סיפור אחד, שלוש גרסאות
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 9/5/2025 | הרשמו כמנויים
"מה יש לי ומה יהיה איתי?" שאלה פטרישיה דיגן בת השבע עשרה את הפסיכיאטר שטיפל בה בעוד אחד מאשפוזיה במחלקה הסגורה. "את חולה בסכיזופרניה כרונית, באמצעות התרופות אולי תוכלי להתקיים" השיב לה הרופא.
בשנתה האחרונה בתיכון, חוותה דיגן משבר נפשי שהוביל לאשפוזים חוזרים ונשנים. לצד האבחנה הקשה היא קיבלה מסר ברור: עליה להימנע מלחץ בכל מחיר, לוותר על שאיפותיה וחלומותיה. דיגן תיארה את השבר שחוותה עקב קבלת האבחנה, ובפרט את אובדן התקווה. היא סיפרה כי במשפט אחד גזל ממנה הרופא את כל תקוותיה ושאיפותיה לעתיד, ושהפכה "מלהיות אדם - ללהיות מחלה; מלהיות פט דיגן - ללהיות סכיזופרנית".
לאחר מכן הגיעו שנים קשות של ריקנות גדולה, בהן הייתה מטופלת פסיכיאטרית שקמה רק כדי לאכול, לעשן, לשבת במקום וחוזר חלילה. שני רגעים שינו את מסלול חייה: הראשון התרחש במסדרון בית החולים, לאחר עוד פגישה קשה עם הפסיכיאטר שבה ביקש שתקבל את היותה חולה קשה וכרונית. כשיצאה ממשרדו חלפה בראשה תמונה של איש מקצוע חשוב הנושא צרור מפתחות כבד לכל הדלתות בבית החולים. היא חשבה בליבה: 'אני אהיה ד"ר דיגן ואשנה את מערכת בריאות הנפש.' תוכנית זו הפכה למה שהיא כינתה: 'שליחות השורד'. זה היה חלום שסביבו ארגנה דיגן את תכנית ההחלמה שלה.
הרגע השני היה פשוט יותר: סבתה של דיגן נכנסה בכל יום לחדר בו ישבה חסרת מעש ועישנה ללא הפסקה, ושאלה את פטרישיה האם תרצה להצטרף אליה לקניות. בכל יום השיבה לה: 'לא'. מסיבות שאיננה מבינה, לאחר חודשים ארוכים של ישיבה ועישון בלבד, יום אחד נעתרה להזמנתה. אותה נסיעה לסופרמרקט, שם כל מה שעשתה היה לדחוף את העגלה, הייתה לתפיסתה צעד מרכזי לקראת החלמתה.
לאט לאט מצאה דיגן דרכים משלה להתמודד, והבינה שיש דברים שהיא יכולה לעשות עבור עצמה מעבר לנטילת תרופות. היא נרשמה לקורס במכללה ובהדרגה סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, עד שלבסוף השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. היום ד"ר דיגן היא פסיכולוגית מוערכת ואחת הדמויות המשפיעות ביותר בתחום ההחלמה בבריאות הנפש. היא מדברת רבות על תקווה כדרך להחלמה, גם כשריפוי מלא אינו מתאפשר. לתפיסתה, אחת הבעיות בקרב אנשי מקצוע היא נטייתם לתייג את האדם כ"הפרעה" או "מחלה" דבר המעודד את האדם לתייג את עצמו ככזה ולאבד תקווה.
לספר את הסיפור מחדש
קצת נתונים יבשים: 1 מכל 6 בוגרים בישראל יסבול מהפרעת דיכאון במהלך חייו. בין 5% ל־10% מהאוכלוסייה סובלים מהפרעות חרדה לסוגיהן. הסיבות העיקריות לכך הן: מחלה, לידה, אהבה נכזבת, סכסוך משפחתי ובעיות בעבודה. גם בקרב בני נוער, נמצא שלפחות 12% אחוז מהם סובלים מהפרעות נפשיות שונות בכל רגע נתון.
