פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
למה את רוצה להיות פסיכולוגית?

למה את רוצה להיות פסיכולוגית?

אביגיל לב | 23/2/2010 | הרשמו כמנויים

"למה את רוצה להיות פסיכולוגית?" המראיין או המראיינת בוודאי ישאלו אותי. גם ההורים והחברים כבר הספיקו לשאול ואפילו אני שאלתי את עצמי.
למה באמת?
שאלה טובה.

אני תוהה איך עונים בכלל לשאלה כזו. שאלה שיכולה להשאיר אותך פעור פה - מצב הולם אם אתה מופיע בציור של מונק*, אך אינו הולם אם הנך מצוי בריאיון. אפשר לראות בשאלה הזו את אחד האתגרים שהכי קשה לצלוח בריאיון. כדי להשיב עליה הנך נזקק להיכרות מעמיקה עם עצמך, ולהבנה מלאה של מהלכי חייך שהביאו אותך עד הלום.

יחד עם זאת, אתה זקוק גם לכושר סיבולת יוצא מן הכלל לעמוד בכל האתגרים המצפים לך בדרך לתואר הנחשק. לדעתי, עצם היכולת לעמוד מול האתגרים הללו, מעידה על הנחישות והרצון העז המפעמים בקרב המתמודדים.

כשבאתי לכתוב את הרשומה, הדברים הראשונים שעלו במוחי היו: למה בעצם להיות פסיכולוגית? כמעט שקראתי לרשומה הזו "להיות או לא להיות פסיכולוגית? זו השאלה". הרי מדובר בתהליך ארוך ומייגע. הקרבה של עשר שנים טובות מחיינו, וזאת בהנחה שלא לקחנו את המסלול הישיר או העוקף לדוקטורט (דווקא שם יש יופי של מלגות וקשה לסרב), ולפני שהתחשבנו בשנות החופש וההמתנה בכפייה שניאלץ לספוג בין התארים להתמחויות. כמו כן, טורחים להזכיר לנו שבהתמחות נשתכר שכר רעב במשך ארבע שנים, בהן נעבוד כמו בשמונה. וכמובן עוד לא ציינו את בחינת ההסמכה שגם אליה יש להתכונן רבות, ורק אחריה יינתן החותם שמאפשר לנו להתחיל לטפל באופן עצמאי. כלומר, בגיל 35, פחות או יותר, אנו אמורים להתחיל את חיינו תחת הטייטל "פסיכולוגים", כאשר כל דרך החתחתים הזו מתרחשת בתקופה שבה אנו אמורה לבנות בית, זוגיות ומשפחה.

הרשו לי לפזול רגע לצדדים:
ביל גייטס. ביל גייטס הקים את חברת מייקרוסופט בגיל 20. שנה אחר-כך, הקים סטיב ג'ובס, בן מחזורו, את חברת "אפל". היכן הם היו כעבור 15 שנים?
אין לי שום יומרה להיות כמוהם, הם רק עוזרים לי להמחיש את הנקודה שיש אנשים שהנפיקו את עצמם מוקדם יותר, ושנקודת הפתיחה של הפסיכולוגים לשוק היא יחסית מאוחרת. הבה נמקד את השאלה לרזולוציה קרובה יותר: היכן יהיו חבריי בגיל 35? חלקם כבר עובדים מספר שנים בהייטק וכנראה יוכלו בקלות לרכוש בית בסביבות גיל 30. בקיצור, להיות פסיכולוג, זה אומר להיות בפיגור כלכלי, ביחס לבני מחזורך, בשלבים הראשונים של החיים הבוגרים.

