פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דרכינו לאן?

דרכינו לאן?

אביגיל לב | 15/2/2010 | הרשמו כמנויים

רגע לפני שנסגרת ההרשמה, אני עדיין שומעת על- ומדברת עם חברים שטרם יודעים אם ולאן יירשמו. אך דווקא הבלבול שלהם מדגיש לי מאד את הסגירות שבה אני מצויה, על-סף התשליל מהם. זה לא אומר שמקומי טוב יותר. אולי אני יותר מוכוונת מטרה כרגע, אך גם הנעילה הזו מפחידה אותי. כאילו ששדה הראייה שלי הצטמצם לכדי נקודה אחת באופק, ואין מימני ומשמאלי או מאחוריי ומצדדי. ואולי יש עוד דברים? אולי נכונו לי עוד אפשרויות שטרם שקלתי עם עצמי?

אני מוצאת הקבלה בין תהליך ההרשמה לתואר שני לתהליך ההתבגרות וגיבוש זהות, על-פי המודל של מרסייה. רק שכאן מדובר בסוגיה של גיבוש הזהות המקצועית. אנו נמצאים כעת בפרשת דרכים, בה עלינו לגבש החלטה על כיוון ודרך מקצועיים, על קריירה, על סוג האוכלוסייה שעמה נעבוד, סגנון העבודה שלנו וכן הלאה. לדעתי הרבה אנשים שמצויים כרגע בתהליך נתקלים בחומת "בלבלה" קשה בנוגע להמשך דרכם. אצל חלק מאיתנו יש מידה של גיבוש, חלקנו עדיין בתהליך חקירה, וחלקנו מפוזרים להחריד.

ובכל זאת, דבר אחד משותף: לחץ הזמן להחליט. בחודש אחד של הרשמה עלינו לקבוע עובדות בשטח ולהתחייב אליהן. ואם לא נוכל לכך, נצטרך להקריב עוד שנה מחיינו. אין ספק שזה אחד ממאפייני הדחק של הפרעת ההרשמה (ועוד טרם הגענו למאפייני הדחק של הפוסט הרשמה, על כך בפוסט אחר). אז נכון, היו לנו בין שנתיים לחיים שלמים לחקור, להפוך ברעיון שנהיה פסיכולוגים, להתנדב ולהתנסות כדי לבדוק אם זה מתאים לאופי שלנו. אבל אולי זה לא מספיק? אולי צריך לעבור עוד חוויות ועוד הבשלה? ומתי בעצם נדע אם אנחנו מוכנים?

בשנה שעברה, שנתי האחרונה לתואר, לא מעט מחבריי ניגשו לתהליך הקבלה, אך אני הרגשתי שאינני מוכנה כלל וכלל. המחשבה על האפשרות שאתחיל לימודים מתקדמים, ואולי אף אטפל באנשים אחרים בעוד כמספר חודשים, הפכה את בטני. הרגשתי שאני זקוקה לעוד זמן. השנה התחלתי להתנדב במסגרת נוספת, עשיתי עבודה עצמית אחרי טיפול משמעותי שעברתי וכל אלו חיזקו אצלי את הנטייה והכיוון שבחרתי. בחודשים האחרונים, כנראה יחד עם הניסיון השני בבחינת המתא"ם, התפתחה אצלי המוכוונות. החלטתי שהפעם אני אתן את כל כולי. התחייבתי למטרה, ולמעשה, התחייבתי לזהות.

לא תמיד הדבר היה כך. אני זוכרת שלקראת לימודי התואר הראשון, פתחתי ספר שהכיל אינדקס של מקצועות והתחלתי למרקר את כל מה שקפץ לי לעיניים ונראה לי מושך ומעניין. אם זכרוני אינו מטעני היו שם: לימודי סביבה, קולנוע, ספרות אנגלית, ביוטכנולוגיה, עיתונאות, פילוסופיה ועוד ועוד. הייתי פתוחה לעולם ולנטיות ליבי, וכן, אפילו רחמנא לצלן – מבולבלת.

