פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הלא נכון – מונולוג דרמתי מאת דר מייקל אייגן

"הלא נכון" – מונולוג דרמתי מאת ד"ר מייקל אייגן

חברי הקהילה | 15/5/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

תרגום לעברית: ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק



במה מוחשכת, מוארת בנורה בודדת מעל דמות אישה מהורהרת, גרייס, יושבת על שרפרף.

לא זו בלבד שהם נוטעים בך את תחושת הלא נכון. בעצמך הינך הלא נכון. התגלמות דמותו של הלא נכון. הייתי הלא נכון מאז שאני זוכרת. וחלק מהתחושה הוא שאני הלא נכון שלהם. לא נכונה בשבילם, לא נכונה לאיש. כילדה קטנה חיפשתי מישהו שלא ראה אותי כלא נכונה, כמישהי משמעותית להם. כמעט מצאתי זאת במורים, אבל רק כמעט.
אשפוזיי החלו בשנות העשרה. אולי יקרה הנכון-הטוב שם. אם קרה, לא הגיע אליי ואל תוכי. הוטבעתי בלא נכון עד היותי חסרת תקנה. והייתי הלא נכון בבוגרים שניסו לעזור לי. הייתה בי תחושה חולנית שאף עוזריי הפכו אותי למוליך ייחודי של הלא נכון שנשמו, כתם שאיש לא יכול היה לשאתו. הלא נכון בלע את העולם.
אינקביזיטורים מענים אותך שתבין שהנך הלא נכון ואז מניחים לך. הם נוטעים בך את הלא נכון ואינם זקוקים לך עד לנחשול הבא. הלא נכון הוא כדחף מיני המתחזק, מגיע לשיא ועוזב לזמן מה. בחזרתו, הם זקוקים לי לשימו בתוכי.
מתחת לפניי קיימים פנים נוספים, סכין שחייה בכאב ובדם. סכין מורעבת. האומנם רק פסיכוטית תוכל לראות את תוכם של אנשים כסכינים מורעבות?
בילדותי פניתי לישו בכל מאודי. ראיתי בו מישהו שידע את הלא נכון, את הכאב, וגבר עליו. ישו, כולא ברקים ללא נכון של עולמנו.
נפשי מעורפלת. ההיה ישו יתרת החיים? הגבר עליהם? ההיה גדול מהם? החזרה לעצמי הייתה תמיד קשה. בחוזרי לארץ הייתי שוב רק אני. ישו לא ניקה את הלא נכון מתוכי. הייתי עדיין טמאה. הלא נכון הוא חלק מישותי, חלק מדופק חיי.
יש רגעי שמחה בהם מתעלים על הלא נכון. הלא נכון לוקה תחת השמחה. רגעים כאלה מוערכים אך הלא נכון חוזר שבעתיים.
אני שומעת את דברי תהילים: "כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ: ההוּכָּה כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי" והם נשמעים נכונים לי. איני מתה בשומעי דברים אלה. לא, הלא נכון כאילו מת בעוד מילים אלה חיות. כאילו היה הלא נכון צלבו של העולם הזה ומילים אלה הן לרגעים מילים מצילות. מילות נשמה חיות, מין חיים המאיין את הלא נכון. בעוד אני חיה במילים אלה אין הלא נכון יכול לנצח. מחד טראומה ממנו לא אחלים לעולם, מאידך מוות ההופך לחיים.

גרייס קמה ומתחילה לחלוף לאיטה על השטח שליד השרפרף.

ההיה אי פעם זמן לפני הלא נכון? לא נראה לי. הלא נכון היה כבר בגן העדן! היה שם נחש משקר סיפורי פיתוי הרי הרס. הייתי חושבת שחיינו הם סיפורים, סיפורי האל. עודני חשה את האל קרוב אלינו, קרוב מתמיד. לפעמים אני בושה על שאיני שונאת אותו יותר.
אנו הגן, השקרנים, הנחשים מספרי הסיפורים. הים, האוויר, בעלי החיים והפרחים כולם צפופים בתוכנו. אנו יצירות הרסניות. כמו האל.
גן העדן, גן הרוע. יש אנשים שמשקרים ומעמידים פנים כאילו השקר הוא האמת. רבים ממציאים סיפורי אל ואומרים שאירועים ספרותיים, רוחניים קרו במציאות. אנו מספרים סיפורים על דחף הרסני בגן החיים. הפוחדים אנו להודות שדחף הרסני זה חביב עלינו? שאין הוא אלא דרך לחיים?
האם זה סוד? הגן מוליד הרס, הרס המוליד ומזין הרס. הרואה אני נחשים בתינוק היונק ובאם החולצת לו שד? מתי הופכת האמונה הרסנית? היהיה זה שיגעון הדת לדמות חיים חופשיים מהרס בעוד הם הורסים?

גרייס מביטה בקהל במבט רב-משמעות.

אנו מדמים את גירושנו מהגן כי עלינו לדמות מקום נקי מהרס. מקום אליו לצפות ולהתגעגע. אנו מתעלמים מהעובדה שההרס היה כבר בגן. מצפה לנו כחלק מעצמנו.
הגן מספר לנו שטוב לחיות. אך עם זאת מגיע ההרס. אנו מזועזעים מהצורך להרוס ונרתעים וחוזרים בנו ומנסים לחשוב מעבר להרס, לחשוב על דרכים להערים עליו. דרכים להשתמש בו ולחזור יום אחד למקום נקי ממנו, ליצור מקום כזה. מקום בו נוכל רק לדמיין.
ומה אמיתי? העמדת פנים שהרס אינו קיים? שאנו אדונים לו? להסתתר? לעשות כמיטב יכולתנו?

גרייס נחה. פניה מביעים ציפייה. חוזרת לשבת, רק חציה על השרפרף.

הלא נכון...הלא נכון לכשעצמו...לא נכון קנטיאני, אפלטוני, זאת מהותי, משתקפת אליי מהחדשות.
נערה נרצחה על-ידי אביה החורג. תמונה שלה, קשורה לכיסא, אוכלת מזון כלבים, מוכה, מורעבת, רזה כנוצה. השערורייה הרגילה, חקירה, מאסר. סיפור בעיתון על אִמה היושבת בכלא, בוכה, אומרת שהיא אם טובה. סיפור חדש מתווסף בעיתון מידי יום, אחר כך הוא נעלם כלא היה.
הניסו האם ובעלה לרצוח את הלא נכון? האם מדובר בקשר? בני אדם מנסים לרצוח את הלא נכון, אבל הלא נכון רוצח בני אדם. האמירה שאני רואה עצמי כאותה נערה תהווה אי צדק למותה. אבל היא נמצאת בי. אני היא בת מזל, חיה בחדר זה איתכם, עם הלא נכון שלכם, הלא נכון המשותף לכם ולי. אנו בני המזל כי נפרדים אנו זה מזו אחרי דקות ספורות.
הזמן מגן עלינו.
הבה נישא את הלא נכון יחדיו.

גרייס מחייכת.

לא נכון זקוק ללא נכון.
נינצל ממפגשנו זה.
בחיים מציאותיים מתפוצצים מפגשים מסוג זה, קורסים, אפילו מובילים למוות. לא נכון מול לא נכון, תירוץ לרצח. מלחמה משתלטת וסוחפת עימה עמים. מה הוביל לרצח הצעירה? מה סחף אותם? נדרשות פחות מארבעים וחמש דקות לרצוח מישהו, אך באשר לה, הצטבר המצב חודשים.
באחד הסיפורים נאמר שהייתה רעשנית: במקום להיכנע למעשי אביה המבישים – כפי שנכנעתי אני למעשי הוריי שלי – הפכה היא דוחה, מגעילה, מציקה.
והוא רצח אותה.
היא העדיפה מוות על כניעה. אני, תחת זאת, נכנעתי והשתגעתי. והריני כאן היום.
שטן מלבה שטן. כוחה החוצפני של ילדה קטנה הבעירה רודנות. אנו מותקפים ומגיבים בתקיפה, בין אם מכוונת התקיפה למטרתה הנכונה ובין אם לאו. כוחה של ילדה קטנה השחיתה איש בוגר. אין זו בדיוק אספקלריה זוטא של תוקפנות מול תוקפנות על בימת העולם, אבל גם אין היא מרוחקת ממנה. אישים פוגעים באישים ללא אמצעי התמודדות בלא נכון.
השורדים אנו זה את זה באמת? עניתי על כך בחיוב. אך נחפזתי בדבריי. אנו שורדים רק חלקית, אך משתנים. משהו משתנה לרעה. אם נרחיק אל הגרוע מגרוע, נשתנה. לא נכון אינו נעלם, אך משהו קורה בתפסנו בו בחוזקה. אני חודרת אל תוך הלא נכון שלך, אתה אל תוך שלי. אני מוצאת את שלי באמצעות שלך, אתה באמצעות שלי. לגעת בגרוע מהגרוע. רוב הזמן מנסים רוב בני האדם לצאת משם בעוד התכלית היא כניסה אל תוכו. עבודת יד ביד עם הלא נכון, זאת החירות האמיתית. אני מרגישה חופשית כשאין עליי להעמיד פנים שאני צודקת.

גרייס מפסיקה.
ברור שהיא מחליפה כוח.
בהמשיכה, יש בה רעננות וכוח מחודש להעביר את חוכמתה.

הוריי העמידו פנים שהם צודקים והעמדתי פנים כמותם.
מוחי משותק.
כשהייתי קטנה היו לי סיוטים תכופים – רציחות, עכבישים, מכשפות, שטנים. היה סיוט שחזר שוב ושוב: חרא בכל מקום. הכול כעסו עליי והתביישתי. הם רצו שהכול יהיה נקי. הייתי כמו הילדה שנרצחה על-ידי אביה החורג, מלכלכת, מקלקלת. כיום אני רואה עולם של מבוגרים ובו חרא בכול, מלחמות, מיתות, הרס העולם בו אנו חיים. ולא רק אני. התחושה שזו את עמוקה כל כך, אבל אלה אנחנו, אנחנו העושים זאת. עצמנו החראים, נפשותינו החראיות. כאילו סיוטי ילדותי נחלמים ונחיים על ידי הכול.

גרייס נאנחת...מהרהרת...אחר כך מאירה פנים.

אמש הלכתי למסעדה נחמדה! המנה הראשונה הייתה כל כך טובה. ואז נעלמה המלצרית. השירות פסק. ביליתי יפה כך שלא שמתי לב שהמנה העיקרית בוששה. האם עליי להקים רעש, להביע תרעומת או להמתין? לא רציתי ליצור הפרעה ולקלקל ערב נחמד.
ואז חשבתי שהשאלה "מה קרה לאוכל?" לא תהווה הפרעה. זאת רק שאלה, תזכורת. רוגזי גבר והלך וחששתי לשאול. הייתי על סף הריסתו של ערב טוב, בין אם באי אמירה ובין אם באמירה מיותרת. מדוע לא יכולתי לומר פשוט: "איך מתקדם האוכל הטוב?"
אפילו אם הייתי לוחצת עליהם ואומרת משהן סרקסטי כמו: "שכחתם אותנו ?" או "משהו לא בסדר?" לא היה זה סוף העולם.
אבל בתוכי חשתי שאכן כך יהיה – יהיה זה סוף העולם. השאלה "איך לשמר תחושה כללית טובה ותוך כך להביע תרעומת?" הפכה בעיה רבתי.
אי היכולת לפתור את בעיית "הלשתוק אם לדבר ואם לדבר, איך" הזכירה לי את הלילה בו שוחררתי מאחד מאשפוזיי. ועמדתי תחת פנס בפינת רחוב, כשלפתע תקפה אותי תחושת אבל על האנושות, כל המין האנושי כולו לדורותיו. בכיתי, אנשים הביטו בי נפחדים ומודאגים. נראה ששידרתי "עזבוני לנפשי" כי איש לא התקרב לעזור לי.
ראיתי את האנושות לדורותיה עוברת בסך לפני עיניי. האבל על המין האנושי מתחילתו, כל כאב החיים, כל הזמן התרכז באותו רגע של ייסורים. בכיתי ובכיתי ועם זאת הייתה הרגשתי טובה, הייתי במגע עמוק עם עצמי. חשתי במגע עם אמת פנימית עמוקה, חיים עמוקים.
משנרגע הבכי נוכחתי במרחק הגדול מאוד שבין התחושה הפנימית לבין העולם שבחוץ. תהום שתוכל רק לגדול ולגדול. היה לי שמץ של מושג שאילו הלכתי את כל הדרך אל תוכי הייתי מוצאת עצמי שוב בבית החולים. הבנתי שכל מגע עם עולמך הפנימי ימנע ממך בהכרח יצירת מגע עם העולם החיצוני. תוכל להתרחק עוד ועוד בקלות יתרה ובני האדם והחפצים יידמו לך אמיתיים פחות ופחות. לא הרחקתי עד כדי כך. אני חשה שהחיים מציאותיים גם בעודני חשה שאינם כאלה. אינני חושבת שהייתי יכולה להגיע לנקודה בה שום דבר אינו מציאותי, אבל לך תדע...
עליי למצוא דרך להמשיך במגע שיש לי עם עולמי הפנימי, לפתח אותו ועם זאת לשמור על מגע עם העולם החיצון. ייתכן שיידרשו כל חיי לעשות זאת או לעשות זאת היטב, אם היטב בכלל אפשרי.
הוטעיתי על-ידי תחושת החידוש. עד אז חשבתי שתחושת התחדשות משמעה התהוות חדשה. עתה ידעתי את המלכודת הטמונה במחשבה שהנך אדם חדש. אתה חושב שהפכת אדם חדש שאינו אתה שהיית. אתה חושב: "זהו זה".
אבל תחושה זו דוהה ואינך אלא אתה. הנך אתה, אולי בתוספת מזערית של "זה".
בכיתי ובכיתי כשנוכחתי שיהיה עליי לאבד את תחילתי החדשה. אחר כך חשבתי, טוב, אינך יכולה בדיוק לאבד זאת. אינך סתם מרומה. הזה החדש יכול להמשיך להתקיים כחלק מהתערובת, בלי שיעמיד פנים להיותו תחליף לתערובת כולה.
במקום זאת אתה אומר: "טוב, הנה אני. הריני." ואיפה זה מותיר אותי?
הנני אני, מסתכלת בך.
לא רע, נכון?

