לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
שוב מחכה כדי לחכות - שלי אורן

שוב מחכה כדי לחכות - שלי אורן

אביגיל לב | 9/3/2010 | הרשמו כמנויים

הפעם השרביט ניתן למועמדת אחרת שעוברת את התהליך זו הפעם השנייה.

שלי אורן (שם עט), כותבת ברגישות ובחן על חוויתה אז והיום לקראת עונת הזימונים.

קריאה מהנה, אביגיל.

שוב מחכה כדי לחכות - שלי אורן

כבר כמה שנים שאני מוכוונת מטרה, וכבר ניסיתי את זה פעם, את התהליך הנוראי הזה של הקבלה. וזה כאב. כאב מאוד. לא רק התשובה הסופית של אי הקבלה, כי אם גם הציפייה האין סופית לאורך התהליך הארוך.

לא הייתי מאלה שבאו ללמוד פסיכולוגיה כי זה מעניין ושזרמו לכיוון הזרם הבלתי נמנע של התואר השני (למרות שגם זה לגיטימי ומובן בעיני). ידעתי מניסיון אישי מהו טיפול, ונראה היה לי כאילו כל החיים התנקזו לרגע הזה של הקבלה.

אפילו בתור ילדה וגם כנערה צעירה ואחר כך בצבא, הרגשתי שהיכולת להיות שם בשביל מישהו אחר ולעזור היא יכולת שממלאת אותי מאוד, ונותנת לי משמעות. יש בזה משהו שגם עונה על החסכים שלי אני מאמינה, אולם יש בזה גם משהו ייחודי, אני חושבת.

למרות זאת נכנסתי ללימודים עם חששות, שאולי אני לא מתאימה. כך יצא שחלק מתהליך הקבלה החל אצלי עוד מוקדם מאוד, בתהליך שלי לקבל את עצמי (על כל המשתמע מכך). הרגשתי שלמדתי הרבה בשנים האלה של התואר וההתנדבות, גם מבחינת הידע כמובן, אבל גם מבחינה אישית, ביכולת שלי להכיל את עצמי ולהכיל אחרים.

ואז הגיע הזמן שבו התחילו לזמן לראיונות בתהליך הקבלה הרשמי, וכבר לא רק בזה הפנימי... חשבתי לתומי, ואולי מתוך הגנה מסוימת, שלמרות הקשיים והמכשולים בדרך, ולמרות המתאם שהיה אמנם יפה בהחלט אבל לצערי לא ממש ממש מצוין, יראו אותי, ויבינו עד כמה שאני מתאימה... כך חיכיתי שלושה חודשים לטלפונים המיוחלים... והם לא הגיעו כמעט... הנחתי שהמזכירות לא עובדות כל היום, ועל כן שמתי לעצמי את גבול השעה ארבע. לכל טלפון שצלצל הגעתי בריצה, וכמעט בכל פעם כעסתי מאוד. איך החברים שלי מעיזים להתקשר? "אוי זה רק בן הזוג האהוב שלי", "אוי זו רק אמא...". בכל טלפון הייתה אכזבה, ועוד אחת ועוד ועוד ועוד... עם כל טלפון מכזיב הרגשתי דחייה.


- פרסומת -

בשלב כזה או אחר בעקבות כמה תהליכים בירוקראטיים או ימי הערכה מרוכזים הגיעו שני זימונים. התרגשתי כל כך ולא ידעתי את ליבי משמחה. הייתה בי איזו חרדה, אולם גם מין בטחון הגנתי שכזה, שעכשיו הם יראו, שעכשיו אישיותי הכובשת והיכולות שלי יצאו לאור ויובילו אותי לקבלה.

זה לא עבד. בראיון אחד נדרשתי לספר את סיפור חיי עם עוד שלושה מרואיינים אחרים. זה היה קשה. קשה מאוד. הבנתי שהם כנראה מחפשים מורכבות, איזושהי יכולת קבלה, יכולת לראות את האחר, יכולת ניתוח, חוויות מעובדות. הרגשתי שיש בי הרבה מכל אלה, ואולם הצורך לחשוף את עצמי בפני מתחרים אחרים (כן הם מתחרים אין מה לעשות), פשוט שיתקה אותי לחלוטין. זו הייתה חוויה קשה וכואבת. הרגשתי שאני חושפת את נשמתי לחינם, הרגשתי חדירה, הרגשתי פגיעה.

