1984 והיום
דר' רחל קואסטל | 2/5/2026 | 15 צפיות | הרשמו כמנויים
לפני מספר שנים התעמקתי בספר 1984 של ג'ורג אורוול כהכנה לקורס על יצירות מופת במאה ה20 אבל איכשהו לא הצלחתי להגיע אליו בסוף. כך הוא נותר רדום בשולי התודעה עד שהתעורר לחיים מחודשים במהלך מבצע "שאגת הארי", או "זעם אפי", או שמה "בעבור חופן דולרים", תלוי את מי שואלים. אורוול אמנם כתב את הספר על רקע האירועים הדרמתיים של שנות ה40 במאה הקודמת, וניתן לומר שלנוכח ההיטלריזם והסטליניזם הוא לא היה צריך להפעיל דמיון רב, אולם מה שמגדיר יצירת מופת זה האוניברסליות של המסרים. זה שיש בה נצח.
העלילה, כאמור, מוזנת מהמצב הפוליטי בזמן פרסום הספר (1949), שאמנם היה מאוד קיצוני ושונה ממצב הדברים היום, וזוהי כמובן פיקציה ספרותית מהז'אנר הדיסטופי-קונספירטיבי, אך יחד עם זאת אורוול מציג תהומיות של הבנה לתוך מבנים חברתיים-פוליטיים, שחלקים מתוך הארכיטקטורה של העולם הבדיוני הזה מתהדהדים לי מידי פעם במציאות. ואכן מקטעים מ 1984 חזרו אליי באימה ממסך הטלוויזיה בשבועות המלחמה, ומשני צדדי המתרס: הבריתות בין המעצמות, התעמולה השלטונית או מה שאנחנו אוהבים לקרוא לו הנדוס התודעה, הטילים שנופלים באופן רנדומלי והורגים אזרחים, ההוצאות להורג, האנטישמיות, ויש גם את התפקיד של הפסיכולוג כסוכן משטרי (שאני עוד לא יודעת מה לעשות אתו). זוהי יצירה גאונית שאפשר להגג עליה עד אינסוף, אבל אני מעלה כאן כמה נקודות מהספר שמתחברות לי אינטואיטיבית.
המעצמות בעולם הפוסט-אפוקליפטי של 1984 מבינות שבכדי להחזיק את השלטון הדיקטטורי הן צריכות להיות במלחמה תמידית, ויש שלוש מעצמות שנלחמות אחת בשנייה: אוקיאניה: היכן שהספר מתרחש, תכלס אנגליה ומדינות אחרות דוברות אנגלית, עם יבשת אמריקה וכמה מושבות שהתאחדו. איראסיה: ברית המועצות שכבשה את כל אירופה (אגב, כבר אז אורוול חשב שרוסיה תרצה לבלוע את אירופה). איסטאסיה: שמרכזה הוא סין שהתפשטה על כל המדינות האסייתיות. כל יתר המקומות בעולם הם מושבות ואזורי חסות, כמו הודו ומדינות באפריקה, שמעצמות העל מנסות מידי פעם לכבוש כדי לשעבד את התושבים לייצור נשק.
אורוול לא התייחס לעולם האיסלמי, אבל הוא כן צפה משהו את הבריתות שנוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה, וכרגע מתפרקות לנו מול העיניים, במיוחד הציר המערבי, הברית בין ארה"ב לאנגליה וברית נאט"ו שחשבנו שהן מקובעות באבן. ב1984 כל פעם יש בריתות בין שתי מעצמות נגד השלישית וזה משהו מהונדס לחלוטין. הבריתות מתחלפות עיתים בין-רגע, ותוך כדי נאום השליט. כל התרגילים האלה הם בעצם התעללות יותר ויותר קיצונית בתפיסת המציאות של העם. השלטון עושה כל פעם משהו יותר ויותר אבסורדי, ורואה כמה העם מסוגל לבלוע את זה.
