אילנה דותן: חיי מדף - הצעה להתבוננות בתערוכה מזווית פסיכואנליטית
אורית אהרונובסקי שחר | 14/7/2026 | 13 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב תערוכה מצוינת של האמנית אילנה דותן, זוכת הפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית (אוצרות עמנואלה קלו).
צילום מתוך אתר מוזיאון תל אביב
בתערוכה רישומי פחם וגרפיט ריאליסטיים אשר נראים כצילומי שחור לבן. הרישומים כוללים אריזות ועטיפות מחומרים שונים, מוארים בתאורה מגוונת, כך שהם יוצרים חוויה חושית חזקה במתבונן. שלל טקסטורות, מרקמים ורמות שקיפות, טווח רחב של גווני אפורים ודימויים אשר נעים בין הקונקרטי למופשט. עבור האמנית אותם חומרי אריזה עכשוויים, אשר זמן השימוש בהם קצר ומוגבל בזמן (ומכאן גם השם "חיי מדף") הם למעשה חומרים בלתי מתכלים הנשארים איתנו לנצח. מעשה הציור המדוקדק והקפדני אשר נמשך שבועות ארוכים, מהווה אף הוא ניגוד למשך הזמן הקצר בו לרוב נעשה בהם שימוש.
אני מציעה זווית נוספת להתבוננות בתערוכה, התבוננות דרך הפריזמה של המצבים המנטליים הראשוניים. מהזווית הזאת, לדוגמא, האריזות מייצגות מיכלים טעונים רגשית המתכתבים עם הפונקציה הנפשית המשמעותית של מיכל-מוכל (ביון).
מרבית הדימויים מהווים מיכל אשר התרוקן מתכולתו אך בהיעדרו נוכחותו מאוד מורגשת. לעיתים המיכל עשוי מחומר קשיח (פלסטיק, קרטון) ולעיתים כמעין מעטפת הוא גמיש ומותאם למוכל אותו עוטף ובכך למעשה צורתו מעוצבת באמצעות ודרך המוכל (אלומיניום, נייר אפייה וניילון). לעיתים שקוף וחדיר לאור ובפעמים אחרות משקף את החוץ. לעיתים צילו דומיננטי יותר מנוכחותו הישירה.
נוכחות המיכלים המחזיקים את התכולה, כה מובנת מאליה כמעט בלתי מורגשת, מהדהדת את ההחזקה האימהית הראשונית של וויניקוט. נוכחות מותאמת ומדויקת, קשובה ומווסתת אשר יוצרת חוויית עצמי יציבה ורציפה. כך גם האפשרות להתרחק ולהיזרק בתום השימוש...
במונחים של גרין כך אולי ניתן לדמיין את המבנה הממסגר. האם כהלוצינציה שלילית, נוכחות מחזיקה ומותאמת המאפשרת בניית מבנה לנפש בהמשך יתפתחו בו ייצוגים, זיכרונות, פנטזיות. מבנה נפשי בו היעדר מהווה מרחב שבו אפשר לחשוב ולדמיין, להבדיל מריק מוחלט המתבטא כחורים בנפש. הניילון אשר בשקיפותו וצלליו נדמה כרקמה אנושית מזכיר את המשגת המעטפות של אנזייה בראשן "האני עור" כמטפורה פסיכולוגית לעור. מעטפת נפשית אשר נבנית מתוך קשר עם דמות מטפלת ואשר מספקת פונקציות של הכלה, גבול פנים-חוץ, אינטגרציה, ויסות, תקשורת ועוד.
מאידך, מה קורה למיכל כאשר תכולתו מתרוקנת? האם נותר זקוף ואיתן או נשמט, מתכווץ, מאבד את נפחו? חלקם שומרים על המבנה, אחרים מאבדים צורה ונפח, קורסים לתוך עצמם בהיותם מרוקנים. מבחינה נפשית, האם ההתרוקנות - של הרחם... של הקן... - מביאה להתמוטטות? ואולי ניתן להתמיר חוויית אובדן כך שתתנסח משמעות ומלאות?
יש גם מיכלים עם תאריך תפוגה. של מי? מי מאבד את הרלוונטיות, המוכל או המיכל? עד כמה הזהות "אמא" נותרת איתנה לאחר אובדן ילד, מתי זהות מקצועית קורסת בגיל פרישה, באיזה אופן משתנה תחושת היות "ישראלי" לנוכח חוויה של התקפה מסיבית על עקרונות וערכים?
לסיום, מתבקש להתייחס גם לגוף האנושי כמיכל. הגוף הפיזי ההולך ומתכלה כמגלם חיי מדף קצרים בו בזמן שהנפש והרוח הם הביטוי לחומרים הבלתי מתכלים, איתנו כאן ועתידים להישאר.
מקורות
אנזייה, ד. (2004). תולעת ספרים
ביון, ו. (2003) במחשבה שניה. תולעת ספרים
גרין, א. (2012) האם המתה. תולעת ספרים
וויניקוט, ו.ד. (2009) עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד
