דרכינו לאן?
אביגיל לב | 15/2/2010 | הרשמו כמנויים
רגע לפני שנסגרת ההרשמה, אני עדיין שומעת על- ומדברת עם חברים שטרם יודעים אם ולאן יירשמו. אך דווקא הבלבול שלהם מדגיש לי מאד את הסגירות שבה אני מצויה, על-סף התשליל מהם. זה לא אומר שמקומי טוב יותר. אולי אני יותר מוכוונת מטרה כרגע, אך גם הנעילה הזו מפחידה אותי. כאילו ששדה הראייה שלי הצטמצם לכדי נקודה אחת באופק, ואין מימני ומשמאלי או מאחוריי ומצדדי. ואולי יש עוד דברים? אולי נכונו לי עוד אפשרויות שטרם שקלתי עם עצמי?
אני מוצאת הקבלה בין תהליך ההרשמה לתואר שני לתהליך ההתבגרות וגיבוש זהות, על-פי המודל של מרסייה. רק שכאן מדובר בסוגיה של גיבוש הזהות המקצועית. אנו נמצאים כעת בפרשת דרכים, בה עלינו לגבש החלטה על כיוון ודרך מקצועיים, על קריירה, על סוג האוכלוסייה שעמה נעבוד, סגנון העבודה שלנו וכן הלאה. לדעתי הרבה אנשים שמצויים כרגע בתהליך נתקלים בחומת "בלבלה" קשה בנוגע להמשך דרכם. אצל חלק מאיתנו יש מידה של גיבוש, חלקנו עדיין בתהליך חקירה, וחלקנו מפוזרים להחריד.
ובכל זאת, דבר אחד משותף: לחץ הזמן להחליט. בחודש אחד של הרשמה עלינו לקבוע עובדות בשטח ולהתחייב אליהן. ואם לא נוכל לכך, נצטרך להקריב עוד שנה מחיינו. אין ספק שזה אחד ממאפייני הדחק של הפרעת ההרשמה (ועוד טרם הגענו למאפייני הדחק של הפוסט הרשמה, על כך בפוסט אחר). אז נכון, היו לנו בין שנתיים לחיים שלמים לחקור, להפוך ברעיון שנהיה פסיכולוגים, להתנדב ולהתנסות כדי לבדוק אם זה מתאים לאופי שלנו. אבל אולי זה לא מספיק? אולי צריך לעבור עוד חוויות ועוד הבשלה? ומתי בעצם נדע אם אנחנו מוכנים?
בשנה שעברה, שנתי האחרונה לתואר, לא מעט מחבריי ניגשו לתהליך הקבלה, אך אני הרגשתי שאינני מוכנה כלל וכלל. המחשבה על האפשרות שאתחיל לימודים מתקדמים, ואולי אף אטפל באנשים אחרים בעוד כמספר חודשים, הפכה את בטני. הרגשתי שאני זקוקה לעוד זמן. השנה התחלתי להתנדב במסגרת נוספת, עשיתי עבודה עצמית אחרי טיפול משמעותי שעברתי וכל אלו חיזקו אצלי את הנטייה והכיוון שבחרתי. בחודשים האחרונים, כנראה יחד עם הניסיון השני בבחינת המתא"ם, התפתחה אצלי המוכוונות. החלטתי שהפעם אני אתן את כל כולי. התחייבתי למטרה, ולמעשה, התחייבתי לזהות.
לא תמיד הדבר היה כך. אני זוכרת שלקראת לימודי התואר הראשון, פתחתי ספר שהכיל אינדקס של מקצועות והתחלתי למרקר את כל מה שקפץ לי לעיניים ונראה לי מושך ומעניין. אם זכרוני אינו מטעני היו שם: לימודי סביבה, קולנוע, ספרות אנגלית, ביוטכנולוגיה, עיתונאות, פילוסופיה ועוד ועוד. הייתי פתוחה לעולם ולנטיות ליבי, וכן, אפילו רחמנא לצלן – מבולבלת.
עברו ארבע שנים והיום אני ממוקדת מתמיד. אך האם עבר מספיק זמן בשביל שאוכל לקרוא לכך שלב חקירה מספק? אולי בעצם גיבשתי את זהותי המקצועית בטרם עת? אני חושבת על חברה טובה, שהתקבלה ללימודי תואר שני, והספיקה לפני כן ללמוד תואר ראשון במדעי הרוח, לחיות בחו"ל, ללמוד עוד שפה. האם היא לא מגיעה למקצוע הזה ממקום בשל יותר, ולאחר תהליך גיבוש זהות מקצועית טוב יותר?
מצד אחד ברור לי מאד מה אני רוצה ומהי "הברירה הטבעית" עבורי, ואני גם מאמינה שאני הולכת אחר נטיית לבי. יחד עם זאת, אני תוהה אם זה תקין להיות כה סגורה וממוקדת כבר בשלב הזה. להבדיל ממצבי לפני ארבע שנים, אז יריתי לכל הכיוונים, הפעם בטפסי ההרשמה אני מסמנת בעדיפות ראשונה פסיכולוגיה קלינית, ולא מנצלת את זכותי לעדיפות שנייה או שלישית. כמו-כן, אני אפילו לא בוחנת את האפשרות ללמוד תחומים אחרים, למקרה ולא אתקבל. מה שמוביל לדבר ממנו אני הכי חוששת: הקושי הצפוי לי להתמודד עם דחייה.
אולם אני תוהה אם אפשר בכלל לקפוץ מעל המשוכה ללא מוכוונות ומיקוד במטרה. בשנה שעברה, ידעתי, שגם אם אנסה להתקבל יזהו את הבלבול שלי מיד, ולבטח יתנו לי עוד שנה לחקור ולהתגבש. אז מצד אחד, אולי השנה אני במקום נכון יותר מבחינת המחויבות למקצוע, מצד שני, אני מקווה שאני לא מפספסת את ההזדמנות לחקירה, ושזה אכן המקצוע שיתאים לי לעסוק בו. ומצד שלישי, אולי זה חלק מתהליך החקירה כולו, וזהו עוד שלב בדרך.
יש נקודות שאפשר לחבר לכדי תמונה מלאה רק במבט לאחור.
ואיפה אתם במטריצה של מרסייה? ושאלה גם לסגל המראיין והממיין, האם גיבוש הזהות הוא תנאי מקדים לקבלה או שזה בסדר גם להגיע מבולבלים מעט לריאיון?