למרבה הצער, קושי נפשי עלול להיות חלק ממעגל חיים נורמטיבי. הדרך שבה אנו מספרים לעצמנו את הסיפור על אודותיו, יכולה להבדיל בין ייאוש לתקווה. הנה שלוש דרכים נפוצות לספר את הסיפור על משהו לא טוב שמתרחש בחיינו (בנפש, בגוף, או בכל תחום אחר):
הסיפור הראשון הוא סיפור של הזדהות והתמזגות עם הבעיה:
הקושי הופך להיות הגדרת העצמי שלנו. הוא השחקן הראשי, וכל שאר חלקי ה"אני" נרתעים בבהלה הצידה, מתכווצים לכדי דמויות משנה חיוורות. הקושי ממלא אותנו, מגדיר אותנו, הקושי הוא בעצם אנחנו. הסבל הולך וגדל, הדימוי העצמי מתערער, עולם הרגש מצטמצם, מצטברות קליפות של פחד וחוסר אונים, וזה עלול לפגוע במערכות יחסים ובתפקוד, הרבה מעבר למה שהבעיה המקורית יצרה.
בסיפור השני יחסי הכוחות משתנים ומתחילה הפרדה:
הטוב שבנו ומה שפחות טוב כבר אינם מעורבבים זה בזה, יש ביניהם הפרדה. אנו מבינים וחשים כי עצמיותנו מורכבת מחלקים שונים, חזקים או חלשים, בריאים יותר או פחות, נחשקים או דחויים, לכל אחד מהם מקום משל עצמו. אנו זוכרים שתפקיד הבימאי של ההצגה הגדולה הזו שייך לנו: איננו מתעלמים מ'שחקנים' חלשים (כמו למשל חרדה או דיכאון) אך הם אינם מגדירים אותנו ואינם מעורבבים עם החוזקות, אלא חלק נפרד מתוך מגוון עשיר של חלקים בתוכנו, שאנו לומדים כיצד להנהיג.
הסיפור השלישי הוא הגרסא למיטיבי לכת – זהו סיפור של החצנה:
לצורך הדגמת החצנה ניעזר בדמותו של בצ'רצ'יל, אשר סבל מרבית חייו מדיכאונות קשים שהסבו לו סבל רב. הוא בחר לכנות את הדיכאון שסרב לעזבו "הכלב השחור שלי": כלומר תפס את הקושי ככזה שאמנם מפריע לחייו, אך מגיע מחוצה לו ואינו ספוג בתוכו. אותו כלב שחור שריחף כעננה קודרת מעל חיי צ'רצ'יל, לא מנע ממנו לתפקד באומץ לב ואף הועיל לו בהובלת מאבק העולם החופשי נגד הנאצים. מסוגלותו לחוות את הקושי אך להחצין אותו, אפשרה לו למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם הדיכאון. אין כאן הכחשה, אלא שינוי בסיפור שהאדם מספר לעצמו על הקושי.
מעניין למצוא התייחסות יהודית שמעניקה לסיפור ההחצנה רובד עמוק יותר. הרב ראובן ששון שואל כיצד יכול אדם לסייע לעצמו כשהוא חווה מבול גדול, ומשיב כי היכולת לא רק לשרוד את אותו המבול אלא גם לצמוח ממנו היא באמצעות כניסה ל'תיבת נוח', כלומר התחברות אל הפנימיות, אל עצם הנשמה שאינה נפגמת ותמיד עומדת בשלמותה:
בשעת המבול, נוח ספון בתיבה הוא וכל אשר לו. כך ייגש האדם לחסרונותיו, ויביט בהם כמי שמביט על משהו שמחוץ לנפשו ועצמותו, כאילו הוא מטפל בבעיה של מישהו אחר, שהוא אינו מתערבב בה כלל, אלא ניגש ברוגע, יציבות וכוח, לנסות ולעזור. בדרך זו יוכל אדם להתמודד אפילו מול הכלל שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. כי בשעה שהוא מתכנס לנקודת עצמותו השלמה והתמימה, הוא מוציא את עצמו מבית האסורים, כי העצמיות שלו אינה בכלא. רק החיצוניות כלואה, אך הפנימיות בת חורין. ואז, יוכל לעזור לחיצוניות חייו, מכוח החירות של עצמיותו הפנימית.
