מפגש שביעי בפאב בלובלין | רוית קיי
רוית קיי | 5/5/2026 | 14 צפיות | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בלילה ההוא חלמה נורית, הפסיכואנליטיקאית של אוסנת עוד חלום. חלום שהתגלגל ושב אליה בגרסאות משתנות לאורך השנים. בחלום היא נמצאת במקום לא ידוע, מבנה של כמה קומות וחצר גדולה, והיא צריכה להגיע לחדר מספר עשרים ושלוש. היא נדדה במסדרונות הארוכים ואיבדה את דרכה, משום שמספרי החדרים לא היו מסודרים ברצף כמצופה. כשהגיעה למסדרון בקומה האחרונה היא מצאה פתאום את חדר 19, וקיוותה שאולי אחריו היא סוף סוף תמצא את חדר עשרים ושלוש. ואכן היא מצאה את החדרים 20 21, ו-22, אך אז להפתעתה, בניגוד לכל היגיון, החדר הבא נשא את הסיפרה אחת והספירה החלה מחדש. היא חשה תסכול עמוק ודמעות עמדו בעיניה. הרגישה שלחיפוש שלה אין סוף, כאילו הדרך עצמה סירבה להגיע אל סופה, והיא התעוררה עצובה.
באנליזה של אותו היום, כשהיא שכובה על הספה, חדווה כהן הפסיכואנליטיקאית שלה שאלה אותה מה מזכירה לה השוטטות האין סופית במסדרונות, להפתעתה המוחלטת צץ פתאום זיכְרון היום הראשון בתיכון האמריקאי שבו החלה ללמוד כשאימא שלה נסעה עם המשפחה לפריז להשלים פוסט דוקטורט בסורבון. הם נסעו בקיץ כשנורית הייתה בין כיתה ז' לכיתה ח'.
נורית אהבה את הכיתה שלה, ז' 5, והייתה אחת הבנות המקובלות. המחנך שלה אשר יקובסון קרא יום אחד לאמהּ, ואמר לה שזה הוא או היא. נורית הייתה פטפטנית חסרת תקנה והפריעה כל הזמן בשעורים. הוא אמר לאמהּ, מה שנתפס בעיני נורית מאוחר יותר כקללה שהתגשמה, שהוא מקווה שבשנים הבאות היא תיוותר ללא מילים, כי כבר בגיל 13 היא מיצתה את כל מה שהיה לה לומר. עם השנים ההרגשה שאין לה מה לומר הותירה אותה כמעט אילמת במצבים חברתיים. היא לא האמינה שמישהו יכול להבין אותה, או לתת פשר למה שהיא חווה, והיא נותרה עם עצמה, מבולבלת, מתוסבכת וחשדנית. זה התחיל בתיכון האמריקני בפריז, תקופה נוראית שבמהלכה היא רק חיכתה לשוב ארצה אל החברים שלה ואל המוכר והידוע. אך גם כשתחזור ארצה בתום 3 שנים, לסיים שנתיים בתיכון על שם חיים ויצמן ותצטרך להפתעתה ללמוד מחדש את הקודים החברתיים, וכבר לא יהיה זכר לילדה המקובלת, היא תתבודד ותרגיש מוזרה ושונה. בספר מחזור בסיום כיתה י"ב הציע ירון ירושלמי לכתוב עליה שהייתה לה שפה משותפת עם הציפורים. היא סיפרה את זה לחדווה כהן הפסיכואנליטיקאית שלה באחד הסשנים. העלבון וההשפלה שחוותה אז, וחשבה שכבר התגברה עליהם, הציפו אותה מחדש, והיא התכווצה על הספה לתוך עצמה בניסיון נואש להיעלם כדי לא להרגיש, לא לזכור, רק לא להיות נוכחת בכאב.
