משיעור גמרא לתורת הריאיון
אביגיל לב | 26/4/2010 | הרשמו כמנויים
הימים ימי איטרוף ואני קצת נעלמתי בתוכם. התקשיתי למצוא את הזמן והפניות לשבת ולכתוב, ולספר מה עובר על המועמד/ת המעונה. הגעתי להבנה שחלק מהעינוי הוא גם הקושי לגבש את הדברים, לנקז את ההצפה הזו למשהו ברור וקוהרנטי. אז יותר משנעלמתי - נאלמתי. מאד התגעגעתי לבלוג וליכולת לכתוב בו ככל העולה על רוחי, והנה, סוף סוף מצאתי זמן ופנאי לכתוב, אחרי חצי יום עבודה, חצי יום התנדבות, ושיעור הגמרא הראשון בחיי (!) שגם אליו די התנדבתי להגיע. אמרתי לעצמי, אם מצאתי זמן לשיעור גמרא, אמצא גם זמן למסור את הפוסט הירחוני שלי. ואחרי ההקדמה הזו, אתחיל.
"שניים אוחזין בטלית. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי..." (מסכת בבא מציעא, פרק ראשון).
אלף שנים אחר-כך והמצב לא בהכרח כל כך שונה, אולי אף יותר מסובך...
שני מועמדים (ואף יותר) על מקום אחד. זה אומר, לי מגיע וזה אומר לי מגיע. למי מגיע?
המסקנה לשאלה המוצגת בגמרא מסובכת ומסתעפת – אך עם זאת לוגית ומתחשבת במי שכנראה דובר אמת, ובמי שימכור את אמא שלו גם בשביל רבע טלית (או מקום בקלינית?).
מנגד, התשובה לשאלה "למי מגיע" להתקבל לתואר שני מרגישה לפעמים כמו טוטו ואי אפשר להצביע בה על רציונל ברור. טובי המוחות היהודיים בפורום מנסים לפצח את החידה על פי איזה סדר מזמנים לראיונות, ולמה חוזקו של תיק אחד גבר על חוזקו של תיק אחר, ואיך בכלל ניתן להשוות בינינו. אני אומרת, וותרו. התשובה לשאלה הניצחת "מה יהיה?" במקרה הזה, היא עדיין "יהיה טוטו".
אולם כששאלה כה גורלית כמו "מה יהיה" הופכת להיות ל: מה יהיה איתי שנה הבאה, האם איאלץ לעשות שוב מתא"ם, האם איאלץ לעבור עוד שנה בהמתנה ולעבור את כל התהליך הזה שוב? ואולי בעצם, מה יהיה אם בשנה הבאה כבר אתחיל לטפל באנשים, ואולי אצטרך להקריב ולעבור דירה... כשהתשובה לזה היא "טוטו", רק טבעי שיהיה לנו קשה בימים אלו, ונהיה מוטרדים עד שיגיע הטלפון המיוחל מהמזכירוֹת, שכולם כבר יודעים את שמן הפרטי ומה מצב הרוח שלהן ביום ראשון בבוקר. כמובן שנסתפק גם באס.אם.אס מושיע מהמכללה.
אז הנה הם הגיעו, ימי חוסר הוודאות, ימי כסיסת הציפורניים (אפילו קניתי מחזק ציפורניים כדי להלחם בתופעה העתיקה... זה לא עוזר.), ימי ההקפצות מכל צלצול, מכל חסוי שמתקשר, ימי הרפרושים (*רענון הדף) בפורום, בשוטטות חסרת מטרה בארכיון שלו, בחיפוש אחר טיפ, מסר, סימן, ימי הניקיונות האובססיביים בניסיון לנקות את הראש ולהסיח את הדעת, אין ספק, ימים נוראיים.
ובתוך כל זה, יש גם רגעים טובים. לשמחתי, אחרי ימים ארוכים ומורטים קיבלתי זימונים מכמה מקומות. אני מנסה להצטנע ולייחס את זה בינתיים רק לציון המתא"ם והתואר, ולקורות החיים שכתבתי. אז על הנייר אני מתאימה. בינתיים. ואילו במפגש איתי, במציאות - האם אצליח להעביר את עצמי באותה מידה? על הנייר אפשר לנקות, ללטש, לסתת, לעשות הגהה, למצוא ניסוח יותר מדויק וקולע, לקבל חוות דעת רגע לפני ששולחים. בריאיון זו רק אני, נטו. האם אני מספיקה?
האם אצליח בזמן אמת להתמודד עם השאלות הקשות, עם ה"התקלות"? על הנייר, אם לרגע מאבדים את קו המחשבה, אפשר לחזור אליה אחר כך, להירגע קצת, וזה יעלה. בריאיון... צריך להיות בפוקוס כל הזמן, להיות
בחיבו(ק)ר עם עצמך, עם סיפור חייך, ועם מה שמרגישים באותו רגע.
