פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ברוכה הבאה לבריכה

ברוכה הבאה לבריכה

אביגיל לב | 7/11/2011 | הרשמו כמנויים

עוד כשבועיים אקפוץ למים העמוקים ואתחיל לטפל.

מישהו יקרא לי 'המטפלת' שלו, אני אשתתף בישיבות צוות ויתייחסו לדעה שלי ברצינות.

ובמקביל, אלמד שוב, אך הפעם אזכה ללמוד את הקורסים "הסודיים" האלה, על תורת הטיפול בנפש, השמורים רק לברי-המזל שעוברים את מסננת-העל והלא רחמנית הזו (ראו פוסטים קודמים).

כל זה קורה בימים אלו, ואני, בלשון המעטה, נרגשת. אפילו קצת מפחדת.

כבר עבר שבוע אחד של לימודים, במהלך כתיבת הפוסט הזה, ובו כבר פגשתי את האנשים שהולכים ללמוד איתי. מדובר בלימודים מאד אינטנסיביים, אבל גם מאד אינטימיים. אנחנו קבוצה קטנה יחסית של אנשים, ולמעשה, די היה ברור מהרגע הראשון שאכניס אותם לחיי, וכל אחד מהם יכניס אותי לחייו. זה די מדהים לעבור תהליך כזה בבת אחת עם כמה וכמה אנשים, להבדיל מאדם אחד. זה קצת מזכיר במידה מסויימת קורס בצבא שנמשך הרבה זמן עם אותם אנשים. ההיכרות העמוקה, החשיפה, די מהתחלה, כי זה מין מסלול כזה, חשוף ומשתף ומקבל ומכיל, והשעות המרובות יחדיו, והאתגרים המשותפים, כל אלה ממש בעצם מכוננים בימים אלו קבוצה של אנשים שנכנסו לחיי (ואני לחייהם), ושחולקים תחושת רעוּת ושותפות גורל.

וכמו שתמיד אומרים על הצבא, שמה שעושה אותו זה האנשים, אני חושבת שניתן להכליל את המשפט הזה גם ללימודים לתואר שני. ובמידה רבה, אני יכולה להגיד אחרי שבוע אחד, שיש לי תחושה טובה לגבי התואר הזה.

אבל איך הפוסט הזה בכלל התחיל? ידעתי שאני חייבת לקוראיי שליוו אותי עד הלום עדכון, אות חיים, מאז שחציתי את התעלה הזו. אלא שלא היה לי כל-כך מה לספר עדיין, כי לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת. היה לי ברור שפוסט שכזה הולך להיות פשוט מלא סימני שאלה ותחושת חוסר וודאות גדולה, והאמת, נמאס לי שגם אחרי שהתקבלתי, אחרי שנתיים של חוסר וודאות גדולה, להמשיך לשחרר את אותו המסר.

אז לא כתבתי כלום.

במקום זאת, הלכתי לבריכה לשחות.


אני אוהבת לשחות. גם האייקון של הבלוג שלי מרמז על כך. מתחת למים אני לפעמים נושמת אפילו יותר טוב מאשר מעליהם. יש בשחייה משהו קצת טיפולי. למה קצת. יש בהם משהו טיפולי. יש בהם משהו עוטף, ומקיף, והם נותנים, באופן לגיטימי, את תחושת החיבור וחוסר נפרדות שנלקחו מאיתנו כשיצאנו מהרחם. ושם הכי קל לחשוב. שם מתחת למים, ניתן לתת לזרם המחשבות להתמזג עם זרם המים, שאני דוחפת והודפת אליי וממני.

כשהגעתי, הבריכה היתה כמעט ריקה, רואים שהתחיל החורף. רוב הזמן שחיתי לבד, בלוקסוס. כבר עברו 35 הדקות שהקצבתי לעצמי, והיה לי חשק לשחות עוד קצת. אבל אז בדיוק הגיע שחיין חדש, שעוד לפני שפשט את בגדיו כבר קלטתי אותו מסמן בעיניו את המסלול שלי. ידעתי שתכף הלוקסוס נגמר, אבל החלטתי לשחות עוד כמה בריכות. בכל-זאת, עד שהתרגלתי לקור של המים...

כמה דקות אחרי, וגם הוא איתי במסלול. אני מבחינה במשקפות מוזרות מונחות על ראשו, יוצאות מהן חוטים, והן נראות משוכללות. 'מעניין', אני חושבת, 'זה מזכיר לי את הבלוגר ההוא מהאתר, שמקשיב למוזיקה וספרים מתחת למים'. אני מסתכלת על האיש יותר מקרוב, יש לשניהם זקן צרפתי עבות שכזה. מה, יש מצב ש...? האיש המשוכלל משיג אותי די מהר, אבל אני מייחסת זאת לסנפירים שלו (שזה גם פיטצ'ר די מצ'וכלל). מתישהו אני מנסה להשיג אותו קצת. בכל זאת, הוא גבר ויש לו סנפירים, זה יותר מאתגר. יצר התחרות והסקרנות שלי מרים את ראשו (מעל למים), ומוריד אותו, בהתאם למה שהריאות והלב מבקשים.

