך חיי. ורק כדי להשאיר פתח לכך שאשאיר משהו אחריי, אני מקווה שברבות הימים גם אכתוב ספר. :-)

ומה אתם חושבים? אילו בחירות בחיים שלנו יכולות להפוך אותו להיות "בטר פלייס" עבורנו?
והאם בחירת מקצוע היא כזו בחירה קריטית, או שאפשר להרפות ופשוט לזרום בזרם הזמן והחיים?




*הבהרה - לעתים הפוסט נכתב מנקודת מבט היפותטית. אני עדיין לא פסיכולוגית, ועדיין לא התקבלתי לתואר שני. אולם כדי לכתוב את הרשומות, עלי להכנס לראש של "כאילו אני פסיכולוגית". ברור לי שעלי עוד לצלוח כמה גשרים בדרך לשם, ושיש מצב שכלל לא אעסוק בתחום בסופו של דבר. אז קחו כל משפט שנראה לכם ששכח את מקומו, ותוסיפו בסוגריים לידו (במידה ואתקבל).

עוד בבלוג של אביגיל לב

עוד כשבועיים אקפוץ למים העמוקים ואתחיל לטפל. מישהו יקרא לי 'המטפלת' שלו, אני אשתתף בישיבות צוות ויתייחסו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ירון אבניירון אבני8/4/2010

על בחירות בחיים ועל משמעות במקצוע. הבחירה החשובה לפני מקצוע היא הבחירה של שותף/ה לדרך - בן זוג. איתו/ה אפשר וצריך להמשיך הלאה לזוגיות, משפחה ועבודה
לפעמים תהליך של בחירת מקצוע יבוא כהכחשה של חוסר יכולת להתמודד עם האתגר של בחירת בן-זוג מתאים.
ודאו שאתם לא שם :)

לגבי משמעות בבחירת המקצוע 2 ציטוטים שאהבתי:
1.
"ואם ככה, אז מה סוף-סוף כן נשאר לנו בתור חופש הבחירה?
לא הרבה, כתבה אמא שלך, לא הרבה, אולי נשאר לנו בסך הכל רק החופש לצחוק ממצבנו או להתאבל עליו, להשתתף במשחק או להסתלק, לנסות פחות או יותר להבין מה יש ומה אין או לוותר ולא לנסות להבין, ובקיצור - הבחירה היא בין לעבור את החיים האלה בערנות או במין נמנום." (עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך 2005: 194-195).
 להיות פסיכולוג זה להשתתף במשחק של החיים - שלך ושל אחרים.

2.
"למען ילדיו שלו עצמו חייב זרטוסטרא להביא עצמו לידי שלמות, כי בעיקרו של דבר אין אדם אוהב אלא את ילדו שלו ואת יצירתו.."
כל טיפול הוא מעשה יצירה.

ירון

אביגיל לבאביגיל לב25/3/2010

תודה נירית :). תודה על התגובה, שמחה שאהבת!

נירית נאמןנירית נאמן24/3/2010

איזה יופי כתבת!. לא יכולתי לשער שעדיין אינך פסיכולוגית. אהבתי את ההמחשה דרך הרכבות :) ואת הנגיעה שוב ושוב בנושא זמניות החיים.
נירית (דרמה תרפיסטית).

אביגיל לבאביגיל לב24/3/2010

לחנן טסקר. תודה על התגובה וההתייחסות המעמיקה! :-)
אהבתי את ההשוואה לסוכני מוסד ואנשי קהיליית המודיעין. בהחלט יש קווי דמיון מהבחינה של ההישגים ושמירת חיסיון מטפל-מטופל/סוכן-מדינה. אני מניחה שהסיפוק שהם שואבים מכוחו של אדם אחד להשפיע על ביטחון המדינה ולעזור לה, דומה לסיפוק ברמת המיקרו ששואב הפסיכולוג מעזרה לאדם (או לזוג/משפחה).
ואני אחשוב על רעיון התיאוריה המטורפת... רק שאף אחד לא ימצא יום אחד את הפוסט הזה ויבין את המניעים האנוכיים שלי להמצאת התיאוריה... או שמא אלו המניעים של כולם (כן, פרויד, גם אתה...)? ;-)