גרייס מתמתחת, על פניה פיהוק גדול, חייכני.

נזק גורר בעקבותיו ניסיונות שיקום. רקמות מוח מנסות להשתקם אחרי שבץ או אחרי פרכוס. אולי הן מנסות להשתקם אחרי תרופות. אבל מה קורה כשהתרופות ניתנות ללא הרף? אי אפשר להבחין אז בין ריפוי לבין נזק.
כשהייתי בבית החולים פחדתי שמוחי מתפרק. ההיו אלה התרופות או המחלה? נראה לי שהמחלה. אימת ההתפרקות הייתה חלק מהמשבר שעברתי. הייתי במצב התפרקות. לעתים התרכז הדבר בראשי, במוחי, ולעתים התפשט על כולי והיה לאני עצמי המתפרקת. אמרתי לרופא: "אילו רק יכולת לומר לי שמוחי אינו מתפרק במציאות הייתי יכולה לעבור זאת."
בנקודה מסוימת ניסו נזעי חשמל ואבדתי ועולמי חשך. כשהייתי מתעוררת התפרקתי לחלוטין. ראיתי במו עיניי את העולם חתיכות-חתיכות, קולאז' מוזר, האני שלי מעשה פסיפס של רעפים לא מתאימים זה לזה. הפסיקו בכך לאחר שניים או שלושה ניסיונות. תודה לאל על שהבינו שהם מחמירים את מצבי.
לא אכפת לי לעבור את הנדרש כולו, כל עוד אני יודעת שזאת אני ולא מוחי הוא המתפרק. אם זאת אני. אוכל להמשיך.
אגלה לכם סוד קטן: גופי איזור לחימה. קורים בו קרבות, טילים מתעופפים מעל איבריי וגורמים לפריחה בעורי. תולעים פושות בדמי בחפשן לכרסם דרך קרומי ורידיי. אני מלאה גידולים. רק היום עברתי שלושה ניתוחי מתיחת פנים וכבר פניי נפולים. אני עומדת לעבור שאיבת שומן או אולי זאת שאיבה אחרת שבה אני מעוניינת, שאיבת נפשי, שיפורה ומוטב מחיקתה המוחלטת.
הכול מואר. אור, אור ועוד אור. אבל התולעים אינן מסולקות.
היום התעוררתי בהחלטה לעבור על הכול. דבר לא יעצור בעדי! בא ההתקף ונפלתי אל תוכו, מסוחררת. היום הוא היום בו אלך כל הדרך. לא אעצור בעד ייסורי האין-סוף. הפעם איווכח מה יקרה. אלך עם הדבר האין סופי עד שיקרני דבר. ואם לא יקרה דבר, לא אעצור. עלי לגלות. עלי לגלות ממה עשוי הזה. ממה עשויה אני. זהו זה.
למרות שפעלתי במלא יכולתי, החל הזה להתפוגג ונסקתי מעליו. היותי מעליו הייתה מוכרת לי. לעתים היא מובנת לי מאליה. אולם הפעם חשתי בהבדל, בניגוד שבין היותי בתוך הזה לבין היותי מעליו. זאת אני בשני המקרים. כפולת אני. אני יחידה בכפולת אני. אני מודעת להיותי מודעת להיותי לעצמי?
עייפתי מאוד. הן עליך לדעת את היותי עייפה כל חיי – אנמית מבחינה נפשית. אין די חמצן. אין די O או אולי יש יותר מדי O. ישנה בחלקי וערה בחלקי, פעילה ולאה בו זמנית.
אתה צולל פנימה ואין שם סוף. אין אוויר. אתה פוזל ומתחיל למות ונתקף אימה. כמו להביט בכדור בדולח ולראות מלחמה. היית חושב שאהיה שמחה, אבל אני מושפלת. תחושתי העיקרית היא השפלה. אין בי כוח להיות אני. אין בי כוח למשימה שהטלתי על עצמי, לידה מוחלטת. ביצוע, דבקות במשימה. אני נרדמת והכול נגמר. אין סיכוי שיקרה הזה היום. אולי מחר...