תוך-כדי, ממשיכה להציק לי האפשרות שאני אולי שוחה ליד שכן שלי בבלוגיה ואני לא מנסה אפילו לברר זאת. זה הלוא יהיה הרבה יותר מעניין אם אפנה אליו כאן ועכשיו, מאשר אכתוב לו אחר-כך, בחשש מה, הודעה במייל: 'היי, תגיד, אתה שוחה ברמת אפעל? כי נדמה לי שראיתי אותך'.

הזכרתי לעצמי את המוטו שמנחה אותי מאז גיל 12, אז מורתי למשחק בסוזן דלל, עליזה בן-יהודה, לימדה אותנו ש"מי שמתבייש – מתייבש", ולמרות שבכל מקרה יבשה לא הייתי יוצאת מהסיפור, החלטתי לאזור אומץ ולשאול את האיש האם הוא אותו רולניק שאני חושבת שהוא.

אז עצרתי אותו שם בקצה הבריכה, היכן שהמים העמוקים. לוּ ידעתי שאני צודקת בהנחתי, הייתי מחכה שנהיה במקום שאפשר לעמוד, אבל לא תמיד אפשר לדעת מראש דברים. מה שכן לקחתי בחשבון, הוא שאם אני הולכת לזהות אותו נכונה, אז למעשה המפגש הראשון והרשמי שלנו הולך להיות כאן, בתוך מימי הבריכה, היכן שקוד הלבוש מאד לא הולם פגישה ראשונה (בגד-ים), מה גם שלראשי מוצמד כובע שחייה אולימפי מסיבי, שגורם לראשי להיראות כמו ביצה ורדדה.

אבל כבר פניתי אליו, אז מאוחר מדי...

'סליחה, קוראים לך רולניק?'.

השחיין המשוכלל, ומאותו רגע גם המופתע, שאל למה אני שואלת. מתגובתו הבנתי שאני צודקת, כי אחרת הוא פשוט היה עונה 'לא'.

'רגע, זה אתה?'

'כן, אני ארנון'.

משם התגלגלה לה שיחה שכמעט גרמה לי לחטוף היפותרמיה, אבל גם לפוסט הזה לצאת לאור.

שיחה במים העמוקים

ארנון התעניין בנושא הזה של תחילת הלימודים בתואר שני, מנקודת מבט של מי שכבר שוחה בבריכה הזו הרבה שנים, ומוכן ואפילו רוצה לספר איך זה, ואם אפשר לספר דווקא למי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הזה - אז מה טוב.

מה שבתורו הוביל לכך שארנון הציע, לשמחתי ולהפתעתי שנכתוב יחד פוסט משותף. אני עם התהיות והשאלות שלי, והוא עם ההצעות והתשובות שלו (לקריאה, לחצו על הקישור הצהבהב).

אני מודה קודם כל לארנון, שהציע את הרעיון היפה הזה, ובעצם בכך אפשר לי מבנה ועוגן ותמריץ להעלות את רגשותיי על כתב, שעבורי היו חסרים כדי להתחיל לכתוב משהו בנושא. כי באמת, זה פשוט היה יכול להיות אוסף של סימני שאלה, ואי וודאות וחשש גדול, ובעצם שיתופו של ארנון ניתן להכל ערך מוסף – כי יש שם מישהו שמוכן לענות, ולהסביר ולתת פידבק ונקודות ומקפים לסימני השאלה. ואין מתנה גדולה מזו.

אני מקווה שאוכל לנסח דברים שמטרידים את רוב מי שמתחיל כעת את לימודיו, או אף התחיל ועדין חושב על כך, ושארנון יחלוק איתנו את הידע שלו, וישיב על השאלות האלו.

אבל אחרי כל ההקדמה הזו, עלי לבשר, שהיות והשיחה שלנו נמשכה זמן רב, והצטברו נושאים מעניינים שעלו מתוכה, החלטנו לבסוף לפרסם את השיחה בפוסט נפרד (לינק יצורף בהקדם). אנחנו פשוט רוצים שתהיו רעננים כשתקראו את הרשומה.

אבל בינתיים, כדי שתהיה לכם טעימה ורצון לקרוא עוד, אני מביאה לכאן 'טריילר', על מה דיברנו בשיחה.....

אז - דיברנו על נוירוזות שיורות כמו זיקוקי דינור, על מסע תחרותי שלא נגמר, על חריגותו של סטיב ג'ובס ועל החריגות שלנו עצמנו; על תהליכים שעוברים עם הזמן, על מיהו שרוט, ומיהו פסיכולוג, ומיהו "המבוגר הבריא"; על פוזות ופסאדות ועל מה חשוב בכל זאת לאמץ; על "הקליניקה" הנכספת; על קריאת ספרים וקריאת מטופלים; על טכניקה וביצוע (פרפורמנס), וגם, נשא לי ארנון את "נאום המלך" שלו, שהוא לא אחר מ"נאום גלימת הפסיכולוג" ובקיצור - היה - ויהיה מעניין.