ההזכרות בחוויה הזו גם היום מעלה בי כאב עמום בחזה, וגם קצת כעס על שנדרשתי לעבור את החוויה הזו כדי לנסות להתקבל, מה שבסוף כמובן לא קרה. אולם היום אני גם מסתכלת על התהליך הזה מנקודת מבט קצת שונה. הבנתי שגם אני, למרות המודעות העצמית שלי והיכולות הרבות, נדרשת לעוד עבודה. בשנה האחרונה חילקתי את זמני בלמידה למתאם נוסף (ואפילו שיפרתי קצת) ועבודה על הצדדים שבי שהודחקו. אני מרגישה שאני מצויה בעיצומו של תהליך אישי משמעותי שלא קשור רק לקבלה החיצונית לתואר, ואף מחזק את יכולת הקבלה הפנימית.

אולם למרות כל זאת אני נמצאת עכשיו בציפייה מתוחה. מי אמר שהשנה זה יהיה שונה? מי אמר שהשנה יראו בי את האני שלי? מי אמר שהאני שלי באמת מתאים? ועד כמה אני מוכנה ללכת עם הסכנה החוזרת לכאב גדול ואכזבה יום אחרי יום לאחר המתנה ממושכת? ועדיין כנראה שלא הגעתי לקצה גבול היכולת כי אני מוצאת את עצמי מחכה. מחכה לתאריך שבו אוכל להתחיל לחכות.

בהצלחה

שלי אורן


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: אקדמיה ותארים מתקדמים, סטודנטים
עמירה איתיאל
עמירה איתיאל
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
דפנה ממן
דפנה ממן
עובדת סוציאלית
אשקלון והסביבה
מיכאל אמיר
מיכאל אמיר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה
ארז גור
ארז גור
עובד סוציאלי
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
מוריה כהן גילדין
מוריה כהן גילדין
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
עידן אלבז
עידן אלבז
עובד סוציאלי
כפר סבא והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה

עוד בבלוג של אביגיל לב

אמא ואבא שלי קיבלו ואזה לחתונה. ואזת חמר כזו, עבודת יד. הם שמרו עליה יפה, במקום מכובד במרכז הבית. אבל יום...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עינב שפרעינב שפר11/3/2012

כן. אני מתחילה עכשיו סמסטר שני בשנה ב בקלינית מבוגר :)

מיכל כץמיכל כץ21/6/2011

האם יש סוף אופטימי לסיפור של שלי? [ל"ת].

אביגיל לבאביגיל לב2/1/2011

לשלי אורן. הייתי חייבת להגיב, דווקא עכשיו, מקריאה חוזרת. כנראה שצריך לעבור את זה פעם אחת כדי להבין באמת את המקום. בשנה שעברה הייתי באותה אופוריה שאת תיארת שהיתה לך בניסיון הראשון להתקבל, וסוג של ביטחון, ולא רציתי לראות את האפשרות של "נכשל" מול עיני. והשנה אני נמצאת במקום שממנו את כתבת את הרשומה. אני לוקחת את הדברים שאמרת, וחושבת שצדקת מאד. צריך לעבור תהליך קבלה פנימי, חשוב לעבור תהליך עם עצמך ועם המקומות המודחקים. אני רואה פה הרבה טיפים ועצות שפיזרת, עוד לפני שידעת שהם יעזרו לך, ואני יודעת שבסוף במקרה שלך הם עבדו. לקחתי איתי, תודה. אביגיל.

אביגיל לבאביגיל לב28/3/2010

לרות מ-שלי אורן. לרות, תודה על המילים הטובות:) מקווה שכמוך יהיה לי מזל בפעם השניה.

(שלי אורן).

רות דרדיקמןרות דרדיקמן23/3/2010

כתוב כל כך יפה ואמיתי. החזרת אותי בבת אחת משהו כמו 15 שנים אחורה, כשהיתי בדיוק במצבך. גם אני התייסרתי פעמיים, ועד היום זוכרת בחדות רבה יותר את רגע הדחייה מאשר את רגע הקבלה. חבל שתהליך המיון מלווה בכל כך הרבה חרדה וכאב.
אם את מרגישה שזה היעוד שלך, בודאי תמצאי דרך להגשימו, כך או אחרת.
מאחלת לך הרבה הצלחה.