רעיון מרכזי בספר הוא שכל הכח של המעצמות מקורו בשליטה באופן שהאדם תופס את עצמו: הסימולקרום של מאבקי הכח והמלחמות האינסופיות בעולם הפיזי הוא כדי להפעיל את הכח החשוב הרבה יותר – הכח על תפיסת המציאות הפנימית של הסובייקט. הקולוניאליזם האמיתי בספר הוא על התודעה האנושית. ואולי זאת בדיוק הסיבה שאובריין, מעין פסיכולוג/נוירולוג ששייך למשטרת המחשבות, הוא כזה משמעותי.
אובריין הוא האינקוויזיטור של המפלגה השלטת, תפלצת של אדם, שגם מתעלל וגם מסביר בו זמנית. הוא מייצג את המפלגה בכל המובנים שלה: הוא מכחיש את המציאות וגם מסביר אותה. ברגע מסוים בספר הוא שואל את הגיבור ווינסטון סמית, תוך כדי עינויים קשים: "למה אתה חושב שאנחנו עושים את זה?", וזה עונה לו תשובה שהוא חושב שתספק אותו, משהו כמו "זה בגלל שאתם דואגים לנו, מגינים עלינו". אלא שאובריין מעניש אותו על התשובה המתרפסת, "לא, אתה טיפש, אנחנו עושים את זה בשביל הכח, הכח לשלוט ולרמוס את האחר." זה קשור לעוד רעיון מרכזי בספר זה של הdoublethink שאתייחס אליו בהמשך.
דמות מרכזית בהנדוס התודעה היא של עמנואל גולדשטיין (יש האומרים שנוצר בהשראת טרוצקי), והוא המוקד לכל השנאה בעולם. הוא יהודי, יש לו שם יהודי, הוא נראה יהודי, וכולם יודעים שהוא יהודי. הוא האויב האולטימטיבי של המפלגה, הגייס החמישי שחייבים להוקיע אותו. אפשר לטעון שאורוול היה יכול לבחור מישהו שחור, או צועני, אבל הוא בוחר ביהודי לסמל את האחרות הנצחית שעליה מושלכת כל השנאה. המטרה הסופית והדרך שהמפלגה הולכת בה, חייבת להוקיע את כל מה שהיהדות מייצגת: משפחה, אינטלקט, הרעיון של אלוהים, אתיקה (עשרת הדיברות). כל זה מוקצה בדרך לכוח האבסולוטי וחייב להיות מחוסל.
מה שאורוול מייצג בספר זה את הסוציאליזם האנגלי (Ingsoc) במסקנתו הסופית, על הדרך גם את הקומוניזם והנציונל-סוציאליזם של גרמניה הנאצית. כדי להגיע לאידאל הזה, חייבים לנקות את התודעה מהאתיקה היודאו-נוצרית שלא מתאימה לאבסולוטיות הפרועה הזאת. בספר הסוציאליזם הוא סוג של ברבריות ממוסדת. המפלגה לא רוצה את האתיקה שתמנע ממנה את מה שהיא רוצה לעשות: היא לא רוצה להיות מוגבלת ורוצה להשתולל על האזרח מתי שבא לה. לשם כך היא צריכה גם להאשים מישהו: כשמשהו לא עובד להם – הם מאשימים את גולדשטיין.
לגולדשטיין יש גם תפקיד ארס-פואטי חשוב. הוא כתב את "הספר" האסור שמועבר בסתר מאדם לאדם. הספר חושף את "האמת", והוא סוג של כלי ספרותי שמתאר את העולם מהעיניים של חוקר חיצוני, של אנתרופולוג שמפרש ומעגן היסטורית את העולם הזה לקוראים. אנחנו מתוודעים לחלקים ממנו כשווינסטון קורא אותם לאהובתו ג'וליה (שנרדמת תוך כדי, כי הוא דיי משעמם).
