עֵת אֶרְאֶה אוֹרְכֶם הַקָּט, יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט
עלון פסיכולוגיה עברית | 14/12/2025 | הרשמו כמנויים
ה'סופה' שהייתה בסך הכל תזכורת לאיך יכול להרגיש חורף ישראלי, היא תפאורה לא רעה לימי החנוכה שיתחילו בהדלקה הראשונה הערב. בחג הזה, כשנדליק את הנרות ונשיר 'מעוז צור ישועתי', יהיה קשה שלא לחשוב על ששת החטופים המופלאים – כרמל, הירש, אורי, אלכס, אלמוג ועדן מדליקים נר על כוס הפוכה, שרים ודומעים. הלב מתכווץ, לא כמטאפורה, זה מורגש ממש בגוף, אל מול הסרטונים שלהם, בלב המאפליה, מדליקים אור קטן, דואגים זה לזה, שולחים אותות שקטים. אובדנם מפלח את הלב, ומותיר אותנו עם תחושת פספסוס חריפה, ובצידה התפעמות מעצם ההתעקשות להאיר זה לזה וזה את זה, לאחוז בחיים, גם כשהם אפופים באימה. מורשת התעקשות האור הקטן בחושך הגדול – איפה אנחנו פוגשים אותה בחיינו, בחדרי הטיפול? חבל על דאבדין ומאירין.
השבוע באתרנו, מאמרים שופכי אור:
מאמרה של ד"ר מירב רוט עוסק בעיבוד אובדן טראומטי דרך המתח שבין מלנכוליה לאבל טרנספורמטיבי, כפי שהוא נבחן לאור כתיבתם של פרויד, ליפטון ואחרים, ומתמקד במיוחד באשמת הניצול כמנגנון מרכזי של סירוב מלנכולי לבשורת הסופיות. רוט מציעה להבין את האובדן הטראומטי גם דרך שיבוש ממד הזמן הנפשי – התפצלותו לעבר, זמן טראומטי, הווה ועתיד – ואת ניסיונות הנפש “לנהל משא ומתן” עם הזמן באמצעות שורת אשליות (עצירת הזמן, שליטה בדיעבד, אובייקט מושיע, מכסת כאב ועונש, צדק קוסמי והחלפת גורל). המאמר מתאר את האופן שבו אשליות אלה מגוננות מפני השרירותיות הבלתי־נסבלת של האובדן, אך בו בזמן כולאות את האדם בלולאת מוות פנימית, ומראה כיצד עבודה פרשנית עקבית, אמפתית אך נחושה, מאפשרת תזוזה מן היצמדות למוות אל לקיחת אחריות מחיה על ההווה והעתיד. נדונים בהרחבה יחסי ההעברה והעברת־הנגד הייחודיים בטיפול בסירוב מלנכולי, וכן הדרכים ליצור המשכיות סימבולית – באמצעות יצירה, שייכות, רוחניות וחיבור לטבע – כבסיס לחוויה שיש “חיים אחרי המוות”. לבסוף מוצעת אתיקה של תקווה: השבת הצלם האנושי הביתה, דבקות באמת, באהבה ובראיית־האחר, והבנה כי המעשה הטיפולי מחזיר לנפגע הטראומה לא רק את סיפור חייו, אלא גם את חירותו.
מאמרם של רינת חלאבי ודן פולק עוסק בשיטת "לגעת בסיפור הפנימי" (TILS) – תהליך נרטיבי־חווייתי מובנה שפותח במקור לצרכי חקר עצמי בקרב מבוגרים והותאם לעבודה עם ילדים. המבוסס על שלושה תפקידי התבוננות של המטופל שבהם הוא מגיב לגירוי חיצוני (תמונה, סיפור), נכנס לדיאלוג פנימי עם הדימויים שעולים מתוכו, ומחבר אותם לסיפור פנימי טעון רגשית, שאותו הוא לומד לראות באור חדש. דרך תהליך זה מתאפשר תהליך של רפלקציה, ריפוי וצמיחה אישית. השיטה נשענת על יסודות הרמנויטיים (גאדאמר, ריקר), תיאוריית תגובת הקורא, הטיפול הנרטיבי, ביבליותרפיה, יונג ו"ויניקוט", ומטרתה לאפשר יצירת משמעות חדשה, חוסן ותחושת שליטה. תיאור מקרה של עדי, ילד בן שמונה שחווה את אירועי 7.10, מדגים כיצד עבודה עם דימוי "בית" וצירוף דמיון, יצירה ושיח העלו את מדד הביטחון שלו ושיקמו תפקוד ויצירתיות.