קושי נוסף שאני כבר מזהה ממרחק שנות אור, היא שאלת המטופלים. נגיד שאני מתעוררת בוקר אחד בגיל 35. השולחן בכניסה לבית מקושט בזרי פרחים שקיבלתי לכבוד בחינת ההסמכה שעברתי יום קודם. יישש!!! עשיתי זאת!!!
אוקיי, ומה עכשיו? האם באותו הרגע ירוצו אליי, הפסיכולוגית הטרייה, פציינטים מכל עבר? פתאום יומן הפגישות יתמלא מעצמו?
גם את זה אף אחד לא מבטיח. להפך, כולם מבטיחים את ההפך. וזה השלב שמפחיד אותי יותר מכל. אמנם אלו דברים רחוקים, שעוד אין לי יומרה לדבר עליהם, אני רק יודעת שמפחיד אותי לצאת אחרי כל כך הרבה שנים לשוק, ולגלות שאין בי צורך. שיש עוד מאות כמוני.

מה שיותר גרוע, הוא שגם אם חלק מזערי מאותם מאות למדו כמוני, אז חלקם הארי הלך לבית הספר לפסיכותרפיה אחרי תואר ראשון כלשהו, או לקחו את המסלול של העבודה הסוציאלית וקיצרו את הדרך בכמה שנים טובות. האם בסופו של יום לפציינט מהיישוב אכפת אם הוא הולך לפסיכותרפיסט שבא מתחום הייעוץ התורני, או לפסיכותרפיסט שבא אחרי המסלול המפרך בפסיכולוגיה? לקואוצ'ר שעזר לרבקה לרדת במשקל לפני החתונה של הבת שלה או לקוראת בקלפים שתעזור בפגישה וחצי להחליט אם להישאר בזוגיות הזו או לא? כולם הרי גובים אותו סכום לשעה, אז כנראה שכולם עושים אותו דבר, לא? אכן בעיה קשה ושמה "שרלטנות".

אסייג ואומר שעו"סים אינם נכנסים תחת הקטגוריה הזו, אבל זה מחזיר אותי לשאלה, מדוע בכל זאת לרצות להיות פסיכולוגית, בזמן שניתן לעבור מסלול קצר יותר, ולהגיע בסוף לאותה הנקודה ולתפקיד טיפולי? הרי אנחנו רוצים להיות פסיכולוגים כדי לעזור לאנשים, לא?

אולי מפני שהאסוציאציה השגורה, כשאומרים "פסיכולוג", היא אותו הלך בר-מזל, כמו שטוני סופרנו אוהב לכנותו, שעובד לו מהבית, בקליניקה פרטית שהוא עיצב בטוב טעם, עם כניסה נפרדת מחייו הפרטיים (ע"ע ראובן דגן). האם זה החלום הבורגני-פסיכולוגי שעומד לנגד עיניהם של פרחי הפסיכולוגיה? האם לשם אנחנו חותרים במרץ?

כפי שאמרתי בהתחלה, אני מאמינה, שאם מישהו בוחר ללכת בדרך הארוכה הזו, הוא לא עושה את זה רק בגלל הכסף, שאולי מתישהו בגיל 40 יתחיל לזרום חזרה. צריך משהו אחר שייתן מוטיבציה להמשיך ולהשקיע ולתת כל כך הרבה במצב של אי וודאות מתמשכת. לרצות להיות פסיכולוג "למרות" הדברים שמניתי, מראה על שאיפות רציניות שאינן מסתכמות ברווחה כלכלית.
כל זה מזכיר לי את יעקב, שכל-כך אהב את רחל עד שהיה מוכן לעבוד למענה 14 שנים, שבעיניו היו "כימים אחדים". מה היה בה ברחל, שיעקב היה מוכן להקריב למענה כל כך הרבה שנים מחייו? למה הוא דבק דווקא בה? יש דברים שקשה להסביר. כנראה שבשבילנו לימודי הפסיכולוגיה המתקדמים, הם כמו רחל עבור יעקב. כנראה שכמו אצל יעקב, מדובר באהבה: אהבת חיים ואהבת אמת.