גם לנושא של נשק גרעיני יש מקום בספר. אורוול דיבר על זה בכמה מובנים. קודם כל, המפלגה נכסה לעצמה את ההמצאה של האטום. וזה עוד קטע של המפלגה: שיחזור ההיסטוריה והבעלות על העבר. בספר של גולדשטיין המפלגה מתירה חופש של מחשבה רק למדענים כדי לפתח נשק. אך תוכניות המלחמה של המפלגה מתוארות כפנטזיות שאף פעם לא יתממשו. ומה הפנטזיה? הכי באנאלית: לכבוש את כל העולם ולחסל את היריבים האחרים.
זה לא עובד כי המפלגה עסוקה כל הזמן בdoublethink, שיטה שבה מצליחים לייצר שתי מחשבות סותרות ומקובלות בו זמנית, סוג של טייק על הרעיון של דיסוננס קוגניטיבי, כמו למשל הרעיון שמלחמה היא שלום. ז"א הם מאמינים שמלחמה היא צודקת אך בו זמנית אמצעי לשימור עצמי. או האמונה שהם עושים מה שהם עושים לטובת הכלל, אך גם יודעים בו זמנית שהם עושים זאת כדי לצבור כח.
לפי גולדשטיין, הבעיה של הציוויליזציה המודרנית היא שיש כל כך הרבה שפע שאי אפשר לשלוט באנשים, הם לא יקבלו עריצות. מטרת העל של המפלגה היא לשמור את האנשים מפוחדים, כי כך אפשר לשלוט בהם, וזאת הסיבה למלחמות האינסופיות. המלחמה המתמדת היא גם בכדי לשמור את האוכלוסייה בעוני מתמיד, וגם במצב של היסטריית מלחמה פטריוטית, של פחד ועוינות כלפי האחר.
אז מה זה לחיות בלי פחד, ולמה המפלגה פוחדת מזה? לחיות בלי פחד זה חופש מחשבה ויצירתיות, חשיבה ביקורתית ודמיון מיתי. מה שיש לאורוול בשפע.
ווינסטון וג'וליה, לעומת זאת, זוג האוהבים של הספר, לא שורדים את מכבש הדיכוי, ולאחר ריקונם הכפוי מכל תודעה עצמית, הם בוגדים אחד בשני בזמן העינויים ונכנעים להחשכה העמוקה.
אז כן, הספר הוא מאוד מדכא, ולפי העלילה הכל אבוד. ווינסטון וג'וליה מחוקים בסופו, ומה שנותר מאנושיותם זאת שנאה עצמית ואהבה ל"אח הגדול". יחד עם זאת תקווה היא חלק גדול מאוד מהספר. ראשית המילה מופיעה הרבה בספר. חוץ מזה ווינסטון שואל מספר פעמים "האם יש תקווה?" ועונה לעצמו "שאם יש תקווה היא בפרולטריון", במעמד הפועלים שהוא הרוב המוחלט של האוכלוסייה. ווינסטון מניח שאם תהיה להם התודעה הנכונה, הם יצליחו לשנות את המציאות. אובריין גורם לו להאמין שזה אף פעם לא יקרה.
אבל יש נקודת אור גדולה, או מה שניתן לכנות מטה-תקווה. הנספח לספר הוא עקרונות השיחדש (The principles of Newspeak), השפה החלולה שאיתה רצתה המפלגה להחליף את האנגלית, כדי שתוכל לשלוט בשפה בעצמה, ובעיקר כדי שלא תהיה אפשרות לנסח מחשבה חתרנית.
הנספח הזה כתוב בלשון עבר (כנראה על ידי היסטוריונים מהעתיד), מה שמרמז על כך שבאיזשהו שלב הפילו את שלטון המפלגה והחזירו את המצב לקדמותו.
1984 היא יצירה מאוד אפלה, אבל כמו מיסה של מוצרט, דרכה אנחנו רואים את האור. מסוג היצירות הנפלאות שמביאות אותי לדמעות.
