הרובד הסמוי של הנפש והולדת הפרדיגמה הקלינית | צבי גיל
צבי גיל | 4/8/2026 | 7 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בקרב אנשי טיפול רבים התגבשה לעיתים אינטואיציה קלינית בדבר קיומו של רובד כפול בנפש מטופליהם. מצד אחד ניצב הרובד הגלוי, הכולל התנהגויות, מחשבות ורגשות ברי-דיווח, המהווים את מושא העיסוק המרכזי של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הקלאסיות. מצד שני מתקיימים בתוך המטופלים חיים פנימיים ענפים, המוצנעים מעיני הזולת ולעיתים קרובות נותרים מחוץ לשיח הטיפולי, חרף היותם מרכיב מהותי באינדיבידואליות של הפרט ובהנעה המנטלית שלו. ביטוי פנומנולוגי מובהק לכך ניתן למצוא במילותיה של מטופלת המצוטטת בספרו החדש של פרופ' אלי זומר: "יש לי שני חיים: אחד שכולם רואים, והשני שמתקיים כשהעיניים שלי בוהות בקיר והלב עף למקום אחר" (עמ' 168).
חוויה קלינית זו פגשה את כותב שורות אלו בטיפול ב"חני" (שם בדוי). למרות אירועים קשים בילדותה ובנעוריה, נראה היה שחני השתקמה מהם: עברה לגור בתל אביב, למדה, עבדה, היו לה חיי חברה ואף זוגיות. אך זמן קצר לפני שהגיעה לטיפולי שבה לעיר הולדתה, נסוגה מתפקוד תעסוקתי וחברתי והקדישה את מרבית זמנה לבניית עלילות דמיון סבוכות ומרובות דמויות, במעין תיאטרון מנטלי פרטי. חני הייתה מודעת לחלוטין להבחנה בין דמיון למציאות, אך עולמה הפנימי נחווה כממשי ומושך יותר מהמציאות האובייקטיבית. הניסיונות ההיסטוריים למסגר תופעה זו בתוך התיאוריה הפסיכואנליטית נתקלו בקושי: ההבחנה המושגית בין פנטזיות מודעות (fantasies) ללא-מודעות (phantasies) התמקדה בעיקר במשאלות מודחקות, ואילו גישות מערביות אחרות נטו לראות בדמיון כלי פונקציונלי או בידור לשעות הפנאי, ולא רובד נפשי דומיננטי ומכלה.
פריצת הדרך המושגית המוצגת בספר היא מבית מדרשו של פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני ופרופסור אמריטוס בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, מבכירי החוקרים בארץ ובעולם בתחומי הטראומה, הלחץ והדיסוציאציה (בעבר נשיא הארגון הבין-לאומי לטראומה ולדיסוציאציה, ISSTD, וממייסדי הארגון האירופי, ESTD). זומר, שתרם רבות גם לחקיקה ולפסיקה בנושא פגיעות מיניות ויחסים מקבילים בטיפול נפשי, טבע בשנת 2002 "כמעט במקרה" את המונח "חלימה בהקיץ משבשת" (Maladaptive Daydreaming; MD). מונח זה, שהפך בעשורים האחרונים למוקד של מחקר בין-לאומי ולבסיס לרשתות תמיכה רחבות, מתאר עולם פנימי עשיר המשתלט בהדרגה על חיי הפרט, מאפיל על התפקוד היומיומי, החברתי והתעסוקתי, ופועל ככוח שואב ומטשטש המכרסם ביסודות החיים עצמם. "החלימה בהקיץ משמשת עבור החולמים כמפלט מכאב ומחברת אותם לדימוי אידיאלי של עצמם" (עמ' 16–17).
