ויש בקרים שבהם עלינו לשכח את הכלבים חסומי הפה ואת החתולות חסרות הזנב

עלון פסיכולוגיה עברית | 10/5/2026 | 770 צפיות | הרשמו כמנויים

יש בקרים בהם אנחנו רוצים לשכוח. את מה שקרה, את הפחד ממה שעוד יקרה. את העולים שעל גבנו, את המשאות שעוד לא העמסנו על שכם ומחכים לפנינו. להתנער מכל מחויבות, קטנה כגדולה, לשתות קפה רותח ולהיות מחוץ לזמן ולמקום. להיות בלי לפני ואחרי, בלי דאגה לאחר – ילד, מטופל, אהוב. חסר הבית שהתמקם על הספסל מתחת לביתנו, תושבי הצפון המופגזים, נפגעי המלחמה בגוף ובנפש. לא לחשב קיצים, לא לקרוא חדשות, לא לתהות מה טראמפ יגיד היום. לא לחשוב על עתיד המדינה ועל עברה. ואולי בכלל להיות נטולי מחשבה. יש בקרים שאנחנו חייבים להצטמצם לכדי נקודה, כמאמר שירו של אברהם חלפי. לא להיות קווים ארוכים מתוחים על פני ההיסטוריה הכללית והפרטית. בסתם בוקר כזה, להיות נקודה, להשקות את עציץ הנענע. עוד מעט ידפקו על הדלת כל הדברים הגדולים המבקשים אותנו ולא מוותרים.

השבוע באתרנו מאמרים וספרים חדשים בנושאים מגוונים:

מאמרו של עופר קרוננפלד בוחן בדיעבד חוויות מיניות ורומנטיות של נערים וצעירים הומואים עם גברים מבוגרים, מתוך מחקר פנומנולוגי המבוסס על ראיונות עם 15 משתתפים. מן הממצאים עולה תמונה מורכבת: לצד חוויות שתוארו כחונכות, תמיכה ואישור זהות, רבים תפסו את הקשרים כמרחבים של פערי כוח, בלבול, ניצול ופגיעה. החוויות נקשרו לחסכים רגשיים במשפחה, להומופוביה, להיעדר שיח וידע על מיניות חד-מינית ולנורמות פנים-קהילתיות. השפעותיהן ניכרו בעיצוב הזהות, בערך העצמי, במיניות וביכולת לבנות קשרים אינטימיים. מכאן נגזרת קריאה להתערבות טיפולית, חינוכית וקהילתית רגישה, ביקורתית ומותאמת.

קורס שנתי למטפלים - פסיכותרפיה ממוקדת חוויה בטבע
מסע אישי ומקצועי לגילוי דרכים חדשות להתקרב לעצמנו, לזולת ולטבע

מאמרה של נטע ענבר-סבן בוחן כיצד טראומה מתמשכת ומתגלגלת שוברת "רצפי חיים" - התשתית הפיזית, הנפשית, הקוגניטיבית והחברתית של הקיום. מושג הרצף נסקר דרך תיאוריות פסיכואנליטיות (ויניקוט, מאהלר, קליין, יונג), גישות קוגניטיביות העוסקות בתבניות חשיבה וחיזוי מוחי, והפרספקטיבה החברתית של ה"להקה האנושית". המאמר מתאר כיצד טראומה מוטבעת בגוף ובמערכת העצבים ומשבשת את הוויסות הפיזיולוגי והרגשי. מוצע מודל טיפולי ספירלי: שיקום הרצף הגופני באמצעות SE ו-EMDR, עיבוד קוגניטיבי ובניית נרטיב מחודש. לבסוף נדון האתגר הייחודי של הסטינג הטיפולי במציאות משותפת של מטפל ומטופל תחת איום קיומי מתמשך.

במדור הספרים – 'ממשיגים איכות חיים - לקסיקון איכות חיים' מאת יעל גוטר, רינת גולד והדס איל. לקסיקון זה ממפה את תחום איכות החיים בחינוך, ובייחוד בחינוך המיוחד, באמצעות יותר מ־300 מושגים יישומיים הנוגעים לעצמאות, תפקוד, יחסים, בריאות, בטיחות ואזרחות דיגיטלית. מטרתו להנגיש ידע מחקרי ומעשי לאנשי מקצוע, להורים ולקהל הרחב, ולתמוך בבניית תוכניות והתערבויות שיקדמו הכנה טובה יותר לחיים שאחרי בית הספר.

'להחזיר את האומץ - שיקום תחושת הערך העצמי כמפתח לתקווה ולהגשמה' – מאת אנאבלה שקד. אומץ הוא היכולת לפעול למרות פחד או קושי, ולמרבה המזל זו אינה תכונה מוּלדת, אלא שריר שניתן לאמן. החזרת האומץ הטמון במעמקי הנפש האנושית מעלה את תחושת הערך העצמי ומולידה אפשרויות חדשות של עשייה, קשר ומשמעות. תהליך החזרת האומץ מתחיל בהבנת מנגנון ההגנה שאנו מפעילים: זהירות־יתר והימנעות, כדי לא להסתכן בכישלון, במבוכה, בהשפלה או בדחייה. הביטחון שבהימנעות מעניק לנו הקלה מיידית, אך הוא קונה אותה במחיר עתידי כבד: הקטנה עצמית, החלשת הנפש והרוח, אובדן אמון בעצמנו ותחושת החמצה. מתוך ההכרה במחירים נעשית החזרת האומץ חיונית: לעצמנו, לילדים שלנו ולכל מי שמבקש לצאת מאזור הנוחות המדומה, לשוב לתנועה, ולחיות חיים מלאים יותר.

ובפסיכובלוגיה -

ב'כיכר העיר' תוכלו לקרוא על הקמת האגודה הישראלית לפסיכולוגיה קלינית במילותיהם של חברי הוועד המנהל והיו"ר ד"ר רפאל יונתן לאוס –

"בשנים האחרונות, אל מול התמורות המואצות בשדה המקצועי והציבורי, בלט המחסור בגוף מקצועי שישמיע את קולה המעמיק של הפסיכולוגיה הקלינית. מתוך מחויבות עמוקה ליסודות המקצועיים שלנו, הוקמה האגודה הישראלית לפסיכולוגיה קלינית (ע"ר). ארגון שנועד להוות בית מקצועי חי ומשפיע, המאחד בין מחויבות למצוינות קלינית לבין פעולה בשטח למען עתיד המקצוע"

ובבלוג כתיבה יוצרת, 'מפגש שביעי בפאב בלובלין' - רוית קיי בסיפור שמתחיל בחלום של אנליטיקאית.

Photo by Anita Austvika on Unsplash