מפגש תשיעי בפאב בלובלין
רוית קיי | 2/8/2026 | 8 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מפגש תשיעי בפאב סתמי בלובלין
"באמת לא חשבתי שתחזור," אמרה אוסנת והתבוננה בהנס כלא מאמינה. הוא עמד מולה רועד והיא תהתה אם הרעד נובע מהכעס והעלבון שעוד לא שככו, לאחר שיצא בסערת רגשות מהפאב, אחרי שהבין מדבריה שאינה מעוניינת בו ואף ניצלה אותו לצריכה, או בגלל ההבדלים בין הכפור בחוץ לחמימות ששררה בפאב. כשיצא בסערה עקבה אחריו דרך החלון בדאגה הולכת וגוברת. הוא הלך בצעדים רחבים, הלוך וחזור, מקצה אחד של הרחוב לקצה השני. למסתכל מהצד הוא נראה כמו אדם רדוף, נמלט מפני מישהו או מפני דבר מה, אף שברחוב לא הייתה נפש חיה. היה אפשר אפילו לחשוב שהוא היה בסוג של התקף פסיכוטי גון עורו השחיר באחת, בולט ומוזר על פניו הלבנבנים והחיוורים, עיניו היו פעורות לרווחה, ונראה שהוא מדבר לעצמו. מאוחר יותר יספר לאוסנת שחזר שוב ושוב על המשפט "היא לא רוצה אותך איזה אידיוט אתה" יש שיאמרו שהוא גם חבט פעם אחת באגרופיו בפניו אבל את זה אוסנת לא ראתה וגם סירבה להאמין, ידעה שאנשים מסוגלים להפגין רוע ואכזריות בפרט כלפי מי שנחשפים בחולשתם.
הנס חזר אחרי אוסנת כמו אוטומט: "באמת לא חשבתי שאחזור". ואז התמוטט לתוך הכיסא ועצם את עיניו. הוא לא ידע כמה זמן הן היו עצומות. כשפתח אותן ראה את מבטה של אוסנת - מבט שדמה לו לרחמים. הכעס שהרגיש קודם שב והציף אותו.
"מי את שתסתכלי עלי במבט של רחמים, את לא באמת מכירה אותי, מה עברתי בחיים, באיזו משפחה גדלתי, את לא יודעת עליי כלום. בלי לנשום הוא המשיך "את לא יודעת שדחיתי את העזרה שהוריי האהובים רצו לתת לי, הם ירשו הרבה כסף ממשפחתו של אבי, שושלת ארוכה של משרתים בצבא הגרמני". הנס עצר לרגע כמו שוקל את דבריו, אבל אז המשיך בשטף, כנראה החליט לחשוף הכול, מבין שכבר אין לו מה להפסיד. היא ראתה אותו בעליבותו. "לסבי היה אח אחד, לוטביג, אני מעולם לא הכרתי אותו, הוא ברח אחרי המלחמה לדרום אמריקה ונעלמו עקבותיו. אבי סיפר לי שנחשב לאח המוצלח גאוותה של משפחתו. הוא שתק לרגע אבל אז המשיך "לאחר גיוסו תוך פרק זמן עבר לשרת באס אס. שמועות וסיפורים רבים נפצו עליו, אחד מהם היה שהפך לאחד מהמובילים במחנה בוכנוואלד". דמעות עמדו בעיניו מעולם לא סיפר לאיש על הסוד המשפחתי. הוא לא האמין שדווקא לה ישראלית שכמעט ולא הכיר בחר לספר זאת לראשונה. מנגד הציפה אותו הקלה עצומה, כאילו אבן ריחיים ירדה מגבו- והוא כלל לא ידע מה היה משקלה. אוסנת נסוגה מעט עם כיסאה, התרחקה ממנו. שקוע בווידוי לא שם לב, והמשיך לדבר במהירות "אני לא רציתי לשמוע לא רציתי לדעת. לא רציתי שמשהו משם ידבק בי. כבר בגיל 13 אמרתי לעצמי שאני חייב להיות תלמיד מצטיין, כדי שאוכל לקבל מלגת לימודים ומחיה באוניברסיטה הכי רחוקה מהמשפחה שלי. הנס המשיך, זרמים לא מוכרים זרמו בגופו מלמעלה למטה ללא הרף "למדתי קשה וסיימתי בהצטיינות. וביום שקיבלתי את התעודה הייתי כבר על רכבת בדרך לברלין עם מעט הכסף שהרווחתי כשלימדתי שיעורים פרטיים. כל רכושי היה מזוודה קטנה ובה תעודת ההצטיינות שלי, כמה בגדים וספרים שאהבתי. הוריי אפילו לא ניסו להניע אותי מלנסוע, אולי הם הבינו שלא יכולתי אחרת. אבי חיבק אותי חזק חזק ולא רצה לעזוב, ואימי לא הפסיקה לבכות. כנראה ידענו כולנו שזאת הפעם האחרונה שניפגש. תביני הם נצר לשושלת ארית גאה ופטריוטית, אבל מבחינתי גם קורבנותיה. אני הראשון במשפחה, ובטוח שיהיו גם אחרי, שיתכחש לה, ויפנטז שאפשר למחוק הכול ולבנות מחדש".
