פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיכנס בעובי הקורות - חלק ב'

להיכנס בעובי הקורות - חלק ב'

אביגיל לב | 22/1/2010 | הרשמו כמנויים

אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הקודם, שהיה קצר, ומאד מצונזר מהדברים שבאמת רציתי לומר על נושא כתיבת קורות החיים, הבנתי שאני נותנת יותר מדי מקום לדעות של אנשים אחרים, ופחות מדי מקום לאמת שלי. אותו תהליך עבר גם על הניסיון לגבש את קורות החיים עצמן. במקום לכתוב את המציאות כמות שהיא, החלתי מבנה את הנרטיב לפי דרישות המערכת. לא חושפני מדי - כי זה לא נחשב לתואמני (אגב, המילה תואמני לפי האקדמיה ללשון עברית, היא התחדיש ל"קונפורמיסט"), אלא יותר מעודן וסובלימטיבי. אני מעמלנת את קורות חיי במכבסת המילים עם הרבה אקונומיקה ומרכך. ואת הכביסה המלוכלכת אכבס בצנע, בהסתר, בפגישות טיפוליות עם חיסיון מטפל-מטופל.

בהקשר הזה, אני מתחברת מאד לשירהּ של רחל, "ספר שירי":

סֵפֶר שִׁירַי


"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת
בשעות מצוקה ואובדן
היו למחרוזת מילים מלבבת
לספר שירי הלבן.

נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש."


(רחל, "מנגד", ניסן, תרפ"ז)


אחרי שלוש שנים ארוכות של לימודים מפרכים ומאתגרים, אנו נדרשים למשימת כתיבת קורות החיים. מדובר במשימה שדורשת אומץ, יכולת ורבלית, כנות, פרספקטיבה, רפלקסיה ועוד אפיוני-על למיניהם. מתקבל הרושם, שלמעשה אנחנו נדרשים לכתוב תעודת זהות יותר פולשנית מזו הביומטרית.

מדובר בהקרבה עצומה. אנחנו נותנים לאנשים זרים לגמרי לקרוא על אירועי חיים אישיים מאד שלנו, ועל סמך הכתוב במסמכים הללו, יוחלט אם נעבור הלאה, או ניפול כזבובים שנמשכו לאור המסנוור. בנוסף, בניסיון לרצות, אנשים עשויים להיפתח ולספר דברים אישיים, שהם לא חשבו שהם יספרו. מאוחר יותר הם יצאו בתחושה שעברו חוויה חודרנית, ושהם גם שיתפו עמה פעולה, ובסוף יסתבר להם שהחשיפה פגעה בהם.

עלי לומר כי ישנה מידה רבה של חוסר בהירות במידת הפתיחות שמצופה מאיתנו בקורות החיים, ובהמשך גם בריאיון. אני מבינה שעלי להציג רושם, שאני תוהה אם הוא נופל תחת הקטגוריה של עצמי אידיאלי או עצמי כוזב (בהנחה שאני מודעת לעצמי האמיתי שלי). עד היום התגאיתי ביכולת שלי להיות פתוחה וכנה, כי גם ראיתי שזה עוזר לאנשים בקרבתי להיפתח ולתת בי אמון. כעת אני לומדת שזה עלול לסכן את החלום שלי להיות פסיכולוגית. יש מראיינים שזה עלול אולי לאיים עליהם, או להיראות לא תואם בעיניהם לאידיאל שהם מחפשים.

אז כנראה שאני תמימה (וזה כנראה הולך להיכנס לרשימת התכונות השליליות שלי). אבל כמו שאמר בגרסה משלו המשורר דילן תומס, בעת שאצעד במשעולי הפיקחון, לא אפרד לשלום מתמימותי ללא מחאה. אני חושבת שיש מקום לאנשים תמימים במערכת. אנשים שמחוברים לרגש ולא פוחדים לדבר עליו ולהתמודד איתו. שכמה כתמים על החולצה לא מלבינים את פניהם. שהם מאמינים שמוסד הפסיכולוגיה מסוגל להכיל אותם, כמו שהם מסוגלים להכיל אחרים, ואת עצמם, עם כל המורכבות שהם באים איתה.

עובדה היא, שלא כולנו ניחנו בחסינות מוּלדת. אצל חלקנו היא התפתחה עם השנים ואצל חלקנו היא עודנה מתהווה, ויש כאלו שלנצח ייאלצו להתמודד עם עור דק יותר משל אחרים.

אני מבינה שעל כתפיכם יושבת האחריות לבחור את דור הפסיכולוגים השפוי הבא, אבל פסיכולוג הוא בסופו של יום, בן אדם. ובני אדם הם כל-כך פגיעים, ולא לכולם מאיר המזל פנים. בחיים יש סערות, הספינה מיטלטלת, ולעתים לא ברור איך זה ייגמר. אבל בסוף הסערות שוככות, השמש יוצאת, המים שקטים והספינה שהצליחה לעבור את הלילה, עוגנת בחוף מבטחים.

אותי מעניין, איך אוכל לספר את הנרטיב שלי, על כל סערותיו, וחופי מבטחיו, ואז להפקיד בידיכם הנאמנות סיפור, שהוא עולם ומלואו, כי כל נפש היא עולם ומלואו. כל זאת תוך שאוכל לשמור על הזהות שלי, ללא שאצטרך להטות ולייפות. כי באופן אישי, אני חווה מתח בין הנטייה שלי ליושר, לנטייה שלי להתיישרות ולרצייה חברתית. למען מימוש החלום, איאלץ להתיישר עם הכללים הנורמטיביים, מצד שני, זה עלול לבוא על חשבון נטייתי הטבעית ליושר וכנות.