אחת ממעלותיו הבולטות של הספר היא התיחום המושגי הקפדני שזומר עורך בין MD לבין תופעות מנטליות משיקות. המחבר מבחין בין החלימה בהקיץ המשבשת לבין "נדידת מחשבות" (להתרשמותי, קרובה למושג ה-reverie של ביון), וכן בינה לבין תופעות ייחודיות כגון "טולפאמנסי" (תרגול מנטלי ליצירת ישות דמיונית מודעת בתודעה, המזכיר לי את הנוכחות הדמיונית של המפרי בוגרט בסרטו של וודי אלן 'שחק אותה, סם'), "מעבר מציאות" (השתקעות מכוונת ומאומצת) ו"פאראקוסם" (עולם דמיוני מקיף המתפתח לאורך שנים; מסתבר שהוא שכיח בקרב כ-8% מהמבוגרים, ושיעורו כפול בקרב זוכי פרס נובל!). חשיבות יתרה נודעת להבחנה בין MD לבין "חלימה בהקיץ משתקעת" (Immersive Daydreaming – ID): "בעוד האחרונה מאפשרת הפלגה למחוזות הדמיון ללא פגיעה ברווחה הנפשית או בתפקוד האדפטיבי (בדומה לחוויית הדמיון הפרטית של מטפלים רבים), הרי ש-MD מתאפיינת באופי כפייתי ופתולוגי הפוגע קשות באגו".
בפרקיו המדעיים מציע הספר השוואה מרתקת בין חלומות הלילה לחלומות בהקיץ. חלומות הלילה שואבים מהלא-מודע, מופעלים מאזורים קדומים במוח (כמו האמיגדלה), חורשים את העבר ופועלים כמעבדה נוירולוגית לפריקת מתחים ולעיבוד זיכרונות רגשיים. לעומתם, החלומות בהקיץ מהווים עיבוד מודע יותר, נעים קדימה על ציר הזמן ומשמשים כגרסת "דמו" או כסימולטור פנימי לבחינת תרחישים עתידיים. המחבר מסכם זאת בציטוט מתוך ספרו של אדיר כהן, שלפיו "החלום בהקיץ הוא המרחב היחיד שבו האדם חופשי לחלוטין ממגבלות הגוף, החברה והטבע" (עמ' 38).
מבחינה נוירוביולוגית קושר הספר את ה-MD לפעילות יתר של "רשת ברירת המחדל" (Default Mode Network; DMN), האחראית למודעות עצמית ולנרטיבים. רשת זו ממשיכה לפעול ולספר את סיפור ה'אני' גם כאשר נדרש קשב ממוקד-משימה, ובכך מוסבר המקור המשותף המשוער ל-MD ולהפרעות קשב וריכוז (ADHD). יתרה מכך, זומר מתאר מצב היפר-דופאמינרגי שבו מערכת התגמול המוחית מופעלת בעוצמה לנוכח הגירוי הדמיוני, ובכך מייצרת לולאת היזון חוזר חיובי המחזקת את ההתמכרות לחלימה (עמ' 96).
בבחינת האטיולוגיה והקומורבידיות של התופעה מציג זומר תשתית מחקרית המקשרת את ה-MD להפרעות חרדה, לדיכאון ולהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). הוא משער שנטייה דיסוציאטיבית מתווכת בין טראומות ילדות לבין התפתחות MD כרונית, והחלימה הכפייתית משמשת מנגנון הגנה ומפלט מכאב. דפוס זה מתגבש לרוב על רקע סגנונות התקשרות לא-בטוחים: התקשרות אמביוולנטית (המשלבת חרדת נטישה והימנעות מתוך תפיסת הזולת כבלתי-יציב) או התקשרות נמנעת (המייצרת מצג שווא של הסתפקות עצמית ואיטום רגשי מפני סכנות האינטימיות). כמו כן נמצא מתאם מובהק בין MD לבין מאפיינים על הרצף האוטיסטי (ASD) ובין תכונות נרקיסיסטיות. עם זאת, הספר פוסח על זיקה תיאורטית מתבקשת (לטעמי) למבנה האישיות הסכיזואידי. כפי שהדגישו בשעתם פיירברן ומסעוד חאן, האישיות הסכיזואידית מתאפיינת בהערכת-יתר מובהקת של העולם הפנימי על חשבון המציאות האובייקטיבית והקשרים הממשיים – קשר דינמי השופך אור נוסף על התופעה. בספר מוגדרת החלימה בהקיץ המשבשת כ"תופעה טרנס-דיאגנוסטית", הגדרה המעידה לדעתי על כך שהמחקר עודנו בעיצומו ושהדינמיקה של ההפרעה טרם הובנה במלואה.
