פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להיכנס בעובי הקורות

להיכנס בעובי הקורות

אביגיל לב | 20/1/2010 | הרשמו כמנויים

אמא ואבא שלי קיבלו ואזה לחתונה. ואזת חמר כזו, עבודת יד. הם שמרו עליה יפה, במקום מכובד במרכז הבית. אבל יום אחד הם רבו, וצלחות התעופפו באוויר, ואחת מהן פגעה בוואזה, שצנחה לרצפת הסלון והתנפצה לחלקים. כילדה שאהבה להרכיב פאזלים, התנדבתי להחזיר את הואזה לקדמותה. כמה שנים היא הצליחה להחזיק את השברים, דבוקים זה לזה. אבל יותר מאוחר, ברעידת אדמה גדולה, שהורגשה בכל הארץ, הואזה שוב נפלה. נפלה חזק. לא וויתרתי, וידעתי שצפויים לואזה עוד ימים טובים, ולמה לזרוק לפח בעצם אם כל החלקים עוד שם? אפשר להרכיב ולהדביק יותר טוב.

היום הואזה חזקה מספיק בשביל שיחזיקו בידית שלה והיא יכולה להכיל מים, ולמזוג מהם לאחרים. אפשר אולי להבחין שהיא נפלה פעם או פעמיים, יש לה מראה קצת שונה מאיך שהיא נראתה בהתחלה כשרק קיבלו אותה במתנה. הטקסטורה יותר מחוספסת בגלל השברים, ואינה חלקה כעור של תינוק. אבל זה מה שעושה אותה למיוחדת.

אפשר לומר שהואזה הזו היא המקבילה הפלסטית של קורות חיי.

בפוסט הזה ארצה לעסוק בסוגיה הכאובה המעסיקה אותי בימים אלו: כיצד עלי לתמלל את סיפור חיי למילים, ואיך אני דואגת שהמילים האלו ישקפו את מי שאני ואת מי שאני יכולה להיות?

משימת כתיבת קורות החיים לא נפלה עלי כרעם ביום בהיר (*קול חזק של רעם מחוץ לחדר, אחרי שבוע של חמסין בינואר*). כבר בימים בהם הייתי אמורה לחרוש למתא"ם, מצאתי שיותר מתחשק לי לכתוב את קורות החיים. (אמממ... מה בא לי לעשות עכשיו? לפתור טקסט באנגלית או לכתוב קורות חיים?). אבל כמו שאמר פעם איש חכם, לכל דבר יש זמן ועט תחת השמש, אז קורות החיים חיכו לזמנן הן, ו"כעט" הוא הגיע.

הפסקתי לספור את מספר הפעמים בהן עברתי על קורות חיי המתוקנים/המעובדים/המלוטשים. אני עדיין לא מרוצה מהם, ומעל לכל - אינני שקטה. קשה לי להיות שקטה כשאינני יודעת מה הם רואים דרך המילים. מאד הייתי רוצה שמישהו יצלם את הדימוי שלי בעיניהם ויראה לי את התמונה. כמו שאינך יודעת איך את נראית או נשמעת עד שאת לא רואה את עצמך בסרט (ולרוב הרגע הזה קצת מהמם ושובר הנחות שהיו לך לגבי עצמך), כך אני מתקשה לתפוס את התמונה שמצטיירת לגביי רק מקריאת קורות החיים שלי. אולי כי אני יותר מדי חיה את הסרט הזה, וכבר קשה לי לעבור לעמדת הצופה באולם.

אחת ממיומנויות הכתיבה זו קוגניציה במוח שמסתכלת על הדברים מפרספקטיבה של הקורא, כי הלוא אנחנו כותבים עבורו (גם עכשיו, אני מנסה לחדור למוחותיכם ולחשוב איך הבלוג הזה נראה לקורא מבחוץ. מה דעתו על הפסקה האחרונה וכן הלאה). כדי לנסות ולהתקרב לעמדת הקורא, צריך לנסות ולהיכנס לראשו. לקחת צעד אחורה ולקרוא כאילו אני זרה לעצמי, כאילו לא אני כתבתי את הדברים האלו. אבל במקרה של קוראי קורות החיים, צריך בנוסף גם להעמיק ולהתחקות אחר הסאבטקסט של הטקסט, מה שנקרא, "בין השורות" או לחילופין, בדבק שבין הסדקים.

מה משתמע ממה שאני כותבת? מה ניתן להקיש מהנרטיב שאכתוב על האישיות שלי או על היכולות שלי להיות פסיכולוגית טובה, מכילה, בוגרת, יציבה וכן הלאה. כל כך הרבה תלוי בכל כך מעט מילים, וכרגע אני מנסה גם לכתוב אותן, וגם להבין מי אני דרך עיני הקורא אותן.

עצתי לכם בשלב זה – תנו לאנשים אחרים לקרוא, שישקפו לכם מה שהם רואים, ותנסו לא ליפול מההלם, עדיף מוקדם מאשר לאחר שהקורות כבר נשלחו.

עוד בבלוג של אביגיל לב

"אלוהים שלי רציתי שתדע..."באחד הלילות האחרונים חלמתי שאני לא מתקבלת לתואר שני. בחלום, חיפשתי באתר האינטרנט...
עוד כשבועיים אקפוץ למים העמוקים ואתחיל לטפל. מישהו יקרא לי 'המטפלת' שלו, אני אשתתף בישיבות צוות ויתייחסו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.