לפני כשבוע עברתי ריאיון קבוצתי. הייתי מאד לחוצה יום קודם, וגם תוך כדי. הלחץ גרם לי להרגיש שאני ממש נלחמת על זכותי להיות שם. אבל היה גם משהו מרגיע להיות לחוצים שם ביחד. אני תוהה אילו צבעים יצאו ממני במפגש הזה, מה אפשר היה ללמוד עליי ועל אחרים. אינני יודעת אם המנחות אכן הצליחו להבין מי מתאים ומי לא על סמך הזמן שהן היו איתנו. האם הן ראו מה שאני ראיתי? האם הן יותר ביקורתיות או יותר סלחניות? היכן עובר הקו שחוצץ בין מי שעבר ובין מי שלא, בין עשיית "הטעות הפטאלית" שלאחריה כבר לא ניתן לתקן את הרושם, לבין חוסר מושלמות נסלחת. אני מניחה שמונחת על כתפי המראיינים והמראיינות אחריות רבה וכבדה, ושבוודאי לא יהיה להם קל להחליט "למי מגיע" המקום. מצד שני... גם לא היה לי אכפת להתחלף איתם. בסופו-של-יום, הם כבר פסיכולוגים ואנחנו לא.
עד כמה שהרגשתי יחסית בנוח, כשחברתי לאותה סירת מועמדים בריאיון הקבוצתי, אני יודעת שהקושי האמיתי הוא כשהפוקוס הוא עליך במשך כמעט שעה שלמה. המעמד הזה מטיל עליי אימים. בקרוב מאד אגיע לריאיון האישי הראשון שלי. הרגע לו חיכיתי שלוש שנים ועוד שנת חופש הגיע. אכנס בחיל וברעדה לחדרו של אדם שלא מכיר אותי, ושאני אינני מכירה אותו. אמנם, הוא בוודאי יקרא את הדברים שכתבתי על עצמי, ויחפש את המוקשים, את החלקים הלא פתורים והדורשים פיתוח והסבר. אך יחסי הכוחות בינינו נקבעו. כקיסר רומאי הוא יחליט מה יהיה דיני. יש לו כל כך הרבה כוח עליי, והידיעה הזו נורא מחלישה אותי.
כמה שאנסה להיות מוכנה, אני יודעת בוודאות שיהיה רגע בריאיון אליו לא אהיה מוכנה. ואולי הרגע הזה יפיל אותי. ואולי כבר בתחילת הריאיון הרגע הזה יקרה ויעיב על שאר הריאיון... הרבה חששות ומכשלות עצמיים. אני מפחדת שמרוב פחד ורצון עז להתקבל למקום מסוים, אני אתרגש כל כך, עד שאפשל בריאיון. ואולי אלקה בפחד מהצלחה, ואכשיל את עצמי. אגיד את כל הדברים הלא נכונים, אגיב מהר מדי ובלי מחשבה, אטיל בעצמי ספק מול המראיין, אפיל את עצמי.
(כה הייתי רוצה להיות קולית כמו טייסת, קלה כציפור. להמריא המראה חלקה, ולהתאזן בשלווה בגובה מסוים ולשמור עליו, לאזן את ציפור נפשי מפני הרוחות וכיסי האוויר, עד שאביא את שתינו בבטחה לנחיתה עדינה, עדיף במסלול אליו התכוונתי להגיע).
בשנים האחרונות חשבתי הרבה על הרגע הזה, של הריאיון. עם המראיינים נהגתי לדבר לפני השינה, עוד כשרק התחלתי ללמוד. הסברתי להם באריכות למה אני רוצה להיות פסיכולוגית, והייתי מספרת להם שוב ושוב את סיפור חיי, כל פעם מנקודה אחרת, מרגע אחר. אבל כמו שתמיד מרגישים בנוח מהספה בבית - או מתחת לשמיכה לבד בחושך - כשצופים באיזה שעשועון ידע כמו "אחד נגד מאה", זה לא אותו דבר כמו כשאתה שם באולפן, ליד אברי גלעד, מזיע מאור הזרקורים, ומולך מאה תאבי בצע שרוקעים ומתופפים בידיהם בקצב הולך וגובר.
טוב, אני מאמינה שהמראיין שלי אולי רק יקיש עם העט שלו על בלוק הנייר, ומדי פעם יציג שאלה (בלי 4 אפשרויות ובלי גלגלי הצלה). אבל לפחות אני מקווה שהוא יהיה נחמד כמו אברי גלעד, או יותר טוב, כמו עידו רוזנבלום, שמתמחה בלגרום לאנשים להרגיש כאילו הם משחקים מהבית.
זהו לבינתיים, מקווה לעדכן בקרוב מהחזית!
אביגיל.
