פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עוד חוזר הניגון

עוד חוזר הניגון

אביגיל לב | 18/12/2010 | הרשמו כמנויים

מטפסת צעד אחר צעד. מניחה רגל על המדרגה הבאה ומושכת את עצמי כלפי מעלה, גומעת עוד שלב בגרם המדרגות האינסופי. עוד מדרגה, ועוד אחת, הן לא נגמרות ולא רואים את הסוף. אם נגמר גרם מדרגות אחד, אפשר לנוח לרגע בעיקול מישורי, להישען על המקל הנאמן ולהסדיר את הנשימה. או אז לפתע, מעבר לעיקול, נגלה אליי גרם מדרגות חדש המתנשא לגובה בלתי נראה, טובל בערפל סמיך כחלב. לכאורה אני כבר אמורה להיות מעל לעננים, אבל נראה שמעולם לא יצאתי מהם.

יש גם הרבה צמחייה ירוקה, טרופית, ויצורים שמעולם לא ראיתי, בצבעים מטאליים, כסופים, ארדיים, שמעולם לא דמיינתי שיכולים להיות לנדלים, חלזונות וחגבים.

לא, זו כבר לא מטאפורה לתהליך הקבלה לתואר שני. אני נמצאת במסע מפרך במעלה ההר אמי-שאן במחוז סצ'ואן שבסין. המסע אורך במצטבר 11 שעות טיפוס באקלים טרופי עד לפסגה שגובהה 3,300 מטר. למעלה, כך מספרים, מחכה בודהה גדולה ומוזהבת, יושבת על ארבעה פילי זהב צוהלים. והזריחה, אוח, הזריחה... רק מעטים ברי-מזל זוכים לקבל את מדליית השמש שמנצחת מעל אוקיינוס עננים אינסופי.

(לתמונות כנסו ל: http://journals.wo...-Shan).

בסוף הגענו לפסגה ולא ראינו כלום. קיבל את פנינו רק אותו ענן חסר וודאות שליווה אותנו לכל אורך הטיפוס. ובכן, בנאלי לומר, אבל לא עשינו את כל המסע בשביל לראות בודהה או שמש. נהנינו מהדרך (וגם מלילה רדוף עכברים במנזר בודהיסטי), יותר משנהנינו מכך שהגענו לסופה. אני אפילו מוכנה להודות שהייתי מוכנה לעשות את זה שוב.

גם בדרך ל"להיות פסיכולוגים" אין יעד ברור ונכסף באמת. אולי במיקרו, זה להתקבל לתואר שני, אבל משם רק מתחילה לה דרך חיים של טיפוס, של עליה בשלבים, של למידה סטייל "מכל מטופליי למדתי". למעשה אני רק רוצה להגיע להמשך הדרך, זה הכל.

אבל נחזור רגע למצב הקיומי-פיזי שמצאתי את עצמי בו, באותם ימים שכבר התחלתי מתרחקת מהם, והיום הם נראים לי כנקודה קטנה באופק הזמן. במהלך הטיפוס המפרך, על פני קרוב ל-20 אלף מדרגות, היה לי לא מעט זמן לחשוב, להתמודד עם עצמי, עם הנחישות להמשיך לטפס, על אף עייפות החומר והכושר הלא-גבוה שאיתו הגעתי למשימה. לרוב השתרכתי מאחורי בן זוגי וידיד נוסף יוצא סיירת שדילגו בקלילות למעלה, בעודי נשענת על מקל במבוק (ששימש גם כנשק בקרבות מול קופים תאוותניים ואכזריים), ומרימה את עצמי בקצב אחיד ועקבי.

כל מה שעמד לזכותי שם היו מנטרות ועידודים קוגניטיביים. סיבולת פסיכולוגית תקראו לזה, וגם - מצרך חשוב כשמנסים להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה. אבל לפחות שם, מאיך שראיתי את זה, לא הייתי בתחרות עם אף אחד, לא היו עוד מועמדים, כולם קיבלו את הזכות לטפס למעלה. הייתי בתחרות רק עם עצמי (ואפשר לומר, שגם בתהליך הקבלה, פעמים רבות האדם שהכי עומד בדרכנו הוא אנחנו).

רק מתבקש, שמתוך אחת עשרה שעות של טיפוס סוליסטי, יהיה לי גם זמן לנדוד במחשבותיי לאתגר איתו התמודדתי בשנה האחרונה, ועם הרצון לנסות "לכבוש" אותו שוב (וסלחו לי על השפה המיליטנטית-תרמילאית-ישראלית).

בין גרם מדרגות אחד לאחר, חשבתי על הריאיון שעוד לא היה לי, זה שאולי יבוא השנה, השנה השנייה לניסיונות להתקבל. האם אתבקש להתמודד עם השאלה – מה נשתנה? ומה בי אחר מהפעם הקודמת? ולמה השנה אתאים יותר מאז? ואולי אין שום הבדל, ואני אותו בן אדם במהות, רק עברה עוד שנה של הבשלה טבעית, ורואים שאני באמת ובתמים רוצה לעסוק בתחום, אחרת לא הייתי פה.