עברו ארבע שנים והיום אני ממוקדת מתמיד. אך האם עבר מספיק זמן בשביל שאוכל לקרוא לכך שלב חקירה מספק? אולי בעצם גיבשתי את זהותי המקצועית בטרם עת? אני חושבת על חברה טובה, שהתקבלה ללימודי תואר שני, והספיקה לפני כן ללמוד תואר ראשון במדעי הרוח, לחיות בחו"ל, ללמוד עוד שפה. האם היא לא מגיעה למקצוע הזה ממקום בשל יותר, ולאחר תהליך גיבוש זהות מקצועית טוב יותר?

מצד אחד ברור לי מאד מה אני רוצה ומהי "הברירה הטבעית" עבורי, ואני גם מאמינה שאני הולכת אחר נטיית לבי. יחד עם זאת, אני תוהה אם זה תקין להיות כה סגורה וממוקדת כבר בשלב הזה. להבדיל ממצבי לפני ארבע שנים, אז יריתי לכל הכיוונים, הפעם בטפסי ההרשמה אני מסמנת בעדיפות ראשונה פסיכולוגיה קלינית, ולא מנצלת את זכותי לעדיפות שנייה או שלישית. כמו-כן, אני אפילו לא בוחנת את האפשרות ללמוד תחומים אחרים, למקרה ולא אתקבל. מה שמוביל לדבר ממנו אני הכי חוששת: הקושי הצפוי לי להתמודד עם דחייה.

אולם אני תוהה אם אפשר בכלל לקפוץ מעל המשוכה ללא מוכוונות ומיקוד במטרה. בשנה שעברה, ידעתי, שגם אם אנסה להתקבל יזהו את הבלבול שלי מיד, ולבטח יתנו לי עוד שנה לחקור ולהתגבש. אז מצד אחד, אולי השנה אני במקום נכון יותר מבחינת המחויבות למקצוע, מצד שני, אני מקווה שאני לא מפספסת את ההזדמנות לחקירה, ושזה אכן המקצוע שיתאים לי לעסוק בו. ומצד שלישי, אולי זה חלק מתהליך החקירה כולו, וזהו עוד שלב בדרך.

יש נקודות שאפשר לחבר לכדי תמונה מלאה רק במבט לאחור.

ואיפה אתם במטריצה של מרסייה? ושאלה גם לסגל המראיין והממיין, האם גיבוש הזהות הוא תנאי מקדים לקבלה או שזה בסדר גם להגיע מבולבלים מעט לריאיון?

עוד בבלוג של אביגיל לב

אז איך אפשר להתכונן? לאחרונה "הפורום לקראת תואר שני" מתמלא בשאלות, תהיות בקול רם, בעצות מבעלי ניסיון...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ירון אבניירון אבני23/2/2010

שטויות שעושים לפני טיפול. חיים את החיים שלא לפי המלצתו של סוקראטס " החיים הטובים הם חיים של חקירה פנימית"
וביתר פירוט:
מתחתנים (כי ככה צריך, כי הגיע הזמן..), מתגרשים (כי ככה אי אפשר), מולידים ילדים (כי לכולם יש לפחות 3), קונים (השכלה, בית, מכונית, - עדיף כמה שיותר גדולים) בלי לדעת למה - בקיצור במקום לנהל את החיים - נותנים לחיים (ללא מודע) לנהל אותם.
אם זה טוב או רע? בדר"כ אנשים מצטערים שלא הלכו לטיפול קודם.
פתאום הם מגלים שהמציאות ומה שהם חשבו שהיא המציאות זה לא אותו דבר.

יעל ליכטשיעל ליכטש22/2/2010

ולדעתי אין כזה דבר "הייתי יכול להיות קצת מרושע ולהגיד..." :). ירון, תודה על ההסברים המעניינים באשר לתהליך ההתפתחות האישית.
רציתי רק לשאול לאיזה "שטויות" התכוונת שעושים לפני טיפול? (יש לי כמה ניחושים אבל רציתי לבדוק את דעתך בעניין)