ולסיום אומר רק, שגם הבחירה שלי לפתוח בלוג, בבמה הספציפית הזו, כנראה נגזר מהחלק הסורר באישיותי, להיפתח, לחשוף, לשתף. האם יש בכך רע? האם יש בכך דבר מה לא נורמטיבי? מה נאמר אם כן על כל אותם בלוגרים שמשתפים את כל העולם בחוויותיהם? האם זוהי איננה נורמה בפני עצמה כדי להרגיע ולומר, זה בסדר לשתף? אני מניחה שהסייג הנורמטיבי האחרון שהשארתי לי, הוא שבחרתי בשם עט. ועדיין, בימים האחרונים, אני מוצאת שאני מצנזרת את עצמי, שמא יום אחד זהותי תיחשף ואצטרך לבוא בחשבון עם הדברים שנאמרו.

יחד עם-זאת, הבנתי שאם אצנזר את עצמי אני חורה לתפקידי לייצג את הקול של המועמד המעונה לתואר שני, על כל סערותיו וייסוריו, מצוקותיו ותקוותיו. לכן, תסלחו לי אם איאלץ להיות פתוחה, חושפנית וכנה, א-נורמטיבית במדדים של קבלה לתואר שני. המטרה כאן היא שונה, והיא מקדשת את האמצעים הללו.

קריאה נעימה, ואני מזמינה אתכם להגיב, אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא "המושתק" הזה.
א.ל.

עוד בבלוג של אביגיל לב

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

לה להלה לה1/3/2010

אביגיל,. זה ברור שלא נספר את כל תולדות חיינו אפילו רק כי אין לנו מקום:) ברור שנאלץ לבחור סיפורים כאלה ואחרים, ועל כן בעיני באמת כדאי כמו שאמרת לבחור חוויות מעובדות, כאלה שאנו יוצאות מהן יציבות, רגישות ומסוגלות אל אף שהן טומנות בחובן גם משברים.
מה יכולה להיות חשיפה רבה בעינייך?, חשיפה עבורי היא חשיפה של עולם רגשי, בלבול, אכבזה, פגיעה... האם זו חשיפה מיותרת בעינייך? אני לא בטוחה...

אביגיל לבאביגיל לב28/2/2010

תודה ליאת :) [ל"ת].

אביגיל לבאביגיל לב28/2/2010

ניסיון לענות ללה לה. היי לה לה,
כפי שאת רואה, בפוסט קל להיות יותר אמיצים והתחבר לחוויה. :) פשוט קיבלתי את הרושם שכדאי לעדן את דברים מסויימים, כי להיות פתוח מדי זה לא תואמני (הדברים נאמרו גם על ידי ראשי מחלקות בשרשורי פורומים לדעתי). בסופו של דבר הריאיון איננו פגישה טיפולית, וכדאי להתייחס אליו יותר כאל ריאיון עבודה/קבלה למסלול יוקרתי/מבוקש. בהתאם, לא לומר הכל, או לפחות להדגיש את הדברים החיוביים, וגם להראות תמונה מורכבת אך שלמה ויציבה. יכול להיות שאנחנו מסוגלים לכך, אבל צריך מידה של תחכום לדעתי, כדי לדעת איך להציג את עצמך בצורה טובה ולא ליפול לחושפנות יתר שמפורשת כדבר-מה שלילי אצל המועמד. לגבי הסתרה, אני פחות מדברת על להסתיר את הרגש, לדעתי מאד חשוב להיות מחובר לחוויה, גם בריאיון, זה לא טוב להיות מנותק כי זה מראה על פעילות של מנגנוני הגנה (אז אנחנו מסכימות בעניין הזה). אני יותר מדברת על הצנעה של אירועים ודברים שיכולים להישאר בגדר "פרטיים", כי הם לא יתרמו הרבה, אולי אף יזיקו בעיני כמה מראיינים - מכאן הנזק לחיבור לרגש במקרים האלו שאולי אין להם מקום בריאיון. בהחלט דילמה .בינתיים, מאז כתבתי את הפוסט אני חושבת שהכנסתי לקורות חיים כל מיני אירועי חיים, חלקם אולי יותר קשים, בכל מקרה, בחרתי רק כאלו שאני יודעת שאוכל לדבר עליהם, שעיבדתי אותם, ושאני אוכל להתחבר לחוויה שהייתה לי בנוגע אליהם. לפחות מקווה :-)

ליאת מנליאת מנ25/2/2010

אביגיל - פוסט מרתק. עדיין לא הגעתי לשלב הזה של לכתוב קורות חיים
אך מבינה לחלוטין את התהיות..

לה להלה לה24/2/2010

הי אביגיל:). חשבתי שזה באמת השם של ועל כן התפלאתי- איזה אומץ:)
ממה שאני קוראת מהדברים שלך, אני מבינה שאת מרגישה שצריך להסתיר את הרע ולא להיות כנים, למרות שאת לא רוצה לעשות זאת. מאיפה באה ההבנה שלך שעדיף לעדן את הדברים? אני דווקא חשבתי שכדאי לשתף וכן לגעת במים הסוערים, אבל כמו שאמרת להראות גם איך האונייה הגיע לחוף מבטחים...:) כלומר, אני מאמינה שדווקא החיבור האמיתי לרגש הוא שיוכל לעזור לנו כפסיכולוגים... בעצם אני מסכימה איתך ברצון שלך לכתוב את הרגש ולהתחבר אליו,, אבל לא מבינה מאיפה הבאת את המחשבה שצריך להסתיר אותו? נכון, אומנם לא מדובר פה בטיפול, אבל הרגש צריך להיות נוכח גם בעיני....
מה דעתך