בתיכון הבין לאומי של פריז למדו לרוב ילדי דיפלומטים אמריקנים מפונקים. היא לא תשכח את האימה שחשה ביום הראשון כאשר הבינה ששם הייתה נהוגה שיטה אחרת ממה שהכירה. שם לא יהיה לה מחנך לפנות אליו, ובמקום כיתת אם, שכל המורים מגיעים ללמד בה, לכל מורה מקצועי הייתה כיתה משלו והתלמידים ינדדו מכיתה לכיתה. היא זוכרת את חוסר האונים שהרגישה כשניסתה למצוא את הכיתה של המורה להיסטוריה. היא אמרה לחדווה כששאלה, שהיא חושבת שמספר החדר היה 23 אבל היא לא בטוחה. היא זוכרת את ההרגשה שלה שלעד היא תסתובב לבד במסדרונות, ולא תמצא את הכיתה. נראה שבסופו של דבר היא הגיעה לכיתה של מיסטר סמיט, שבסוף השנה יבחר בה כתלמידה מצטיינת לא בשל הישגיה, אלא בזכות ההשקעה וההתמדה שלה בלימודים. כשהוריה רשמו אותה לתיכון האמריקאי הם חשבו שהאנגלית שלה סבירה. כי כשהייתה בכיתה ב היא למדה שנתיים בבית ספר אנגלי, כשאימהּ נסעה לעשות את הדוקטורט שלה באנגליה. אבל הכישרון לשפות לא נמנה עם אחד מהיתרונות שלה. כשנכנסה לכיתה של מיס וולטרס, המורה שלה לאנגלית ספרותית, מהר מאוד היא קלטה לחרדתה שהאנגלית שלה נותרה ברמה של כיתה ג'. היא סיפרה בטיפול שהיא זוכרת את עצמה יושבת בכיתה, חסרת אונים, מתוסכלת ולא מבינה מילה כמעט. אביה עשה בשבילה את שיעורי הבית וקרא איתה בקול רם את סיפורי האימה מהספר שמיס וולטרס נתנה להם. היא גיחכה עכשיו על האבסורד שבבחירתה של מיס וולטרס בסיפורי אימה, כאילו ידעה שמצבה לא היה טוב בהרבה מזה של גיבורי הסיפורים.
כשנמאס לה מהמצב היא הכריזה בפני הוריה שהיא לא נכנסת יותר לכיתה של מיס וולטרס. אמרה שהיא מורה רעה שדורשת ממנה מה שהיא דורשת מהתלמידים שהאנגלית היא שפת אימם ולא מתחשבת במצבה. בלית ברירה הבינו הוריה שהם חייבים לשוחח עם מיס וולטרס. היא קיוותה שהם יצדדו בה ושמיס וולטרס תשנה את גישתה כלפיה. הם חזרו מחויכים, ולהפתעתה הרבה סיפרו שמיס וולטרס אמרה שנורית מבינה את המסר הסמוי של הסיפורים הרבה יותר טוב מדוברי האנגלית ושהציפיות שלה ממנה נותרו גבוהות. נורית חרקה שיניים והמשיכה ללמוד ספרות אנגלית, ואולי זה לא מפתיע שבבגרותה החלה לכתוב סיפורים קצרים, שהמסרים שלהם נותרו לרוב חבויים ומרומזים בין השורות.
נורית שנאה את בית הספר האמריקאי. שנאה את האוטובוס של בית הספר שבו המקובלים היו יושבים מאחור והיא מלפנים. שנאה את הלוקרים שבהם היו מפקידים את הספרים שלא היה בהם צורך, משום שהלוקר שלה היה בסוף השורה, אחרי שהמקובלים כבר בחרו לעצמם את הלוקרים שבמרכז. שנאה את חג האהבה שבו היו הבנים שולחים ורדים אדומים בעילום שם, והבנות המקובלות היו מסתובבות עם מספר עצום של ורדים, בזמן שהיא עמדה נבוכה עם פרח אחד או שניים שקיבלה מהנער היהודי היחיד בכיתה מלבדה. לקח לה זמן להבין שלא מביאים ילקוט לבית הספר, וסוחבים את הספרים לכל מקום כשהם קשורים בגומי. או יותר נכון נותנים לבן הזוג לסחוב אותם, שכולם יראו. או שצריך לגרוב גרביים לבנים עבים עד הברך, עם פסים שחורים בקצה, כמו של כדורסלנים, כי מי היה מעלה על דעתו בארץ שזה מה שנהוג? היו עוד כל כך הרבה דברים שהיא לא הבינה, ודברים שאפילו לא הייתה מודעת שאינה מבינה, כי אף אחד לא הסביר לה את מה שהיה ברור מאליו.