אביגיל לבאביגיל לב22/2/2010

האם יש דבר כזה "קצת מרושע"? :-). סנאפ :)
נכון, הרגשתי שלא הבנתי שם משהו במשפט הזה שכתבת, ולכן שאלתי. אני מאלה שלא מתביישים לשאול כשהם לא מבינים משהו, גם אם זה כרוך בסיכון שנצא מטומטמים. בסדר, זה מחיר שאני מוכנה לשלם, העיקר לדעת. :-)

בכל אופן, שמחה שהבהרת את הנקודה, כי אתה צודק, אנחנו זקוקים לבן אדם אחר שיחזיק אותנו, וישקף לנו וכן הלאה.
דבר נוסף, כשכתבתי שאין לי אפשרות להתחיל עכשיו טיפול לא התכוונתי בהכרח לענין הכספי (לדעתי גם לא הזכרתי אותו), אבל כנראה שאצלך הלא-מודע הולך לשם. זה אולי יותר קשור לנושא המחוייבות שציינת, אבל שוב, זה יותר מורכב ממה שזה נראה ולא כאן המקום לפתוח זאת. אני מסכימה איתך שטיפול לא צריך להיות יקר. יש אפשרויות בשירות הציבורי (ייעוץ לסטודנט למשל), ומניסיון הן לא פחות טובות.

ירון אבניירון אבני22/2/2010

את מי רוצים להכיר או את מי צריך להכיר? :). אולי את רוצה להכיר את האנליטיקאי, אבל מטרת הטיפול היא שתכירי את עצמך (דרך האנליטיקאי) .
זה יפה איך שנתנת דוגמה לדרך שבה הלא מודע שלנו עובד.
הייתי יכול להיות קצת מרושע ולהגיד שהבנת הנקרא איננה החלק החזק אצלך -אבל זה הלא מודע שעובד כל הזמן ואין לנו דרך לנצח אותו. (אולי קצת יותר להבין אותו אחרי טיפול :) )
האחר, הזולת, הוא כל כך משמעותי בחיינו כיצורים חברתיים - החל מסיפוק צרכים פיזיולוגיים ופסיכולוגיים , דרך לימוד השפה (שלא אנחנו המצאנו - אלא קיבלנו ) , דרך בנית העצמי מרשמים שאחרים סיפקו לנו, שכדי להבין את עצמנו - אנחנו חייבים מישהו אחר לדבר אליו כדי שהדיבור יחזור אלינו.
אולי זה מסובך אבל מי אמר שפסיכולוגיה זה מקצוע פשוט?
לענין הכספי - טיפול פסיכואנליטי (או פסיכותרפיה בגישה פסיכואנליטית) בדר"כ עולה הרבה פחות מאשר השטויות שאנשים עושים לפני שהם הולכים לטיפול. זה כולל אוסף של דברים שאנשים עושים בחיים כי אחרים חושבים שהם צריכים לעשות, רק שבטעות (הלא מודע הזה) גורם לנו לחשוב שזה מה שאנחנו רוצים לעשות. הצרה שרוב האנשים מגיעים לטיפול אחרי השטויות ואז כבר לא נשאר להם כסף לפעמים.

אביגיל לבאביגיל לב21/2/2010

במקום "קצת אנליזה", נעשה הרבה חושבין :). אוקיי, שכנעת אותי. כנראה שאין דבר כזה קצת אנליזה :) בינתיים, כתבתי כבר את הפוסט על זה (יפורסם בקרוב), ובאמת חשתי תקיעות מסויימת כשהגעתי לרגע בו הייתי צריכה להשיב על השאלה מדוע אני רוצה להיות פסיכולוגית. מנגנוני הגנה? או הבנת גבולות המדיום ומידת החשיפה האישית שאני מוכנה לה כאן? בכל אופן רוחב היריעה של אנליזה על-גבי האתר יהיה מצומצם ממה שדרוש לו באמת.
כך או כך אני מסכימה שדרוש לי עוד זמן לעבד את הדברים, ושזה ממש לא בא ברגל. אותי מנחם שפרויד עשה אנליזה לעצמו, אז אני מקווה שהרבה חושבין יעזרו לי להגיע לתשובה, כי כרגע אין לי אפשרות להתחיל טיפול פסיכואנליטי. איאלץ להסתפק במה שיש לי, ולהבין אם זה העצמי הכוזב שלי שמניע לשם, או שזה משהו מדוייק יותר שקשור לאופי האמיתי שלי.
אגב, לא ממש הבנתי את הסעיף הראשון שציינת, ואת העיקרון שהאדם צריך להכיר את האנליטיקאי. באיזו מובן של היכרות? אשמח אם תרחיב.