חנן טסקרחנן טסקר23/3/2010

לאביגיל. אנשים אשר פונים למקצוע הזה מאופיינים בד"כ כאנשים אשר הצד "החזק" שלהם הוא התקשורת הבינאישית ואוהבים עבודה מול בני אדם. כפועל יוצא של של עבודה שכזאת התוצרת היא ארטילאית ולא מוחשית והיא מתבטאת בהרגשה טובה (ובפלוס שבחשבון הבנק...). אפשר להשוות את העבודה והתגמול למלחמות הצללים (של קהילת המודיעין)... על ההצלחות לא שומעים אבל הכשלונות נשמעים היטב ומלווים אותנו לתק' מאוד ארוכה. אך יחד עם זאת, זוהי עבודה מאוד מתגמלת ומספקת לאנשים אשר מאופיינים במאפיינים אשר ציינתי קודם. אני מסכים עם ההקבלה שלך למגדלור. לדעתי, כאשר הצלחת לעזור לאדם כולשהו אז ההרגשה הטובה והשיפור במצבו זהו למעשה החותם שאת משאירה על הסביבה. בגלל שאדם אחד יכול להשפיע על הסובבים אותו והנטוורקינג הזה משפיע על כולם (כמו אדוה אשר נוצרת עקב פגיעה של אבן במים). חוץ מזה אם את ממש רוצה להשפיע על הסובבים ולהשאיר את חותמך על הסביבה אז את תמיד יכולה להמציא איזו תיאוריה מטורפת שהסטודנטים של העתיד ילמדו אותה :)

אביגיל לבאביגיל לב21/3/2010

לדנה ולפיץ פיץ. תודה על התגובות :) איזה כיף לשמוע!

ואני ממש מסכימה איתך פיץ פיץ, זוהי בהחלט דרך חיים, וגם לדעתי קשה להתנתק מ"מקום העבודה" הזה בקלות כמו ממקומות עבודה אחרים. זה הולך איתך כל הזמן.

בחרתי ב"בטר פלייס" במודע! אני גם מתלהבת מהרעיון שלהם ושילבתי/קידמתי אותם בפוסט במודע. צודקת, גם אנשים כאלה צריך :-)

פיץ פיץפיץ פיץ21/3/2010

אביגיל היקרה... קודם כל, אני חייבת לומר שהכתיבה שלך כל כך רגישה, עדינה ומדוייקת, ואני מאוד נהנת לקרוא את הפוסטים שלך.

בעניין בחירת המקצוע - אני חושבת שהתחושה הזו, שהבחירה שלנו היא קריטית והרת גורל, כמו שהגדרת אותה, מאפיינת מאוד את המקצוע הזה ספציפית ולא בהכרח רלוונטית לכלל המקצועות במשק. משהו בשילוב של הזמן הנדרש, מידת ההשקעה, ההקרבה שאנו נדרשים לה - גורם לנו להרגיש שמדובר בהחלטה כל כך משמעותית, אבל מעבר לכל אלו, אני חושבת שבבסיס התחושה טמונה אולי ההבנה המשמעותית מכולם (לפחות עבורי) - אנחנו לא בוחרים "רק" מקצוע. אנחנו בוחרים דרך חיים. כן, כך אני רואה את הבחירה הזו. להיות מטפל, להוות את אותו מגדלור (מטאפורה חזקה !), לאפשר, לפעול למען רווחתו הנפשית של האחר - אלו לא משימות שוטפות של יום עבודה. זוהי תפיסת עולם. בחירה בדרך שמלווה לאורך כל הדרך..

ומשהו קטן לסיום - לא יודעת אם הבחירה ב"בטר פלייס" הייתה מודעת או לא, אבל better place של שי אגסי היא חברה לפיתוח וייצור מכוניות חשמליות.. גם שם, אגב, אני בטוחה שנוכל למצוא אנשים שפיתוח בר קיימא הוא בנפשם ולא רואים בעבודה רק מקום עבודה אלא דרך חיים..

דנה פ.דנה פ.21/3/2010

מעניין מאד!. פוסט נפלא, כתוב היטב. נהניתי מאד לקרוא אותו. למרות שלמדתי פסיכולוגיה (תואר ראשון), לא המשכתי לתואר שני ומעולם לא הקדשתי זמן למחשבה על "למה אנשים רוצים להיות פסיכולוגים" (אולי מעבר לעובדה שמדובר בעבודה מעניינת, ובשלבים מתקדמים גם מתגמלת כלכלית). אז תודה, הפוסט הזה בהחלט פתח עבורי כיווני מחשבה חדשים. קראתי אותו בשקיקה. :-)