התמות המרכזיות המכלכלות את עולם החלימה המשבשת זוכות אף הן לניתוח מעמיק, וכוללות פיצוי רגשי על חסכי מסוגלות, כמיהה לנראות ולאהבה, פנטזיות נקמה ותמות רומנטיות בעלות אופי אובססיבי ("לימרנס") או פנטזיות מיניות המונעות קרבה ממשית בשל הפחד מפגיעוּת (בזיקה מרהיבה לסונטה 130 של שייקספיר, המבליטה את הפער בין המציאות לפנטזיה המופרכת). תמה שכיחה נוספת היא פנטזיה על קשרים אישיים עם ידוענים, המשיקה פנומנולוגית לתסמונת דה קלרמבו (ארוטומניה), אלא שבניגוד למצב הדלוזיונלי, חולמי ה-MD שומרים על בוחן מציאות תקין ומעדיפים להותיר את הפנטזיה במרחב המנטלי המוגן, מבלי לעמת אותה עם המציאות.
זומר מפליג אל מחוזות התרבות והספרות (פרק 12) ומזהה את ה-MD בדמויות הקלאסיות של דון קישוט ומאדאם בובארי. להמחשות אלו ניתן להוסיף את יצירותיו של חורחה לואיס בורחס (כגון "טלאן, אוקבאר, אורביס טרטיוס", "חורבות מעגליות", "בורחס ואני" או "סקירת יצירתו של הרברט קווין"), המשרטטות במיומנות ארכיטקטונית עולמות בדיוניים מקיפים שנוצרו בידי תודעה אנושית ומתחילים לבלוע את המציאות הממשית עצמה.
בכל הנוגע להתערבות הטיפולית, שעודה בחיתוליה, מנפק המחבר אזהרה קלינית יקרת ערך: "אין למהר ולגזול מהמטופל את כלי הוויסות היעיל שמצא, אלא יש לחתור ללמד אותו להשתמש בו בתבונה ובוויסות" (עמ' 205). בשאלת הנוזולוגיה הרשמית עמדתו של זומר נחרצת: "MD אינה סגנון חיים או ביטוי מועצם של דמיון נורמטיבי, אלא הפרעה נפשית מובחנת המצדיקה הגדרה קלינית עצמאית במדריכי האבחנות" (עמ' 323).
לסיכום, "שבויים בדמיון" הוא חיבור מונומנטלי המאגד שני עשורים של מחקר אמפירי ענף (הספר כולל סקירות ספרות עדכניות של עשרות מחקרים), ומציע לקלינאים מפת דרכים תיאורטית ופרקטית יסודית להבנת אחת התופעות החמקמקות ביותר בנפש העכשווית.
סגירת המעגל המרגשת והכואבת של סקירה זו קשורה עבורי בחני, המטופלת מראשית הדרך, שעזבה בשעתו את הטיפול בתחושת אכזבה ואושפזה בהמשך בשל דיכאון וחרדה, אך מצאה לימים, באינטרנט, מזור ומסגור מושגי במחקריו של פרופ' זומר. אף שהטיפול האישי עמה נחווה בזמנו ככישלון, עדותה הפנומנולוגית והשתלבותה במחקריו של זומר מדגישות את ערכו החברתי והקליני העצום של הספר: להעניק מילים, תיקוף ומבנה מדעי לאלה שנותרו שבויים במרחבי הדמיון.
מקורות
זומר, א' (2026). שבויים בדמיון: כשחלימה בהקיץ משתלטת על החיים. הוצאת פרדס (365 עמ').