ומה אתם אומרים? האם התחבטתם עם עצמכם בשאלה? האם יעקב הוא הפרייר הכי גדול בתנ"ך? אשמח לשמוע ואשמח אם תשמיעו :-)


* הציור המדובר של מונק ("הזעקה"), מצוי בלינק הזה: http://www.streame...m.jpg

עוד בבלוג של אביגיל לב

אז איך אפשר להתכונן? לאחרונה "הפורום לקראת תואר שני" מתמלא בשאלות, תהיות בקול רם, בעצות מבעלי ניסיון...
רגע לפני שנסגרת ההרשמה, אני עדיין שומעת על- ומדברת עם חברים שטרם יודעים אם ולאן יירשמו. אך דווקא הבלבול...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעמי גלאורנעמי גלאור14/5/2010

לא רק פסיכולוג יכול לעזור לאנשים. אני לא פסיכולוגית ואני עוזרת לאנשים, אני לא פסיכולוגית ואני אמפאטית, קשובה, ומכילה, אני לא פסיכולוגית וקוראת כל הזמן ספרי פסיכולוגיה, אני לא פסיכולוגית אבל יש לי אדרנלין טיפולי מטורף, אני לא פסיכולוגית אבל הצלחתי במקומות שפסיכולוגים רבים נכשלו, אני לא פסיכולוגית אבל גם לא שרלטנית ולכן אני לא מבינה מה הרדיפה המטורפת הזו ולמה מי שמטפל ואינו פסיכולוג הוא שרלטן?, רק אחרי התואר הזה אפשר לטפל באנשים? מי קבע? אני חושבת שהאישיות קובעת יותר... אז פסיכולוגים, תרדו מהעץ...

נעמי גלאורנעמי גלאור14/5/2010

לא רק פסיכולוג יכול לעזור לאנשים. אני לא פסיכולוגית ואני עוזרת לאנשים, אני לא פסיכולוגית ואני אמפאטית, קשובה, ומכילה, אני לא פסיכולוגית וקוראת כל הזמן ספרי פסיכולוגיה, אני לא פסיכולוגית אבל יש לי אדרנלין טיפולי מטורף, אני לא פסיכולוגית אבל הצלחתי במקומות שפסיכולוגים רבים נכשלו, אני לא פסיכולוגית אבל גם לא שרלטנית ולכן אני לא מבינה מה הרדיפה המטורפת הזו ולמה מי שמטפל ואינו פסיכולוג הוא מטורף, רק אחרי התואר הזה אפשר לטפל באנשים? מי קבע? אני חושבת שהאישיות קובעת יותר... אז פסיכולוגים, תרדו מהעץ...

אביגיל לבאביגיל לב28/2/2010

לגלית ולה לה וגם ליאת. גלית - את צודקת, המטפלים באומנות אינם שרלטנים ועוברים דרך ארוכה והכשרה מעמיקה גם הם.
אני איתך בתחושה שהדרך ללימודי פסיכותרפיה פרוצה, ושזה טייטל שיכול להטעות מטופלים אחרים שבאים לבחור בין מטפלים ובסוף מטפל או פסיכולוג או פסיכותרפיסט נשמעים די דומה (רק שאחד למד שנתיים, במקרה הטוב, והאחרים למדו שמונה). מתסכל, אבל כנראה טוב שיש עדיין אנשים רציניים, שלא מוכנים להתפשר על הכשרה ומקצועיות.
אני גם מסכימה עם להלה, לדעתי יש כאן איזה כוח אינרציה (כמו שידידה שלי ניסחה זאת), שאת קראת לו שאפתנות, שגורם לנו להמשיך בדרך, ללמוד את הדברים, להתקדם במסלול. קצת מזכיר לי את המימרה של יהונתן גפן, "רק דגים מתים שוחים עם הזרם"... :) אבל עם כל הקושי של זרם לימודי הפסיכולוגיה, לדעתי אנחנו דווקא דגים חיים :)

האמת, מעניין מה זו בכלל השאפתנות הזו, שיש לה כוח הנעה כל כך רב השפעה עלינו, ולמה אנחנו שואפים כל כך הרבה? מתי נשאר זמן לנשיפה גם? :)

תשובה לשאלה אני גם עוד לא מצאתי, אני חושבת שיש דברים שאין להם תשובה ברורה או מדוייקת. או שזו תשובה ספורדית ששזורה כל כך בחיינו שקשה לשים את האצבע ולומר: בגלל זה! (ר' את שלל הסיבות של ליאת שמשכו אותה לתחום).