החצנה אינה רק כלי של עזרה עצמית שמטרתו לסייע לאדם לחוש טוב יותר, אלא שיקוף של אמת, של עומק מציאות החיים: גם כשהאדם מתמודד עם חסרונות גדולים, הנשמה שבו נותרת יציבה בשלמותה. הקשיים אינם מגיעים מעומק פנימי אלא מקליפות חיצוניות יותר של האדם. על כן ההחצנה מבטאת את היכולת לזהות ולהכיר באמת שחנוקה מתחת לפני השטח במצבים קשים, ולהוציא את האמת הזו לחירות.
הכנעה, הבדלה, המתקה
הזדהות, הפרדה והחצנה הן שלוש דרכים לספר את סיפור ההתמודדות שלנו. אך האם אלה שלוש גישות נפרדות, או שלוש תחנות בדרך? החסידות מציעה לנו התבוננות מעניינת, כשהיא מתארת שלושה שלבים הכרחיים בכל מסע בחיינו. שלבים אלו אינם מקבילים באופן מלא להזדהות, הפרדה והחצנה, אך יש ביניהם דמיון מעניין.
הבעל שם טוב, אבי תנועת החסידות, לימד כי בכל תהליך של התמודדות עם משבר, התפתחות או צמיחה רוחנית, מתקיימים שלושה שלבים התפתחותיים:
הכנעה – השפלת האגו והכרה במגבלותינו ובעובדה שאין לנו מעצמנו דבר.
הבדלה - בירור פנימי של הטוב מהרע והפרדה ביניהם.
המתקה - מימוש יכולותינו ושליחותנו דרך הפיכת הרע כיסא לטוב.
בשלב הראשון של המשבר - ההכנעה - אנו נוטים להזדהות עם הקושי, להתערבב עמו עד שהקושי הוא אנחנו, ואנחנו הקושי. זוהי תחושה שאנו שקועים בשפל, חשים אבל וצער על מי ומה שנהיה מאיתנו. הנקודה הטובה הטמונה בשלב זה היא תחושת האין, הביטול שלנו לבורא וההבנה כי כל כוחנו מגיע אך ורק ממנו. בשלב השני – ההבדלה - אנו מתחילים להתאושש ולברר בירורים: להפריד בין האור שבנו לחושך שבתוכנו, ולתת לכל אחד מהם מקום נפרד משל עצמו, תוך שהחושך אמנם נמצא בנו אך אינו מגדיר את המהות שלנו. אנו מתחילים להבין כי הבדלה בין אור לחושך היא מה שנועדנו לברר בעולם הזה. בשלב השלישי - ההמתקה – אנו חשים שדווקא ההתמודדות שלנו עם אותו קושי מרככת אותנו, הופכת אותנו לאמיצים ורגישים יותר ובכך מסייעת לשליחותנו הייחודית בעולם.
ההמתקה, במילותיו של הבעש"ט, היא הפיכת הרע כיסא לטוב. נדמה לי כי ההמתקה, במילותיה של פטרישה דיגן, היא 'שליחות השורד': העובדה שהגשימה את חלום חייה והפכה מחולה כרונית לפסיכולוגית שהיא גם מתמודדת נפש וגם ברת סמכא בקנה מידה עולמי בנושא השיקום הנפשי. דיגן ממשיכה להתמודד עם סימפטומים פסיכיאטריים גם היום, ומלמדת אחרים את מה שלמדה בעצמה:
"ההחלמה שלנו מסומנת באמצעות קבלה מתמשכת ומעמיקה של מגבלותינו. אבל כעת, במקום שתהיה סיבה לייאוש, אנחנו מוצאים שהמגבלות האישיות שלנו הן הקרקע שממנה נובעות האפשרויות הייחודיות שלנו. זהו הפרדוקס של ההחלמה, כלומר, שבקבלה של מה שאיננו יכולים לעשות או להיות, אנו מתחילים לגלות את מי שאנחנו יכולים להיות ומה שאנו יכולים לעשות”.
שינוי הנרטיב הוא תקווה פעילה במיטבה. סיפורה של פטרישיה דיגן ממחיש זאת: במקום להישאר כבולה לסיפור אחד, היא יצרה גרסה חדשה שלו - גרסה שאפשרה לה לפעול ולהשפיע, להפוך את הרע כסא לטוב. כשאנו משנים את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על ההתמודדות שלנו, מדובר בהרבה יותר משינוי סמנטי: למעשה אנו מפעילים את אחד המנגנונים העמוקים ביותר של התקווה - היכולת לזהות נתיבים חדשים בחיינו.