======================================================

אבל הרשו לי להתחיל מהיכן שנעצרתי בבלוג. מתישהו אחרי שכל התהליך נגמר, ונודע לי מה שנודע, ואפילו אחרי אירוע חיים מרגש (התחתנתי בסמוך לכל הראיונות), נסעתי סוף סוף לטיול הגדול שחלמתי עליו שנים. אני בחרתי בסין, בן זוגי בחר במונגוליה. נסענו הכי רחוק שרק אפשר (כמעט). רציתי להתנתק מהכל, להיכנס למוֹד חסר דאגות, חסר זמן, שנהנה מהחיים על פני האדמה ומהחופש לנוע, לראות, לפגוש ולבחור מה אעשה כל יום, בלי מחויבות לאף אחד.

וואו, איך לא עשיתי את זה קודם?!

ובכן, נראה שעל אף רצוני לנתק כל קשר, הגורל לפעמים רצה אחרת. לעתים נושא התואר השני והדחייה עלו מחדש. למשל, בכל פעם שפגשנו אנשים חדשים, ויצא שסיפרתי על הניסיון הראשון שכשל והתכנית לנסות שוב השנה. תמיד חשתי את הצביטה בלב, ותחושת האכזבה מעצמי. לא נעים להציג את עצמך עם כישלון בנרטיב. לרוב, בעודי מגוללת את ניסיון הקבלה הכאוב, היה נח על פניי חיוך קפוא ועיניים עם מבט עצוב ונודד. לכאורה מנסה להראות שקל לי עם זה, עם החיוך שרוצה לספר סיפור אחד ("נכון לא נורא?") אבל עם העיניים שמספרות סיפור אחר. לגמרי. לא התקבלתי ולא קל לי בכלל, ואין לי מושג איך אני עושה את זה לעצמי שוב. גם בהווה אני מתקשה לדבר על זה. אני מחכה ליום שאוכל לדבר על כך בהשלמה, ורצוי לפני מאי-יוני 2011.

המפגש המטלטל ביותר, היה עם מישהי שהתקבלה לתואר שני בקלינית, ועוד למקומות שאני קיוויתי להתקבל אליהם. לאורך המפגש איתה היה ברור כל הזמן שהיא תחזור מהטיול ללימודים, ואני אחזור לריק לא פשוט. היו לנו כמה ימים טובים להעביר יחד בטיול (כולל מקום יפיפה שנקרא, כמה אירוני, "ערוץ דילוג הנמר"), הייתי עסוקה בניתוח כירורגי של הראיונות שהיא עברה וגם בהבדלים בינינו. ניסיתי להבין מה עזר לה להתקבל, ושכנראה היה חסר אצלי. המפגש איתה עורר אצלי הרבה רגשות מודחקים בנוגע לאי קבלה שלי, ולעצם קבלתם של אחרים על פני. נוצר מצב עדין שמחד גיסא, רציתי לשמוע עוד ממנה, ללקט כל מידע שאפשר, כולל טיפים, ומה היא ענתה בכל מיני שאלות, ומאידך גיסא, לפעמים העדפתי לתפוס מרחק, לדלג מעל הערוץ, ולהשאיר את הכל בגדה השנייה, שמא ארשוף גיצי קנאה ואשרוף כל טרסת אורז טובה בינינו. נפרדנו בידידות ובאהדה, אבל אין ספק שהמפגש הזה הכריח אותי להתמודד עם המציאות שהשארתי וחיכתה לי בארץ.

(*לקריאה נוספת על קנאה ואשמה, ממליצה בחום לבקר בבלוג של עמית פכלר).

אז זהו. זה היה הטיול, ועכשיו, בחזרה לחיים, למסלול, לניסיונות. בנחיתה רכה שהרגישה כאילו המטוס מנשק את האדמה שלנו, חזרתי למציאות כאן בארץ, ולמציאות האישית שלי.
השנה בחרתי קודם כל לעשות לעצמי טובה. ללמוד משהו שאני אוהבת, אם כבר קיבלתי שנה חופש בעל כורחי, החלטתי שאנצל אותה לשם העשרה וללמידת דברים שלא בהכרח יהיה זמן ללמוד אותם בעתיד (בימוי קולנועי, למי שסקרן לשמוע). וגם לצבירת עוד ניסיון בתחום הזה, שמלווה אותי כבר חמש שנים.

אז בסופו של יום, מאיך שאני רואה את זה - הכל מדרגות. לפעמים יש גרם מדרגות קטן, ולפעמים פוגשים גרם מדרגות ארוך ותלול שלא רואים את הסוף שלו. צריך להיות עם אורך רוח ולהתרגל למוד הזה של הטיפוס, לתנועה הזו במרחב, ולקחת את זה מדרגה, מדרגה, ולא להתייאש. ולפעמים יש גם ירידה לצורך עליה (וזה הכי מבאס! כי תמיד היא מגיעה אחרי שטיפסת הרבה ואז פתאום אתה מאבד גובה וצריך להתחיל לטפס שוב מנקודה נמוכה יותר). אז נראה לי שכרגע התחלתי לטפס שוב מירידה כזו, גם לזה צריך להתרגל ולא לתת לזה להוריד את המורל.

בינתיים, ארצה לאחל בהצלחה למאות האנשים שעומדים בפתח התהליך הלא פשוט הזה. אני מתכוונת להמשיך לכתוב השנה, גם מהפרספקטיבה הזו של הניסיון השני, ומקווה שזה יעזור למי שנמצא שם בכל נקודה בדרך. בנוסף, מניסיוני, אני ממליצה להיעזר בפורום "לקראת תואר שני", שם תמצאו אוזן קשבת והכי מבינה שיש :)

כמו כן, מקווה שכולנו נזכה לקבל את מדליית השמש,

שלכם,
אביגיל לב.

עוד בבלוג של אביגיל לב

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.