ליאת מנליאת מנ25/2/2010

כתבתי לעצמי לא מזמן כמה קשקושים בתשובה לשאלה הזו... אשתף.. :-) :

למה אני רוצה להיות פסיכולוגית?

אני רוצה להיות פסיכולוגית מאחר ואני מרגישה שזהו הייעוד שלי מן תחושה שהייעוד-הפוטנציאל הזה טבוע לי בDNA..
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה תמיד מחפשת למי לעזור,
הייתי סופחת אליי את הילדים שאחרים נידו,
הייתי מתעניינת בילד שבוכה, בילד המפונם, בילד המפורע שרואים שכואב לו..
תמיד אנשים הרגישו בנוח להגיע אליי, ולהיפתח בפניי
אני אוהבת לתמוך ולעזור לאנשים זה גורם לי תחושה נפלאה שאין כמוה
זכורה לי פעילות במהלך השירות הצבאי, בה נשלחתי לעמוד מול קהל בחלוקת מסכות אב"כ, אישה זקנה שהייתה מפוחדת מפני המלחמה השתחררה בפניי ואני הייתי שם כדי לתמוך בה, ולהרגיע.
אהבתי מאוד לקבל חיילים חדשים אל הצוות שלי השתדלתי לעזור להם בקשייהם השונים, לתמוך בהם בכניסה למסגרת החדשה
לא תמיד ידעתי ששאיפתי היא להיות פסיכולוגית
כשהייתי ילדה מאוד קטנה רציתי להיות רופאת ילדים בדיעבד אני מבינה שלא הרפואה הקונבנציונאלית היא שאליה התכוונתי
תחום הכתיבה משך אותי בנערותי רציתי להיות כתבת
תחום המחשוב בו אני עוסקת היום- תמיד רדף אחרי בתיכון, ובשירות הצבאי,
התחום בו קל לי, התחום בו אני יושבת ועובדת במחשב אחד וחושבת על תחום אחר, העיסוק במחשוב אצלי הוא כמו רכיבה על אופניים, כמו שחייה, אך הוא איננו מעניק לי סיפוק של ממש, בינתיים זה טוב, זה מאפשר לי להתפרנס בכבוד בדרך הנכספת אל התואר הראשון ואולי גם השני
כשהחלטתי בערך שנה וחצי לאחר סיום השירות הצבאי להתחיל ללמוד פסיכולוגיה ולא מחשוב כמו שההורים היו רוצים, (אבא שלי מתנגד ולא מאמין בפסיכולוגיה- הוא אומר שאי אפשר ל"תקן" אף אחד- אם הסתובב הבורג- הסתובב הבורג" אני מאמינה שפסיכולוגיה היא לא לאנשים "מקולקלים" אלא לכולנו – אנשים נורמלים שרוצים להשיג מטרות, להתמודד עם החיים, לכולנו יש לעיתים קשיים ותקופות שפל)
כשהחלטתי ללכת על מה שעושה לי טוב - התגובות של כל המכרים והסובבים שלי היו "וואו – זה כל כך מתאים לך"
הכל הסתדר לפתע מעצמו וההחלטה הרגישה נכונה וטבעית..
נרשמתי לאוניברסיטה לקורס הראשון מאוד התרגשתי והייתי מלאת מוטיבציה מאוד נהניתי מהקורס הראשון בפסיכולוגיה והתחושה הטובה שלי לגבי הלימודים אישרה את עצמה התחום מרתק, ברור לי, ואני נהנית ללמוד.