שתיקה ארוכה, מכוונת.
גרייס מתיישבת על השרפרף.

המתווכת שלי אומרת, "לכי למקום בטוח". אבל אין מקום בטוח. לא היה מקום בטוח, לא מקום בטוח להרגיש בו.
המתווכת שלי אומרת, "מצאי מישהו לנחמך". היא מתכוונת לישות מנחמת פנימית, משקע מילדות. "דמי מישהו מנחם אותך. חושי בניחום".
"את משטה בי?!" אני מתפרקת באבל ובזעם שלא ינוחמו. האם אמרה או שמא דמיינתי, "אל תשובי לבכי." אמרה גם אמרה.
היא מודאגת. או אולי סולדת או מתוסכלת, חסרת סבלנות על היותי תקועה זמן רב כל כך. כל חיי קיים אותו חור בקרח ואני נופלת אל תוכו – ואני אכן נופלת, תכופות – ויש סכנה של קור שלא אמלט ממנו לעולם. קרח בחוץ, קור וצמרמורת בפנים. תֶּרְמוֹ- מה אקרא לו? תֶּרְמוֹ- משהו רע.
אני שונאת את קרירותי החיצונית, את עורי הצפוד, את פניי הקשוחים. איני סבורה שאנשים רבים ממש מחבבים אותי. אני חושבת שאינני גורמת להם להרגיש בנוח. יש אולי מעטים המעריכים את נחישותי. הם חשים שאני במגע עם משהו, שיש לי דבר להציע, אולי דבר מטורף. דבר להציע, אולי קצת כמו שיציע משורר. מחשבה כלשהי או מילה ממקום שונה.
אני רואה אנשים מביטים בי בחופרי בתוך עצמי, בעד עצמי, בעד לקרח, עמוק מתחת. אני טבועה. אני אדם טבוע. אני מדברת מתחת לקרח, מתוך התֶּרְמוֹקלינה.
הידעתם מהי תרמוקלינה? זאת המילה – תרמוקלינה. זהו קור עמוק. קור שהיה אי פעם רגש. אולי אימה, ייאוש, וויתור, כניעה, אי כניעה לעולם, מלחמה בתוך הקיפאון, דרך הקיפאון, עם הקיפאון ונגדו. זהו המלאך בו נאבק יעקב – או שמא היה ליעקב מלאך חם? המלאך שלי הוא תרמוקלינה. אני נאבקת בתרמוקלינה.
אם אשוב על עקבותיי כעצת המתווכת, אנעל. אני אומרת לה שאין מקום שכדאי לשוב אליו.
היא אומרת, "אז תני לעצמך להתנחם כפי שנוחמת בעבר". היא מדמיינת שאפשר לדמיין ניחומים שלא קיבלת מעולם. עבורה הם מובן מאליו.
לעזאזל שתלך. שתיזעק, שתתרגז! נחמדות אינה די נחמדת. אני מריחה יהירות. היא פגועה על שאינה מסוגלת להיות ישות מנחמת עבורי, על שקיים אדם אותו אינה מסוגלת לנחם. כישלון של כוח אנושי או רוחני שהיא חושבת לה שיש בה, לרבים, אך לא לי. אצלי עודנה זאת הרוצה להיות הרוחנית, אני מענה אותה בעצם היותי חריגה. אין היא מסוגלת לשאת את העינוי המגיע ממני. העינוי שהוא אני אולי אינו דבר שהיא מסוגלת להכיר. אולי כוונותיה טובות מדי.
אני מגיעה לקצה אישיותה ולקצה אישיותי, ואני מתפרקת ונאנקת.
זה יותר מדי!