ארנון השיב לי בינתיים בעל-פה ואני יכולה להעיד שזה לוקח את הדיון למקומות מעניינים מאד, וכבר בשביל השבוע הראשון ללימודים הרגשתי שיש לי יותר ידע והבנה בזכותו.

מקווה שפוסט יעלה במהרה בימינו,
ובינתיים שתהיה לכולנו שנה טובה ומיטיבה,
אביגיל לב

*הבלוג של ארנון*



עוד בבלוג של אביגיל לב

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אביגיל לבאביגיל לב19/11/2011

הפוסט המשותף יתפרסם בקרוב. מתנצלים על הוואקום (מרשה לעצמי להתנצל גם בשם ארנון)!
אנחנו עובדים במרץ על מנת שהדיאלוג יובא אליכם בצורה הטובה ביותר.

תודה לקוראים הותיקים, והמצטרפים החדשים (אין ספק שהטיזר הזה היה טריגר להתווספותם של 3 מנויים חדשים לבלוג - כבוד! :)

שירלי - כיף שאהבת את השיר, הוא היה מתבקש :)
נעמילי, עדידס, עירית וקוקו - תודה על תגובותיכן נכנסתי יום אחד לבלוג וכולן חיכו לשם וחיממו לי את הלב. :)

חני - כיף שקפצת לבקר, אני חושבת שעשיתי איתך מעשה ארנון, ובתור "הותיקה" בבריכה הפסיכובלוגית (נחמד להיות ותיקה במשהו) - איכשהו הזמנתי אותך לשחות כאן... :) אבל להרגיעך, אני מניחה שאם ארנון לא היה נכנס למסלול שלי בבריכה לא הייתי מדברת איתו בכלל. צריך לפעמים להכנס לאותו מסלול... ;-)
תודה על התגובה, שמחה שאהבת :)

חני בירןחני בירן18/11/2011

מים זורמים. רק עכשיו גיליתי שיש לך בלוג, אני טובלת זמן קצר בבריכת הפסיכובלוגיה. עד כה לא הייתי עסוקה בפוסטים אחרים ורק שקועה בללמוד לשחות במסלול שלי. יחד עם זאת, הוצפתי באיזה מין סוג של בושה, לגלות כמה אני שקועה בעצמי ולא רואה מי מימיני ומי משמאלי. נהנתי מהכתיבה הזורמת והישירה. את משמיעה קול עבור הרבה אנשים צעירים שעוברים סרטים כדי להתקבל לקלינית. הקול הזה מאוד חשוב. נעים לקרוא דברים של אנשים צעירים הנכתבים בפשטות ובהומור. חני בירן

קוקו להקוקו לה14/11/2011

איזה כיף שיש המשכיות :). מצפה לפוסטים המשותפים בבריכה החדשה

עירית סדןעירית סדן13/11/2011

איזה דיאלוג מקסים ומרענן! שחיה נעימה. [ל"ת].

adi dasadi das13/11/2011

מצפה כבר לפוסט המשותף. אביגיל היקרה! איזה כיף שהתחלת את מסלולך ואיזה כיף שכבר בתחילת המסלול רכשת לך רע מנוסה עם משקפת מקצועית שצופה אחורה וקדימה על המקצוע המרתק הזה. לו לכולנו היתה ההזדמנות בתחילת דרכינו לשאול שאלות ולפתוח שיחה אמיתית עם מטפל מנוסה...יאללה, תפרסמו כבר את הפוסט, אני סקרנית

נעמילי נעמילינעמילי נעמילי11/11/2011

אביגיל. ממש במקרה התוודעתי לפוסט הנוכחי והתרגשתי מאוד לקרוא אותו. מצפה מאוד לקרוא את ההמשך - המשותף לך ולרולניק, ואעקוב כאן אחר פרסומו. נעמילי (:

שירלי משירלי מ10/11/2011

מסקרן ומעורר השראה.... אתחיל ממשהו לא קשור- השיר שקישרת אליו, מבת הים הקטנה, הוא אחד השירים האהובים עלי! הוא ליווה אותי בזמן קריאת הפוסט ;-)
ועכשיו לפוסט: אני בהחלט מזדהה עם ההתרגשות ועם החששות לקראת היום בו תתחילי לטפל. זו בהחלט קפיצה למים, אבל אני חושבת שיש בה משהו מאוד חיובי ומאוד מלמד, בעיקר מלמד את האדם על עצמו. אני מאמינה ובטוחה שתצליחי ובגדול.
אני בהחלט מצפה לקרוא את הפוסט המשותף, נשמע מעניין וחשוב, ותורם לכל מי שהולך במסלול דומה לשלך או מתעניין בתחום.
וכל הכבוד על ההעזה לפנות לרולניק! ;-)

שירלי