מפגש שמיני בפאב בלובלין | רוית קיי
רוית קיי | 29/6/2026 | 5 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
תקציר: העלילה מתרחשת בלובלין במשך 10 ימים ומתמקדת בשלוש דמויות מרכזיות וחייהן המצטלבים, ובאנשים הסובבים אותן. הנס סטודנט גרמני שמגיע לעיר להשלים את מחקרו על מחנות ההשמדה, ופוגש בפאב את אוסנת, ישראלית נשואה ואם לתינוק שהגיע במסגרת עבודתה לסייר במחנות ההשמדה, ומגי אהבתו המיתולוגית שנעלמה מחייו שנים קודם לכן ללא כל הסבר. במהלך עשרת הימים הללו נאלצים השלושה להתמודד עם זיכרונות עבר, סודות ישנים ובחירות שישפיעו על עתידם.
נורית, הפסיכולוגית של אוסנת, הייתה באנליזה אצל חדווה כהן כבר ארבע שנים ארבע פעמים בשבוע. אף שבילו יחד מאות ואולי אלפי שעות חדווה נותרה בעבורה דמות עלומה ואפילו אניגמטית. חדווה הייתה אנליטיקאית מוערכת בחברה הפסיכואנליטית, מדריכה ומרצה שלימדה דורות של סטודנטים. חדווה לא דגלה בחשיפה אישית ונורית לא ידעה דבר על חייה האישיים מלבד העובדה שהתאלמנה לפני כשנתיים. היא נראתה בשנות השמונים לחייה, אישה גבוהה ונאה, שערה האפור אסוף בקפידה, אלגנטית בבגדיה המונוכרומטיים בגוני שחור-לבן-אפור. פניה מאופרות בעדינות, מדגישות את עיניה שבלטו פעם בזכות ריסים ארוכים וצפופים, ובזכות מבט יוקד ששידר שאת החיים חייבים לטרוף כי אין ברירה אחרת. הקליניקה שלה הייתה בביתה, אך גם שם היא הציבה חומות בצורת פרגודים. הבית תמיד היה שקט והן היו עולות במהירות לקליניקה שבקומה הראשונה. נורית תהתה לגבי הדלתות הסגורות שבקומה, מעולם לא ראתה איש יוצא מהן. היא פנטזה שפעם, כשחדווה הייתה צעירה, הבית היה בוודאי שוקק חיים והדלתות היו נפתחות ונסגרות וילדים היו נכנסים בהן ויוצאים מהן. אבל אלה היו רק פנטזיות לא מאוששות של נורית.
נורית זרקה את הטישו לפח ויצאה דומעת מהקליניקה. חדווה כהן הפסיכאונטליקאית שלה נשארה ישובה עוד זמן רב לאחר שנורית סגרה את הדלת של הקליניקה. היא כבר שמעה פעמים רבות לאורך האנליזה של נורית על התקופה שכינו יחד "החשוכה", שחוותה כנערה בתיכון האמריקאי בפריז. אך מה שעלה היום בשיחה דקר כמו סכין את ההגנות הנוקשות של חדווה כהן, האנליטקאית שהייתה ידועה בקשיחותה, וערער אותה באופן כזה שהפתיע אותה. בדידותה של נורית זעקה בתוכה. הזעקה לא הייתה רק זעקה של הבדידות שחוותה נורית בתיכון האמריקאי, זאת הייתה זעקה עמוקה יותר, של נערה שחוותה בדידות תהומית בקרב משפחתה, שלא רק שלא תמכה בה, או התעניינה במעשיה, היא הכחישה את מצוקתה ומשפט אחד שנאמר כלאחר יד- "לא היה ולא נברא" חרץ את גורלה, ודינו היה לנפשה כגזר דין מוות, שנים קדימה.
היא הרגישה ששתיהן היו יתומות. חדווה מהמוות, נורית מהחיים. חדווה איבדה הורים שאהבו והיו שם בשבילה, ואילו הוריה החיים של נורית מעולם לא היו שם בשבילה. נורית חוותה אובדן עמום ובניגוד לחדווה לו היה על מי להתאבל.
חדווה תמיד פנטזה על חיים אחרים שיכלו להיות לה; חיים נורמליים, במשפחה נורמלית, והיא מתבגרת שעוברת תהליך של נפרדות בריאה מהוריה. היא נזכרה בכאב איך בשבריר שנייה נכפתה עליה הנפרדות, והיא אפילו לא יכלה להיפרד. היא ואימה הצליחו לשרוד שתי אקציות, אבל בשלישית ידעו שתיהן שהפעם האם עלולה להישלח אל תאי הגזים. הן המתינו כשלוש שעות ובמהלכן ניסתה אימה "להכין" אותה לחיים שאחרי, בלעדיה. לראשונה סיפרה לה על יחסי מין, מגלה לה סוד משפחתי מטלטל. חדווה הטיחה באימה את השאלה מדוע ילדה אותה לעולם רע, משפט שלעד תתייסר שאמרה, זוכרת את המילים המדויקות של אימה שהותירה לה צוואה חיה - אם היא לא תשרוד תפקידה של חדווה לדאוג לאביה ואחיה. את ה"כישלון" בתפקיד תישא חדווה עד סוף ימיה. כשהאות ניתנה הן צעדו באיטיות לעבר מנגלה בניסיון לגנוב עוד כמה רגעים יחד. לעולם היא תזכור את הציווי של אימה ללכת קדימה ולא להביט לאחור, כי הן דומות והוא עלול היה לקשר ביניהן ולסכן אותה. זכרה אותה צועדת קדימה כמו רובוט, והעזה להסתובב רק אחרי שעברה את מנגלה וראתה את אימה צועדת לכיוון ההפוך. היא לא תשכח את הבעת האימה על פניה של אימה, מבינה ברגע ההוא שזהו גם מבטה-שלה. מבינה שהיא באמת נותרה לבדה בעולם, נערה בת 16.