עדיין יושבת, גרייס נוקשת בעצבנות על רגלה הימנית.

קיים רִיק בליבת אישיותי, אולי זה הליבה עצמה. מתחת לכל הפעילות, לזרימה, להתעסקות – ריק. כיסיתי עליו בהיסטריה, בחשיבה, בעשייה. לחמתי בו כל חיי. ריק מפחיד אותי.
הגם שאני פוחדת ממנו פחות. יש הקלה בכניעה להנאה ולהדר שבו. חשבתי שכניעה משמעה שיהיה עליי להכיר במפלה. לחוש אותה שם בלי פרפורים, לקבל שתמיד יחסר דבר מה, שחלק ממני יחסר. לא היה לי מושג עד כמה מדגדג יכול הריק להיות.
אין זו סתם ריקנות. יותר כאילו אינני נמצאת. ואי היותי שם יש בה משום הקלה.
חרדה היא ליבה נוספת. קיים אל"ף-בי"ת בנשמה, אל"ף-בי"ת נפשי, אל"ף-בי"ת של הליבה. לא שהחרדה ממלאת את הריק. היא מנסה אך אינה מצליחה. הריק ממשיך להתקיים מתחתיה, מעבר לה. חרדה לכשעצמה היא ריק, עולם משלה, רקע כמעט תמידי, זומם להציף. לפעמים היא נבלעת על ידי הריק, מדוכאת או נבלעת על ידו, לעתים לוחמים החרדה והריק זה בזו על הבכורה. הם נלחמים על אותו חלל. ובו בזמן יוצר כל אחד משניהם חלל משלו. הם אנטגוניסטים, אך הולכים כל אחד בדרכו ואינם מטרידים זה את זו.
בשעתו ייחסתי כל אחד מהם להוריי – לחרדתם, לריקנותם. מציפים אותי בחרדה. מותירים אותי ריקה. אני נלחמת ונכנעת, אבודה וכועסת. חוששת מהחרדה. הייתי לוחמת בה, סוגרת בעדה, כאילו למנוע בעדה להיות שם, כמו חרק המבוסס את דרכו בביצה. האפשר לפתוח לחרדה? לפתוח במקום להילחם, לפתוח ולהילחם גם יחד. היא גדולה מהורים, גדולה ממני. ריק וחרדה – א.ב.ג.
נשמתי מצומררת, קפואה. בבית הספר היה קל יותר. היית קורא את שהיית צריך ומוצא את כל צורכך. נשמתי הוצאה מאיזונה כשנישאתי. הופיע שיגעון מיני. יחסים שברו את אישיותי. הייתי חושבת שמשהו טוב קורה ואז הופיע הקיפאון. משהו חזק מדחייה ומכישלון. משהו שבר אותי לרסיסים. הטוב שבעולם נשבר ואילו אני ניסיתי להחזיק את תוכי לבל יתפרק. העולם נראה כמו תווך שבור. בכל אשר פניתי, בכל כיוון שהסתכלתי חייתי בעולם של תווך שבור.
אני זוכרת את הרגע בו השתנתה הקריאה. חשתי בנוכחות המחבר, לצדי, בתוכי. תוכו בתוכי. כשקרה הדבר לראשונה נבהלתי והנחתי את הספר. אך ידעתי שקרה דבר חשוב, דבר מרפא. היה זה רגע גדול בו נוכחתי שספרים מלאים בתוכם של בני אדם ושתוכם מזין את תוכי. מעין נס, להזדקק לנוכחות בלתי נראית, לרצות מישהו שאיננו, שנפטר אולי מזמן, שמילותיו נוגעות בי.
קיימת מוסיקה בכתיבה. היא אינה רק במילים. מקורה במלאות הזולת, בריק של הזולת. בהרגישי זאת, נרגע הריק.
אני נוגעת במקום סודי אליו הייתי הולכת להתרחק מהוריי. אז היה זה מקום בטוח, אבל לא בטוח תמיד. אימה הייתה מציפה אותו כסכר שנפרץ השוטף ערוץ נהר עתיק, יבש. ליבות מתמוססות. כעת אני חשה את המקום הסודי כאמת העמוקה ביותר שלי.
קיימות קליפות חיצוניות וקליפות פנימיות. אישיותי היא קליפה חיצונית. היא מרחפת בעניין, בתקווה ואין בה שלווה. השלווה נמצאת בריק. הריק הוא אמת גדולה, אני ההיסטרית היא אמת קטנה. תנודה המולידה אמיתות רבות.