בשתי תקופות קצרצרות בחיי בהן לא עבדתי כחודשים בודדים לאחר סיום השירות הצבאי וכחודשיים בערך בין סיום עבודה לאחרת כאשר לא מיהרתי למצוא עבודה אחרת מאחר ולמדתי לפסיכומטרי שתיהן עוד לפני שמצאתי את "ייעודי" והחלטתי ללמוד את תחום הפסיכולוגיה הייתי מוצאת את עצמי עם זמן פנוי משוטטת באינטרנט ומחפשת למי אני יכולה לעזור
בשתי תקופות קצרות אלו הכרתי נער שהיה אז בן 17 בערך דכאוני שרצה להתאבד, ובחורה לפני גיוס שסבלה מאנורקסיה לא ידעתי איך בדיוק לעזור אך ניסיתי הייתי שם בשביל דגן הבחור בן ה17 דיברנו הרבה ניסנו לנתח היו ימים בהם הרגשתי תסכול- תחושה שדבר ממה שאני אומרת לא מצליח לחדור אליו
ביום מסוים דגן הודיע שהוא מתכוון לשים קץ לחייו הרגשתי מודאגת וחסרת אונים פניתי לערן תמיכה נפשית כדי להתייעץ עם התומכים שם שמתורגלים במקרים אלו.. לא קיבלתי מענה של ממש
ניסיתי ליצור קשר עם אמו של דגן אני לא מצליחה להיזכר אם השגתי אותה או לא.. אך הערב הסתיים בשלום
החלטתי שדגן דיי "גדול" עליי בשלב זה ושהכי טוב אם פשוט אנסה להיות חברה בשבילו ולהיות שם למענו
החלטתי להזמין אותו למסיבת יום הולדת שערכתי בים הוא השקיע והגיע עד אליי מצפון הארץ יחד עם חבר
שמחתי אני קוראת לו "אח קטן" והוא קורא לי "אחות גדולה" עד היום הוא הזמין אותי גם כן למסיבות יום הולדת שלו, הגעתי גם אני לאחת התחתנתי לא מזמן, דגן הגיע ברכבת רק כדי לאחל מזל טוב ומיהר לתפוס את הרכבת האחרונה הוא תייג אותי בתמונה בפייסבוק בתור "מישהו ששינה את חיי" :-) היה כיף לראות.

הבחורה השנייה שסבלה מאנורקסיה סיפרה לי איך היא אוכלת ומקיאה , עושה ריצות סביב השכונה עד שהיא לא יכולה יותר
שהיא לא מסוגלת להסתכל על עצמה במראה
ניסיתי לשכנע אותה לפנות לטיפול לייעץ לה בהתמודדות מול יחסיה עם אמה שהיו קשים
ניסיתי להפעיל קשרים מהשירות הצבאי ולעזור לה לקראת הגיוס שלה היא לא הייתה מעוניינת להתגייס
לשמחתי היא הצליחה בסופו של דבר היא התגברה על בעיות האכילה התגייסה מאושרת ושלחה אליי תמונות שלה בה היא נראית בריאה ומאושרת סיפרה שעלתה במשקל ושהיא מקבלת מחמאות רבות עכשיו על המראה שלה. נהניתי לשמוע את זה

אני טיפלתי בעצמי
עברתי דברים בחיים וטיפלתי בעצמי
הייתה תקופה בה היו לי התקפי חרדה תקופה בה עלו לי זיכרונות מאירועים טראומטיים
התמודדתי אני חושבת שבכולנו יש כוחות להתמודד עם ה"שדים" שבנו
לפעמים אנחנו צריכים קצת עזרה לרוב הקשבה ומישהו שיישקף לנו את עצמנו יעזור לנו לחשוב ולהבין את עצמנו
אבל בסה"כ אנחנו יצורים מאוד "מסוגלים" יש בנו המון המון כוחות
מדהים כמה שתקופת הינקות והילדות משפיעה עלינו כמה שהחיבוק שתינוק קטן מקבל מאתנו ליטוף הנקה חום כמה השפעה יש לכך על כל תקופת חייו
מדהים כמה ניתן לשנות בתקופות אלו כמה חלונות הזדמנויות קיימים כמה שהשינוי הוא בכאן ובעכשיו
וניתן לראות אותו סיפוק כמה שיותר מדיי
אך תמיד ניתן לשנות בכל גיל כך אני מאמינה

אביגיל אחלה פוסט
ואגב ניתן לשלב את הלימודים עם עבודה במשרה מלאה (כתלמידה של האופ) וכך לחסוך ולהיות מסוגלת לקנות דירה לפני גיל 35 וגם להתחתן (בתור נשואה טרייה) רק לגבי ילדים אני לא בטוחה איך אפשר להוסיף אותם למשוואה כרגע :-) נהנית לקרוא
ובהצלחה בדרך לתואר השני:)

