לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
 
הפסיכולוגית האלקטרונית שלי: האם ומתי נוחלף על-ידי AI?

הפסיכולוגית האלקטרונית שלי: האם ומתי נוחלף על-ידי AI?

עמית פכלר | 3/7/2023 | הרשמו כמנויים

אמ;לק: תוכנות מחשב לא יחליפו פסיכותרפיסטים בגישה הפסיכואנליטית בעתיד הנראה לעין, בתנאי שנוותר על דקלומים בנוסח "ואיך הרגשת?".

ביום סתווי בשנת 2016 ישבו שלושה במרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסיטת חיפה לסיעור מוחות: פרופ' רבקה יהב בכובעה כמנהלת המרכז, כותב שורות אלה בכובע מנהל המכון לפסיכותרפיה ומולי אדן בשני כובעים: האחד, תפקיד סגן-נשיא חברת אינטל העולמית והשני, כובע קנגול שחור, מסימני ההיכר שלו. אדן סקר מקצועות העתידים לעבור מן העולם לאור התפתחות הטכנולוגיה, ובשלב מסוים שאלתי אותו (בשביל חבר) מתי לדעתו יתייתר הצורך במטפל נפשי בשר ודם. הוא ענה: "החדשות הטובות הן שהמקצוע שלכם יהיה בין האחרונים להימחק. אבל ברגע שנלמד מה בדיוק אתם עושים, נלמד את המכונות לעשות את זה במקומכם". פה נרגעתי. עד שאנו-עצמנו נלמד מה בדיוק אנחנו עושים יעבור כל כך הרבה זמן, שיתכן כי הרובוטים יתייאשו מן ההמתנה.

בכל זאת אציע להלן בקווים כלליים, מה אנחנו עושים בטיפול בגישה הפסיכואנליטית. מטעמים שיובאו בהמשך, הסכנה שמתכנת חרוץ יזין תוכנה בעקרונות האלה – קטנה. לפני כן אעיר כי בצד דמיונות אפוקליפטיים (המזכירים לי את "באג אלפיים" – האמונה שבחצות הלילה בסוף דצמבר 1999 יקרסו כל מערכות המיחשוב ברחבי הגלובוס והעולם יגיע לקצו), ובצד החוויה האל-ביתית המתעוררת ב'שיחה' עם רובוט דמוי-אדם (ראו: Mazuz & Yamazaki, 2023), נדמה לי שיש כאן גם פנטזיית זהב, בדומה למחשבה הילדית אודות האיש הקטן שברדיו, כי מחשב יוכל לספק את כל צרכינו הרגשיים, בלי הלכלוך, האכזבה והכאב הבלתי-נמנעים הנלווים לאינטראקציה אנושית.

מדוע ולשם מה פונה אדם לטיפול (בכל שיטה, אגב)? הוא פונה מכיוון שכמו מנור, אחת המשתתפות ב"חתונה ממבט ראשון" (תוכנית הריאליטי לשידוכים, אין צורך להעמיד פנים שלא צפיתם בה מעולם), הוא מרגיש שהוא TOO MUCH; במילותיהם של מלאני ודונלד, הוא מרגיש הרסני.

המטופל פונה לטיפול כדי ללמוד להיות טוב יותר לעצמו ולאחרים, לתקן במקום לקלקל, להגדיל את קיבולת ההכלה שלו. מנקודת מבט פסיכואנליטית, הוא פונה כדי ליצור חיבורים בין המודע ללא-מודע שלו, להיחשף במנות מדודות לחלקים בעצמו שטרם הכיר בהם כשלו – ולהתיידד עמם. הוא מגלה – בעקבות המיפוי שערך פרויד – איך הוא מלשין על עצמו בפליטות-פה, בבדיחות, בחלומות ובאמירות שנפתחות ב"זה לא ש-", כגון 'זאת לא ביקורת...' או 'בלי להעליב...', ומפתח סובלנות למאפיינים לא רצויים שנהג עד כה להכחיש, לפצל ולהשליך. כדי לפתח סובלנות כזאת לעצמו, עליו להתנסות דה-פקטו ביחסים טיפוליים שיוכיחו לו כי הוא אינו TOO MUCH; המטופל בא כדי שננשוף בעדינות על פס התקווה הכתמתם-ורדרד העומם שנותר על הגחל. כיצד נעשה זאת?


- פרסומת -

טרם נולד המטופל שקיבל הודעה בהתראה קצרה בנוסח 'אני מתנצלת אבל יצאתי חיובית לקורונה, לא נוכל להיפגש השבוע', ולא מיהר לשחזר בדעתו את הפגישה הקודמת. האם זה משהו שאמרתי או עשיתי? מן הסתם. כלומר, שוב הייתי TOO MUCHוהפסיכולוגית שוב זקוקה להתאוששות ממני. אם אכן מדובר בתגובה רווחת, הרי שהמבחן הראשון שלנו כמטפלים הוא להתייצב לפגישה שנקבעה. בתולדות חייו של כל מטופל הפונה מרצונו הצטברו גדיעות, נטישות, אובדנים והיעלמויות בטרם-עת; ביטול מעכשיו לעכשיו מחייה, בעוצמות משתנות, את רישומם הטראומטי של האירועים הללו, ואת רגשי האשם של המטופל.