הכאב של נורית חדר לתוכה, התערבב עם כאבה שלה והדמעות החלו לזלוג, בהתחלה טיפות אחדות, אך משוויתרה ונכנעה להן שטפו אותה בקצב שהלך והתגבר. היא בכתה כמו שתמיד רצתה אך מעולם לא הצליחה, לא כשנקרעה מאימה, לא כשנודע לה שאביה ואחיה נרצחו. קיפאון של שנים שנראה כבר חסר תקווה נשבר. הדמעות נשאו עימן את האיפור השחור, חודרות לעומק הקמטים שלה, יוצרות שבילים כמו בתוך אדמה טרשית, כאילו מנסות לחשוף את הבתוליות של האדמה שהייתה כאן פעם. למביט מהצד נראה שפניה שהיו פני אישה קשישה התמוססו, וחשפו פני נערה צעירה - מבטה כנוע, תמים, רך, נטול דאגה, כאילו הכול היה יכול להיראות אחרת.
חדווה ניצלה מאושוויץ והצטרפה להכשרה של יתומי מלחמה כמוה כדי לעלות לישראל. היא קיבלה את התפקיד הקשה מכל - מטפלת של ילדים יתומים עד גיל 6. אז עוד לא הבינה למה נבחרה, היא הייתה בין המדריכות הצעירות. רק מאוחר יותר תגלה להפתעתה שיצחק הוא זה שבחר בה מבין כולן. הוא ראה בה את מה שלה ייקח שנים להעז להאמין שיש בה - את טוב ליבה, חוכמתה, חוש ההומור שלה, ויכולת המנהיגות שלה.
יצחק היה מבוגר ממנה בכמה שנים. הוא היה תמיד מוקף במדריכים, עסוק עד מעל הראש בניהול ההכשרה שעליה הופקד. היא הייתה עוקבת אחריו בעיניה לכל מקום שהלך, קינאה כשדיבר עם אחרות. היא אפילו לא ידעה מה מצאה בו. הוא לא היה גבוה ולא יפה במיוחד, ומזוויות מסוימות אפילו מכוער. זה כנראה לא היה המראה שלו, זה מה שהוא שידר. ביטחון שקט, שהכול יהיה בסדר, שאפשר לסמוך עליו, שהוא תמיד יהיה שם כשצריך. היא כבר לא ידעה אם התאהבה בו מתוך צורך נואש בדמות אבהית, או משום שסוד קסמו היה טמון בכיעורו, ששידר עוצמה חייתית ששבתה אותה. היא הייתה מאוהבת, מבולבלת, נואשת ואבודה בתוך עצמה. ניסתה לשווא לדמיין מה אימה הייתה אומרת לה לעשות.
הם נתקלו זו בזה הרבה פעמים בשבילי המחנה, אך הוא מעולם לא פנה אליה ולה היה נדמה שכלל לא הבחין בה. בלילות היא הייתה מהרהרת כיצד ללכוד את תשומת ליבו. אך בבקרים, כשהקיצה שטופת זיעה, נרדפת מעוד סיוט על אושוויץ, היא נחלשה ואומץ ליבה התפוגג.
היא לא תשכח את היום שבו ביקש לראות אותה. היא עמדה מול המראה, מנסה לסרק שוב ושוב את שערה המתולתל והמרדני, צובטת את לחייה כדי שיהיו סמוקות, וצעדה ברגליים כושלות לעבר החדר שלו. מנסה לעבור במוחה על אירועי השבוע לראות היכן שגתה. איש מעולם לא הדריך, הכשיר או הכין אותה להיום אם ל-16 ילדים יתומים, והיא עשתה כמיטב יכולתה.
שנים אחר כך הם עוד צחקו על השתיקה שהשתררה ברגע שנכנסה לחדרו. זה נראה לה כמו נצח, בזמן שהוא עוד ניסה לארגן את מחשבותיו ולהפיק משפט הגיוני שיסביר מדוע קרא לה, שכח לרגע את המשפט ששינן כבר ימים אחדים.
פניו התרככו כשהסתכל בה והיא ראתה פתאום צד שלא הכירה בו, הייתה רגילה לקולו הסמכותי והרם, כשמעה אותו אומר לה בעדינות ובשקט: "שבי". יותר מזה לא הצליח לומר. היא התיישבה ונעצה בו מבט חושש.