במאמר מאת טיטי כרמל מוצגת חוויית הפליטות של נשים טרנסיות פלסטיניות בישראל דרך תיאור המקרה של רזאל.ה, צעירה שחייה רוויים באלימות משפחתית, טראומות מיניות, זנות וחציית גבולות חוזרת בין הגדה לישראל. מוצע להבין את המעברים הגיאוגרפיים כמשקפים גבולות גופניים ונפשיים פרוצים, כפיית חזרה טראומטית אך גם אקט של סובייקטיביות וניסיון לאחוז בשליטה. נדונה המדיניות הישראלית של היתרי שהייה זמניים, שארעיותם משחזרת דפוסי נטישה ופגיעה ומחריפה סימפטומים פוסט־טראומטיים. מתוך שילוב תיאוריה קלינית והקשר גאופוליטי, נטען לצורך בהבניה מחודשת של מושגי "גבול", "מעבר" ו"סכנה" כדי לאפשר הגנה ושיקום יציבים יותר לנשים אלה.
במדור הספרים, ספרה של עמית נחות שאתי - לצאת לאור המתאר מסע אל תוך עצמי. זהו סיפור על חיפוש פנימי, על ניסיון למצוא השלמה ושקט במציאות דינמית ומשתנה. המסע הושפע מקריאה פנימית שלא יכולתי להתעלם ממנה. עולם הטיפול בו אני עוסקת וחיבור לעולם הרוח והתקשור אשר פתחו בפניי תהליך העשרה, התפכחות ואהבה הנכנסת פנימה ויוצאת החוצה.
ובפסיכולוגיה:
פרופ' עמיה ליבליך מהרהר בעקבות קריאה בספריהם של השבים - 'חטוף' מאת אלי שרעבי, ו'מופוואדאת' מאת אלי-ה כהן:
"ספרים אלה, המתארים את חווית השבי של שני המחברים, מביאים לקורא מעט מזעיר ממה שעברו, ועברו גם חבריהם, חטופים נוספים שחלקם מוזכרים בשמותיהם בספרים אלה. בכתיבה מביא המחבר את עצמו לומר בפומבי: תיראו מה עברתי, עם מה נאלצתי להתמודד, וכיצד. מבחינת הכותבים, אין לי ספק, ויסכימו הפסיכולוגים, כי העיסוק בארגון הזכרונות, בכתיבה ובעריכה, שנעשו בעזרת בעלי מקצוע מתאימים, הקל על החלמתם מהחוויות הקשות שעברו. להחלמה תתרום גם חווית ההצלחה והדהוד הקוראים שלהם זוכים שני המחברים. מבחינת הקוראים, במיוחד בישראל, לאלה שראו את זעקת המשפחות והשתתפו בה כל שבוע במשך שנתיים, מספקים הספרים את סקרנותנו. ישנה כאן מציצנות טיבעית במצבי אסון, כזו שמביאה להתקהלויות באיזורי תאונה או שריפה, ועימה גם השאלה הנוקבת: ואיך הייתי אני מתמודד?".
נרותי הזעירים / מילים: מוריס רוזנפלד, תרגום: ראובן גרוסמן (אבינועם)
נרוֹתַי הַזְּעִירִים,
מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים,
לִי יִלְאַט הָאוֹר
לִי יִלְאַט הָאוֹר;
עַל דָּמִים וְכִשְׁלוֹנוֹת,
עַל תְּרוּעוֹת שֶׁל נִצְחוֹנוֹת,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר,
עַל קְרָבוֹת שֶׁל דְּרוֹר.
עֵת אֶרְאֶה אוֹרְכֶם הַקָּט
יַעֲטֵנִי צֵל בַּלָּאט,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא,
קוֹל אֵלַי יִקְרָא:
יִשְׂרָאֵל, שָׂבַעְתָּ קְרָב,
אֶפֶס גַּם יָדַעְתָּ רַב,
עֹז וְתִפְאָרָה
עֹז וְתִפְאָרָה.
וּגְדֻלָּה הָיְתָה לְךָ,
וַתִּכּוֹן הַמַּמְלָכָה,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ,
וַתִּשָּׂא הָרֹאשׁ.
קוּם, בֵּיתְךָ שֵׁנִית קוֹמֵם
וְחַדֵּשׁ מִבְצָר שׁוֹמֵם!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!
קוּם, עֲלֵה וּכְבֹשׁ!
נֵרוֹתַי הַזְּעִירִים
כֵּן סִפְּרוּ לִי סִפּוּרִים
עַל עָבָר שֶׁל עַם
עַל עָבָר שֶׁל עַם.
וַאֶשְׁמַע כָּל נֵר וָנֵר
לִי קוֹרֵא: קוּם, הִתְעוֹרֵר,
עַם חָיָה וָקָם!
עַם חָיָה וָקָם!
Photo by Marek Piwnicki on Unsplash