ירון אבניירון אבני21/2/2010

האם יש קצת אנאליזה?. כמובן שלא. שני דברים נדרשים לאדם כדי להכיר את עצמו:
1. את האחר שאליו הוא מדבר (אנאליטיקאי) - הגדיר זאת יפה ברנטנו - "התודעה האנושית איננה יכולה להיות סגורה על עצמה" - ברנטנו היה פילוסוף גרמני שהשפיע רבות על פרויד.
2. מחויבות - תהליך אנאליטי לוקח זמן. מנגנוני הגנה הם מנגנונים יעלים מאד שתפקידם להסתיר מאיתנו את חולשותינו ופחדינו. הם נבנו בעיקר בשנות הילדות וכנראה מסיבות טובות. הצרה שפעמים רבות הם הפכו להיות קשיחים מדי ומונעים מאיתנו לממש את הפוטנציאל האישי.
תהליך אנליטי הוא תהליך של העברה והתנגדויות. כדי שתיווצר העברה דרוש זמן. אחרי שנוצרת העברה יכול להתחיל תהליך אנאליטי שמערב החזקה, הכלה, חוויה ותובנה (בעזרת פרשנויות).
קצת אנאליזה זה כמו קצת הריון - ילד לא יצא מזה :) וגם לא התפתחות אישית.

אביגיל לבאביגיל לב20/2/2010

תגובה ליעל. היי יעל, שמחה שנהנית והזדהית! :-)
אני שמחה גם שהתחברת להצעה שלי לגבי המודל של מרסייה. זו קצת תעוזה לחבר את המחשבות החופשיות לתיאוריה, אבל במקרה הזה הרגשתי שהמושגים שלו התלבשו יפה. בכל אופן, הדברים שאת אומרת, ושגם שירלי אמרה, בהחלט מעודדים, ומזכירים לי את הצד הפתוח של המקצוע. וגם אהבתי את הגישה שלך, ששום החלטה במישור המקצועי איננה גורלית, זו נראה לי גישה שיותר קל להתנהל איתה :) תודה.

אביגיל לבאביגיל לב20/2/2010

תגובה לירון. לדעתי אתה הפסיכולוג/איש המקצוע הראשון שמגיב כאן, אז תודה על ההתייחסות :) נחמד לקבל "תשובות"/ התייחסות לסימני השאלה הרבים שאני מעלה בפוסטים האחרונים (הבטחתי לעצמי לספור אותם מתישהו), ממי שהיה שם ויודע היום יותר.
אני בהחלט מסכימה עם ההשכלה הרחבה והתרומה שלה. הייתה לי פסיכולוגית שנהגה לצטט לי משפטים מהגמרא לפעמים. קצת שיגע אותי, מה לה ולגמרא, אבל אין ספק שזה תיבל והעשיר והשתלב יפה בתכנים שעלו.
אין ספק שהמשפט שציינת, על רגשי הנחיתות של המקצוע בפני הרפואה, מטריד. כי אם זו הסיבה הלא-מוצהרת למסלול הארוך, זה ממש מפלה ולא בסדר.

בכל אופן זרקת לי כאן אתגר, ואני אנסה בפוסט הבא לעשות לי קצת אנליזה ולענות על השאלה "למה אני רוצה להיות פסיכולוגית". כדאי באמת לחשוב על זה לפני הריאיונות. תודה!