גרייס נעה על בשרפרף. מניחה רגל על רגל, פעם זאת ופעם זאת. נשימתה מהירה. עיניה מאירות.
היא קמה, כאילו היא בטראנס.

אמש חלמתי על תינוק קטנטן. קטנטן מאוד. אני מחזיקה בו. הוא שלי. הוא מעורר בי תחושת ביטחון. קרבה, נוחות, מלאות ושלמות. אני חושבת שכל הדברים נבראו מתוהו וגם תינוק נברא ממנו. קטנטן הוא אולי כל שאני מסוגלת להתמודד עמו. אבל כרגע הדבר בידי – לרגע חלומי זה. רגע שלא היה לי רגע קודם.
תינוק שרד את התֶּרְמוֹקלינה.
נראה לי שאני אומרת שלידה גדולה ממוות.
כי הכול מתחיל חי. הכול חי. מחשבות רחם. חלום כחלק של פעולת רחם. חלומות רחם.
חלומות דומים למכשירי הנשמה ביחידת טיפול נמרץ בתוכנו. הם מחיים את חיינו. חבל טבור לנשמת העולם.
הו, ללדת חלום! או אולי להיפך – חלומות יולדים אותנו? חלומות כפעילות לידה. הייתכן שהאני הוא ישות החולמת לידות?
אנו טובלים בחלומות לטעום את חיינו בטבעם האמיתי, כאילו בחלומות אנו עירומים, שחלומות נוגעים באמת עצמנו הבסיסית.
החלומות מחיים את חיינו. כתינוק, הם לוקים במכות, טובעים, ניזוקים. חלומות מרוטשים, חלומות על ריטוש והטלת מום – מבטים חטופים של עצמנו הניזוק. הם חוזרים ובאים, גם ניזוקים, רגעים עמוקים, רגעים של נועם.
חלומות יורדים כגשמים! ובהסתכלי מקרוב, כל טיפת גשם היא תינוק שניזוק ובכל תינוק חלום שניזוק ובחלום תינוק שניזוק.
אבל נזק אינו עוצר בעדנו! חלומות הם בחלקם תינוקות ניזוקים האומרים, "השלך את הקביים ממך והלאה ועוף!" אני מעל הגג, גבוה. אי אפשר לעצור את מקור החלומות. אינך יכול להפסיק לראות עד כמה אתה מסוקס, קשיח. אינך יכול לצמוח מתוך היותך תינוק שניזוק, אלא לגדול בלבד.
ורחמי, הריק חסר הגבולות הנוצר ללא הרף? הריק הגדול אינו יכול להתמלא, ריקנות הריונית?
פרויד מדבר על טבור חלומי, סבך מערכת שורשים הנעלם מן העין. חבל הטבור הגדול. אנה הוא מוליך? מקומות שטרם נולדו, מחשבות ורגשות הממתינים להזדמנות לחיות.
כל דבר מורגש משנה את הריק. כל דבר שמרגיש תינוק משנה את הריק.
האל אמר: בעצב תלדי בנים. אני מבינה מכאן לידה נפשית וכאב ושמחה, גם הם? כן, שמחה כואבת, אך שמחה היא שמחה.





===================================


המונולוג פורסם באנגלית תחת הכותרת " "Something Wrong" בכתב העת האינטרנטי "Moondance", ובספר מאת ד"ר אייגן, "Flames From the Unconscious: Trauma, Madness and Faith" שיצא ב-2009 בהוצאת Karnac Books. בספר מופיעה גם גרסה ארוכה יותר של המונולוג, שבו דבריה של הדוברת גרייס מובאים לצד דבריו של הפסיכיאטר ד"ר Z.

http://www.karnacb...TCH=1

http://www.moondan....html

Michael Eigen, PhD
National Psychological Association for Psychoanalysis
New York University Postdoctoral Program in Psychotherapy and Psychoanalysis

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אופירה אליגוןאופירה אליגון18/5/2012

נ פ ל א. בבשר החי. טקסט מדמם.