על אודות התודה | יפעת סאלם

יפעת סאלם | 28/12/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

התיישבת בפנים רציניות מהרגיל ואמרת במילים מדודות, לאט.

לאט. שאת רוצה להודות לי. לא "תודה".

רק,

רוצה להודות, כמו זה עוד לא לגמרי מתאפשר ואת רוצה לבדוק הכלו המים.

אמרת, ושתקת.

ופרצת בבכי קורע לב, שכמו נבע מסדק שנבקע בך בזה הרגע.

עוד אני מקשיבה לקול הדמעות המדברות אליי, נעה בין שאלות, הרהורים ורצון עז לנחם, עולה בי דימוי של שבויה המבקשת לחלץ עצמה מבית האסורים.

המונח, התמים עד לפני רגע, מקבל משמעות חדשה, נוראית.

את-אסירת תודה.

ואני? מיד רוצה לנער עצמי מהתפקיד המשלים, המתבקש, ולהחזיר לך את עצמאותך. אך אני נזהרת,

הרי העצמאות עלולה להיות גם בדידות. ומה שקושר- אוסר אותנו, הוא גם החיבור.

חשבתי, לרגעים נדמה שעדיף לנפש להיות חופשית, לבדה, לא מודה.