"קראת לי ואני מבינה שעשיתי משהו לא בסדר, אולי זה יעקוב'ל הקטן, הוא מדבר רק יידיש ובוכה כל הזמן, ואני לא יודעת איך להרגיע אותו. אני באמת מנסה וכלום לא עוזר." דמעות החלו לזלוג מעיניה אל מול מבטו הרך.
הוא לא יודע מה הניע אותו לקום, אך רגליו נשאו אותו לעברה כאילו היה להם רצון משלהם, והוא נעמד מולה והושיט את ידו לנגב את דמעותיה.
היא הופתעה כל כך שנרתעה לאחור והוא התיישב שוב ונאנח עמוקות. בחדר השתררה שתיקה מעיקה, והיא בקושי הצליחה לנשום. היא השפילה את עיניה, נבוכה ממבטו היוקד שאת פשרו לא הבינה, ורק בלבל אותה עוד יותר. מעולם קודם לכן לא הייתה לבדה בחברתו של בחור, לא כל שכן בקשר אינטימי. פניה סמקו והיא החלה להזיע בכפות ידיה. היא לא הבינה מה קרה לו, הוא בסך הכול צריך לנזוף בה והיא תלך. עד ששמעה אותו ממלמל: "חדווה חדווה, מה אני אעשה איתך..."
"אתה רוצה לסלק אותי, אבל אין לי לאן ללכת"
יצחק החל לצחוק צחוק פרוע שעצבן אותה. היא הרגישה שהוא עושה ממנה צחוק ובשארית כוחה קמה וצעדה לעבר הדלת.
"חדווה, חדווה, שבי. לא קראתי לך כדי לנזוף בך או לסלק אותך, להפך; קראתי לך כדי להגיד לך שאני עוקב מרחוק אחר עבודתך עם הקטנים ואני רוצה לשבח אותך על ההתמודדות שלך איתם ועם התפקיד."
"מה, אתה לא רוצה שאעזוב?" ולחרדתה שוב החלה להזיל דמעות. הפעם היה יצחק חכם יותר והושיט לה ממחטה.
"מה פתאום לעזוב, אני לא יודע מה הייתי עושה כאן בלעדייך."
"יש לך כל כך הרבה בנות, מה אתה צריך אחת כמוני?"
"אבל את לא כמו כל אחת, אני יודע שנראה שכולן מאוהבות בי ורודפות אחרי, אבל הן לא באמת מעניינות אותי. את מעניינת אותי."
"זה לא יכול להיות, אתה צוחק עלי."
"חדווה, חדווה, הלוואי שהייתי צוחק עלייך, את יודעת כמה ניסיתי להגיד לעצמי שאני סתם מדמיין שאת בשבילי, שאת היא מי שתנחם אותי אחרי שאימי מתה, אני רואה, אני רואה, את הפרצוף שאת עושה, אני מבהיל אותך, אולי אני פשוט צריך לשתוק, לא להגיד לך כלום, אני מבין, אני סתם מבלבל לך את המוח, מה אני רוצה ממך? אני פשוט אידיוט."
חדווה נראתה לו מבוהלת והוא התחיל לחבות בידיו על פניו "איזה מטומטם אני, איזה מטומטם אני..."
חדווה קמה מכיסאה, ניגשה אליו והניחה את ידיה הזעירות על ידיו, דמעות המשיכו לזלוג על פניה. הוא היה נסער כל כך שנדרש לו זמן לתת לידיה העדינות להרגיעו. הוא הסתכל עליה במבט מיוסר כאילו אינו מאמין שהיא בוכה בגללו. שתי ידיו הענקיות עטפו את ידיה שנבלעו בתוכו, מגששות אחר ידיו ונאחזות בהן בכוח כאילו מישהו רוצה להפריד ביניהם, וכל חייה תלויים רק בו. שניהם קרסו על הרצפה ממשיכים לאחוז זה בזו ונראה שאיבדו תחושת זמן. זוריק, המדריך האחראי שהתפרץ לחדר להתייעצות, הופתע לגלות את שניהם ככה, כמו שסיפר לחבריו. הם הסתכלו עליו במבט מוזר כאילו אינם מכירים אותו. יצחק התאושש ראשון, הקים את חדווה על רגליה והוביל אותה בעדינות אל הדלת, לוחש לה בשקט שייפגשו שוב בערב.
חדווה ישבה בכיסאה, כמו אז, גם עכשיו, איבדה תחושת זמן ונראה לה שכבר החשיך בחוץ. מבטה הופנה לעבר הציור היחיד שהיה תלוי בקליניקה שלה. ציור שיצחק צייר לה עוד שהיו בהכשרה, של שתי ציפורים שכנפיהן שזורות זו בזו והן ממריאות אל על. היא שמרה את הציור, הוא היה הרכוש יחיד שלה, שהביאה עימה כשעלתה לארץ, וידעה שיום אחד הוא יהיה תלוי בביתם המשותף.