לה להלה לה24/2/2010

למה להיות פסיכולוג?. אני לא כל כך בטוחה אם זה שאנחנו מוכנים לעבור את המסלול הקשה הזה מעיד על הרצון העז שלנו להיות פסיכולוגים ולעזור לאחרים... אולי אם נעבור אותו עד סופו הרחוק וזה אומר באמת משהו כמ ו10 שנים, אז יכול להיות... אבל אני חושבת שהרבה מאיתנו מגיעים לתואר ראשון בפסיכולוגיה מתוך עניין ונשארים בגלל השאפתנות הרבה והיכולות הגבוהות יחסית שהביאו אותנו להתקבל גם לתואר ראשון. כך הרבה מאיתנו רואים את התואר בפסיכולוגיה קלינית כמשהו שקשה להתקבל אליו ועל כן אולי הוא "הכי נחשב" וזה חלק ממה שמניע להגיע אליו. יש כאלה שהתהליך באמת מעייף אותם ואז באיזושהי נקודה הם שמים לב, שאולי הם לא כאן מהסיבות הנכונות, ויש כאלה שאולי ממשיכים מכח השאפתנות (למרות שאני משערת שיש להם גם עניין מסויים בתחום).
אני רוצה להדגיש שאין פה האשמה גורפת כי אני מאמינה שרבים מאיתנו באמת מכירים את התחום ורוצים להגיע אליו בגלל נסיונם האישי או שינויים שם ראו אצל אחרים בעקבות טיפול.

אולם בין כל הדברים שנכתבו כאן, שאני מסכימה איתם, כואבת אותם וחישבתי אותם גם בעצמי, בעצם לא מצאתי תשובה, ללמה בכל זאת יש אנשים שרוצים להיות פסיכולוגים...

גלית אריגלית ארי24/2/2010

ואין לשכוח גם. את המטפלים בהבעה ויצירה שאחרי תואר שני עושים השלמות גם כן לפסיכותרפיה
הם בהחלט לא שרלטנים!

בשורה התחתונה זה מסתכם באינטגרטי האישי של כל אדם. אני אישית לא הייתי מסוגלת ללמוד פסיכותרפיה בלי להיות בטוחה שיש לי את הרקע המתאים זה פשוט מאין הרגשה פנימית.

למרות זאת, אני מכירה מישהי שלמדה תואר שני פסיכו' חברתית אירגונית ולדה פסיכותרפיה קוגניבית וכיום מטפלת לכל דבר ועיניין.
האם זה נכון ? האם מתאים לפסיכולוגית חברתית לעסוק בטיפול מבלי שיהיה לה רקע מתאים בטיפול?
לדעתי לא. זה אפילו די מתסכל אותי אישית
אני הולכת להשקיע מאמצים בתואר שני (טיפול הבעה ויצירה) , להשקיע כסף , זמן וכו כדי להקרא מטפלת לפי החוק וישנם כאלה ש"עוקפים" את המסלולים הארוכים ועושים מה שבא להם ולצערי אין שום חוק שימנע זאת מהם.

מתסכל.. כבר אמרתי?

ירון אבניירון אבני24/2/2010

על מוטיבציות לא מודעות. ויניקוט אמר " נוירוטים מונעים ע"י מוטיבציות לא מודעות" ולמי שיש ספק - כולנו לפחות נוירוטים.
גם למי שבנה מסלול הכשרה לפסיכולוגיה קלינית יש מוטיבציות לא מודעות. ולמי שחושב בתמימותו שאנשים משכילים נוהגים תמיד בהגיון וביושר אני מציע לזכור שעד לפני שנים מעטות שלב ההתמחות של רופאים כלל עבודה רצופה של 36 שעות (באישור איגוד הרופאים כמובן). האם התנהלות שערוריתית זאת (סכנה לחולים ולמתמחים) נפסקה בידי איגוד הרופאים? לא ממש. המחוקק (אנשים משכילים פחות מרופאים אבל עם יותר שכל ישר) הוא זה שאסר על התנהלות מופקרת זאת שבוודאי גבתה חיי אדם.
מה שאומר שמאחורי ההנחה שכדי להיות מטפל בעל גוף ידע ומוכשר נדרשות שנים כה רבות (ועוד אח"כ אתה אמור ללכת לבי"ס לפסיכותרפיה כמובן) עומדות מוטיבציות לא מודעות ולא רציונליות. (למשל הרצון להחזיק את "הילדים" מתחת לסינר כמה שיותר זמן - הרי העולם בחוץ מאד מסוכן :) )