היא התנהלה לצידם כרוח רפאים, נדמה היה לה שבכלל לא ראו אותה. היא ניסתה לשים את האצבע על הסיבה. האם הסיבה הייתה נעוצה רק בכך שהאנגלית שלה לא הייתה קולחת כמו שלהם? ובגלל זה הרבה מהניואנסים פשוט לא הבינה? רק שנים אחר כך, בעזרת חדווה כהן, המטפלת שלה, היא הבינה שאולי לא הם אלה שדחו אותה, אלא היא דחתה אותם. היא זלזלה בשיחות הנבובות שלהם - למשל על הממתקים האהובים עליהם בארה"ב, או על היציאות שלהם בסופי שבוע לשתות לשוכרה. היא הייתה בשוק כשגילתה שבהפסקות הם עישנו גראס. מי שמע אז בארץ על שתיית אלכוהול או עישון סמים? אולי היום זה נפוץ, אבל אז זה לא היה בתודעה בכלל. היא התגעגעה למסיבות התמימות בימי שישי, לריקודי עם ולצופים.
זה נשמע כמו סיפור על חוסר הסתגלות, תלישות וחוסר שייכות. אבל ביסודו של דבר זהו סיפור על בדידות, תחושת בדידות תהומית. כל שנה בתיכון הייתה לה חברה אחת בלבד, זרה כמוה. תמיד בסוף קרה משהו ודרכיהן נפרדו. את שיברון הפרידה מליסה היא נושאת איתה עד היום. את ליסה הכירה כשג'ן ההולנדית חברתה הראשונה בתיכון התאהבה בפינטו ונטשה אותה. ליסה הייתה תלמידה חדשה, יהודייה כמוה, ואולי זה היה הדבק הראשוני שהדביק ביניהן. עם ליסה היא נהגה להסתובב בהפסקות, ובזכותה גם היא הפכה למקובלת יותר. הן יצאו לבלות בסופי שבוע, צחקו הרבה, ועשו המון שטויות. כשמקדונלד'ס התחיל לחלק אריזות אישיות של קטשופ הן צחקו שזה באשמתן - הן אהבו לרוקן בקבוקי קטשופ שלמים על הרצפה. היו שטויות שגם סיכנו אותן. כמו לקבוע עם נערים שלא הכירו בכל מיני פאבים זולים. אבל להן לא היה אכפת, הן, כמו שאר בנות גילן, חיו באשליה ששום דבר רע לא יכול לקרות להן. זה התאים לה שהוריה לא ידעו ולא שאלו עם מי היא נפגשת והיכן. היא לא תשכח את היום שליסה הודיעה לה באמצע השנה שהיא עוזבת עם משפחתה בחזרה לארה"ב. זאת הייתה מכה שנורית לא התאוששה ממנה שנים. את זה כבר אמרתי? היא שוב נותרה בודדה. היא חברה מחדש לג'ן, החברה היחידה שהכירה. אבל כשיתר התלמידים העירו לה ברשעות שהיא גלגל שלישי, היא בילתה בהפסקות בשירותים כי לא היה לה עם מי להיות, וחששה שיצחקו עליה. ילדים יודעים להיות אכזריים. היא יודעת, היא חוותה זאת על בשרה.
אבל הבדידות האמיתית הייתה נעוצה באלמנט ההסתרה ממשפחתה, ובפער בין מה שהרגישה בתוכה למה שמשפחתה פירשה. שנים לאחר מכן, כשסיפרה לאימהּ כמה בודדה הייתה, היא הרימה גבה ואמרה: "אבל את נראית בסדר, צחקת, רקדת, יצאת לבלות, שמעת מוזיקה ברעש מחריש אוזניים שהפריע לכולנו, והכרת את פייר אהובך, מה עוד נערה בגילך צריכה? לא יכול להיות שהיית בודדה, לא היה ולא נברא." זאת הייתה המכה האמיתית. שנים הסתובבה בהרגשה שהיא משוגעת, ולא רק שלא זכתה להכרה בסבלה או לאמפתיה, גם הכחישו וביטלו את החוויה שלה.
חדווה כהן ציינה שהסשן הסתיים. היא הרגישה הקלה. אף על פי שכבר שיתפה אותה פעמים רבות במה שעבר עליה בתקופה ההיא, שקיבלה את שם הקוד "החשוכה", ההיזכרות המחודשת גרמה לה צער רב, בפרט שהיא חשבה שאת הפצע הזה כבר סגרה. היא ניגבה את פניה שהיו שטופות דמעות ויצאה מהורהרת מהחדר. מחר סשן חדש, היא תדבר על דברים שמחים, לא תיתקע בעבר, ולא תביא יותר חלומות לטיפול. יש מספיק דברים שמחים בחייה כיום.