הנס נשא את עיניו אל אוסנת לראשונה מאז שהתחיל לדבר, מתחנן בעיניו להבנה ומחילה. הווידוי התיש אותו, רק דמיין שהוא שם את ראשו על כתפיה והיא מנחמת אותו. מרגע שהזכיר את לודוויג משהו בה התקשח, נשבר מבפנים, וככל שהקול שלו רעד יותר, וברור היה שהוא מתחנן על נפשו ככה היא הרגישה פחות ופחות אמפתיה כלפיו, שהכעס רק הולך ונבנה בתוכה. חשבה "אני באמת לא מכירה את האיש הזה, מאיזה משפחה הגיע, יכולתי להפסיד ברגע את יוני את דור בשביל איזה נאצי, איזה טיפשה אני".
"אני מבינה שאתה צריך שאבין אותך אבל אני לא מסוגלת" קולה היה קר ומנוכר, כמעט מתעלל. היא הרגישה זרה לעצמה, ושנאה את הנס עוד יותר שחשף את הצד האפל שבה. כשתחזור לישראל ותדבר על זה עם נורית הפסיכואנליטיקאית שלה, נורית תסביר לה שזה היה רגע דיסוציאטיבי, של הזדהות עם התוקפן: שבתוך נפשה התפכו התפקידים היא המתעללת והוא הקורבן, היא הנאצית והוא היהודי", אוסנת תשתף את נורית בתחושת הכוח והנאה ששטפו אותה, תחושה שהתקשתה להודות בה אפילו בפני עצמה.
נימת קולה של אוסנת אפילו יותר מתוכן דבריה, טלטלה אותו והשאירה אותו קפוא לשבריר שנייה, אבל אז העלבון צרב והוא וקטע אותה בזעם. "מה את לא מבינה, את לא מבינה שאני שונא להיות גרמני? אם הייתי יכול הייתי קורע את האזרחות שלי, עובר למדינה אחרת. אבל הגורל שלי רצה שאיוולד גרמני וכנראה אמות גרמני. אבל הייעוד שלי ברור לי - אם כבר גרמני - אז גרמני שמקבל עליו אחריות. התחלתי ללמוד באוניברסיטה בברלין לתואר ראשון בהיסטוריה של הרייך השלישי. בתואר השני עסקתי במחנות ההשמדה, ובדוקטורט התמקדתי במפקדים של אותם מפקדי מחנות שגילו אחריות ומרדו בפקודות. ידעתי שאם אמצא מפקדים שלא הלכו עם הזרם, זה יוכל אולי במעט להביא מזור למשפחה שלי רדופת האשמה והבושה. פעם הראשונה שראיתי אותך הזכרת לי את מגי ומשהו בי מיד נמשך אליך. אבל כשהתברר לי שאת מישראל הייתי המום, הרגשתי שזה כבר לא רק סיפור אישי. כאילו יש כאן משהו גדול משנינו- יד הגורל הפגישה בנינו כאן בלובלין-אני כבן למשפחה נאצית שחוקר את מחנות ההשמדה, ואת דור שלישי לשואה, כחלק ממשלחת מישראל שמבקרת בהם. מוזר אבל פתאום לא רק רציתי אותך, אלא גם להיות חלק מהעם שממנו באת. חשבתי שאם תקבלי אותי, אם תרצי אותי, אם תאהבי אולי ארגיש קצת פחות אשם, קצת פחות מוכתם. אבל אז הבנתי שאת לא זקוקה לי כמו שאני זקוק לך, שפירשתי לא נכון את טוב ליבך, שבשבילך אין משמעות לעובדה שאת ישראלית ואני גרמני, שאת בסך הכול ראית בי עוד גבר ככל הגברים שתוכלי לשחק בו. ברחתי מהפאב כי רציתי רגע שקט לחשוב, הרגשתי אידיוט מוחלט, שעשיתי צחוק מעצמי. אני לא יודע מה גרם לי לחזור אלייך עכשיו, אולי מפני שאני חייב לתת לך הסבר, שאולי אם תביני אותי - תרצי אותי". הנס השתתק, וזוויות פיו רעדו קלות. הוא נראה כבלון מרוקן מאוויר, מכווץ בכיסאו, מבטו מושפל, כאילו חושש לפגוש בעיניה - וחושש לא פחות ממה שיגלה בהן.
אוסנת נאנחה עמוקות, היא הצליחה להקשיב לו והרגישה אייך משהו בתוכה התרכך. ואייך בפאב החשוך והסואן, היא יכלה לדמיין אותו לפתע כעוד מטופל שיושב בקליניקה שלה וחושף באומץ לב סוד עמוק מעברו. אבל בעיקר היא הרגישה באותו הרגע חסרת אונים, כי הדבר האחרון שרצתה היה לפגוע בו, ודמעות החלו לזלוג מעיניה. היא ראתה בחור צעיר, גבוה ונאה, שמתפרק לנגד עיניה - פגיע, חשוף, וזקוק לחמלה שלה, זקוק לריפוי שלה, זקוק לאהבה שלה. היא הייתה מבולבלת. לרגע שכחה את יוני בעלה, את דור התינוק שלה, את מחנה הריכוז שביקרה בו באותו הבוקר, ורק רצתה לקום לחבק ולנחם אותו. כבר לא ידעה אם כמו אם שמחבקת את תינוקה, מטפלת שמנחמת את מטופלה, או כמו אישה שמחבקת גבר שזקוק לה.
אבל היא נותרה במקומה. מבטו נפגש במבטה - מבט שהתקשה לפרש, אך היה בו כדי לעורר בו תקווה.