יעל ליכטשיעל ליכטש19/2/2010

כרגיל מזדהה (ונהנית מהקריאה :) ).... גם אותי החזירו הלבטים למודל של מרסייה... גם אני חיפשתי את עצמי בין השלבים בנסיון להבין היכן אני עומדת ולהבין מה זה אומר על החלטתי להרשם ללימודים. בשלב כלשהו נראה לי שהשלמתי עם המחשבה (כפי שהצעת את בעצמך) שמבחינתי התואר השני בפסיכולוגיה הוא רק המשך של תהליך החקירה וההבשלה. אני לא רואה סיבה שהרצון שלי להכנס למסלול הזה כעת יעיד על חריצת גורלי. מה גם שאני בכלל לא מאמינה שלימודי תואר שני בפסיכולוגיה הם דרך ישרה וברורה כל כך. לדעתי רק במהלך הלמידה אוכל להכיר באופן אמיתי וברור יותר את ההסתעפויות האפשריות של המסלול ורק אז גם אחליט (ושוב אני מדגישה שלדעתי שום החלטה במישור המקצועי אינה גורלית, אלא רק עוד כיוון של חקירה).

ירון אבניירון אבני19/2/2010

מה חשוב לפסיכולוג. אם תהיי פעם פסיכולוגית תגלי שהמקצועות ההומניים שרצית ללמוד היו הרבה יותר רלווטים לעבודה הטיפולית, רק שהצורך של האיגוד הפסיכולוגי למצב את המקצוע ורגשי הנחיתות מול הרפואה מכתיבים מסלול הכשרה פגום שבו לאחר 10 ! שנים של לימודים והכשרה ממליצים לך ללכת לבי"ס לפסיכותרפיה. (שזאת שיטת הטיפול העיקרית כידוע)
לא תאמיני כמה פסיכולוגים מבינים שפילוסופיה הרבה יותר חשובה לעבודתם מסטטיסטיקה.
והכי חשוב לעבור אנליזה שתספר לך למה את בכלל רוצה להיות פסיכולוגית :)

שירלי משירלי מ17/2/2010

וואו, ראיתי עכשיו את הנאום. והוא פשוט מדהים.
בהחלט מעורר השראה. תודה על הקישור :-)

אביגיל לבאביגיל לב16/2/2010

תודה שירלי :). תודה על העידוד ותמיד מנחם כשמזדהים :)

אגב, אני חייבת את הקרדיט על המשפט הזה לסטיב ג'ובס, מי שהקים את אפל, הפך להיות מנכ"ל שלה, פוטר על ידי מישהו שהוא שכר לנהל אותה יחד איתו, אך בזכות זה יכל להקים את חברת פיקסר. הוא דיבר על כך בנאום שנשא בפני סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד. הבן אדם לא סיים קולג', אבל כן הספיק לקחת קורס בקליגרפיה, שבזכותו הוא יצר את הפונטים לאפל, ואחר כך מיקרוסופט ביססו עליהם את הפונטים שלהם. יש נקודות שאפשר לחבר רק במבט לאחור. שייך לו :)

למה אני מקצרת בעצם? הנאום נמצא כאן: http://www.youtube.com/watch?v=D1R-jKKp3NA

בכל אופן זה גלגול של משפט לחיים כזה, שאי אפשר לדעת קדימה דברים, ורק בסוף הסיפור נוכל להסתכל אחורה ולהבין את המשמעות של הכל.

שירלי משירלי מ16/2/2010

בטוחה שרבים מזדהים איתך.... הי,
מנחם או לא- רבים מזדהים איתך.
התופעה מוכרת מאוד משני צידי המתרס- התמקדות יתר והתפזרות, ושני הצדדים מפחידים.
לדעתי, הדבר הנכון הוא ללכת אחרי נטיות הלב, ואם את מרגישה סגורה על המקצוע אז כנראה שזהו אכן הדבר הנכון עבורך. וכרגע נסגרת רק על כיוון כללי- יש עוד המון החלטות בהמשך: סוג אוכלוסיה בה תטפלי, סוג הטיפול, מקום עבודה ועוד ועוד. יש המון כיוונים להתפתח בהם. אז גם מה שנראה כמסלול צר וסגור- לפעמים הוא פתוח יותר ממה שנדמה...
בהצלחה בהכל, ואגב- מאוד אהבתי את המשפט על הנקודות שניתנות לחיבור לכדי תמונה רק במבט לאחור. כל כך נכון :-)
שירלי.