אביגיל לבאביגיל לב24/2/2010

לפיץ פיץ היקרה. תודה על התגובה היפה :-)

באמת העלית כאן נקודה שלא חשבתי עליה כשכתבתי את הפוסט, והיא שמקצועות ההייטק כה חסרי נשמה לעתים. זו גם הסיבה שלא הלכתי לתחום, כי חיפשתי לעסוק במשהו שייתן לי משמעות וסיפוק רבים יותר. וזו כנראה גם הסיבה, שאחרי 20 שנה בתחום, ביל גייטס עזב את מיקרוסופט לטובת עיסוק והשקעה בפילנתרופיה. הוא גם גילה שלעזור לאנשים מסב אושר וסיפוק.
אז כנראה שיש אנשים שמגיעים לזה אחרי קורס של שנה, ויש כאלו שאחרי הכשרה ארוכה (כמונו), ויש כאלו שהיו צריכים להיות בצד השני כדי להבין מה חשוב בחיים (לפחות הם הרוויחו הרבה כסף כדי לחלוק אותו עם אחרים).

ואני לא יודעת למה דווקא מונק עלה לי לראש, איכשהו הפה פעור הלך לי לשם... אולי גם חרדה קיומית שותפה לתחושות שלי בתת-מודע? :) ממעבר מהיר על הפוסט אני רואה הרבה פחד וחוסר וודאות, כך שאולי כן :)

פיץ פיץפיץ פיץ24/2/2010

על פסיכולוגים, קואצ'רים וקוראים בקלפים... הפוסט מקסים ונוגע באחת השאלות המשמעותיות, שאני חושבת שכולנו בודקים בצורה כזאת או אחרת..

אין ספק כי סוגיית הרווחה הכלכלית שהעלת, היא חשובה ורלוונטית בבחירת מקצוע, אבל מהצד השני, ישנם אנשים (ועולם ההיי-טק שהזכרת מאוד מתחבר לי פה), שיגיעו לאותו ביסוס כלכלי, אבל 10 שנים אחרי יתעוררו בוקר אחד בתחושת ריקנות וחוסר ערך.. אני לחלוטין לא טוענת שזה לא יכול לקרות גם בבחירה שלנו, אבל המסלול הארוך הזה, שהתבוננות פנימה ובחינת המציאות על בסיס קבוע, הן מנת חלקו - נראה לי שמקטינים את הסיכוי..

המשותף בעיניי לפסיכולגים, קואצ'רים, קוראים בקלפים ושאר יועצים היא העובדה כי כולם רוצים לקדם ולתרום לרווחה הנפשית של האדם שמגיע אליהם.. המטרה היא אותה המטרה - השוני טמון בדרך. כאן ההבדל וזו גם המהות. הקואצ'ר שעוזר לרבקה לרדת במשקל באמת עזר לה, וגרם לה להרגיש טוב יותר בחתונה של הבת שלה. הפסיכולוג, אני מניחה, יבדוק איתה מה עומד מאחורי המשקל העודף, מה עומד מאחורי הרצון להשיל אותו ואיך כל זה מתחבר ליחסיה עם ביתה ולתחושות שלה סביב החתונה.. אנחנו בחרנו בדרך שאנחנו תופסים כנכונה יותר.

ודבר אחרון - אם כבר להשאר פעורי פה, אז נראה לי שעדיף לא להזכיר את מונק.. ה"צעקה" מבטאת תחושה של חרדה קיומית..:)