מה עוד כדאי שנעשה כמטפלים? אולי נבדוק קודם ממה כדאי לנו להימנע. העיתונאי רענן שקד (2023) מספר על התייעצות עם "צ'אטבוט תמיכה רגשית". שקד נותן (בקריצה מסוימת) את גרסתו לחוויית TOO MUCH: "הערכה עצמית נמוכה", "הכל מדכא אותי", "האנשים הקרובים והיקרים לך ביותר – אפילו כלבת המחמד שלך – לא מוכנים להקשיב לך". הוא משתף את הבוט בכך שמפריע לו כי בנו משחק שעות רבות מדי במשחקי מחשב. בתגובה, הבוט "תוהה מה אני חושב בקשר לזה, מה דעתי, איך אני מרגיש בעניין". היכן למד הבוט "טכניקות בסיסיות", כדברי שקד, "של פסיכולוגיה שנה א'"? כרקע להכנת רשימה זאת התייעצתי בין השאר עם מורה למדיטציה בעל הבנה הייטקית ועם מומחה לתוכנה. הראשון הסביר לי כי הצירוף "בינה מלאכותית" מטעה ומסגיר פנטזיות מד"ביות: לא מדובר באינטליגנציה משום סוג אלא בסטטיסטיקה יישומית המבוססת על ריבוא נתונים – ביג דאטה; כלומר, מדובר בפלט המנוסח אינטגרטיבית ואשר משקף את שכיחותם היחסית של פרטים במאגרי המידע הקיימים. הסטארטאפיסט שעמו שוחחתי אמר שמדובר ב"תוכי מוצלח". הבה נראה מה פולט התוכי המוצלח כשהוא מתבקש להדריך על פגישה טיפולית שכללה חלום.

הנה הטקסט שהוזן לתוכנה על-ידי ד"ר קרן מזוז, אנתרופולוגית רפואית מהמכללה האקדמית הדסה: "המטופל חלם שהוא מוצא תינוק בפח הזבל ורק הוא שומע את התינוק בוכה. אף אחד לא מאמין לו עד שהוא מצליח לשבור את הפח ולמצוא את התינוק". התוכנה נתבקשה להציע מה לשאול את המטופל. "כפסיכואנליטיקאית", ענתה התוכנה, "הייתי שואלת את המטופל כמה שאלות פתוחות שנועדו להמשך חקירת החלום ולהשגת הבנה מעמיקה יותר בדבר הרגשות, החוויות והצרכים הקשורים אליו", למשל:

1. האם תוכל לתאר את התינוק? איך נראה התינוק? איך התינוק מרגיש?

2. האם תוכל לתאר את פח הזבל? איך הוא נראה? איך הרגשת כשמצאת את התינוק בפח?

3. איזה רגשות אתה מרגיש כשאתה שומע את התינוק בוכה ואתה מנסה למצוא אותו?

4. איך הרגשת בנוגע לעובדה שאיש לא האמין לך עד ששברת את הפח ומצאת את התינוק?

5. מה תרצה לומר עוד בנוגע לחלום או ל-איך שהוא גרם לך להרגיש?

6. האם חווית חוויות דומות לזו שבחלום?

7. האם היו לך לאחרונה עוד חלומות שאתה מרגיש שקשורים לחלום הזה?

8. האם תוכל לתאר מחשבות או אסוציאציות העולות בדעתך כשאתה חושב אודות החלום?

5 מתוך 8 השאלות שהציעה התוכנה הן וריאציה על "ואיך הרגשת?" ושאלה 6 היא גירסת הבוט ל'זה קורה לך בעוד מקומות?'. כלומר, 75% מההתערבויות המוצעות כאן נחשבות ל"שאלות פתוחות שנועדו להמשך חקירה". האמנם? בסיפור קצר מאת מתן חלק מופיע התיאור הבא: "...ואז אתה מוצא את עצמך בגיל שלושים ואחת יושב מול פסיכולוג שכל מטרתו בחיים היא שלא תראה שהוא מפהק כשאתה בוכה, ומדבר אתו על מחשבות שיש לך, כמו 'שמעתי את השכן לידנו מזיין ואני יודע שהוא גר רק עם אמא שלו', והוא עונה, 'ומה זה גורם לך להרגיש?' ואני אומר 'קצת מזה וקצת מזה' (...) אז החלפתי אותו" (קציר, 2023: 18).

ודוק: התשובה היחידה ל'שאלה' כגון "איך הרגשת בנוגע לעובדה שאיש לא האמין לך" היא: הרגשתי לא סבבה. ה'שאלה' אינה שאלה פתוחה, לא הזמנה אמיתית לחיבור רגשי, כי אם היתממות המעודדת את המטופל לרצות את המטפל בכך שיספק תשובת בית-ספר התפורה לטעמו. ממילא, רוב התשובות האמיתיות כוללות רגשות רבים וסותרים בו-זמנית, ושיום אותם רגשות אינו מקדם את המטרה, שהיא כאמור היכרות עם חלקים לא-מודעים והתפייסות עמם. אם נקשיב לדברי המטופל נשמע אותו מספר לנו ללא הרף איך הוא מרגיש עם זה ובאיזה עוד מקומות זה קורה לו. אני קורא לפיכך לציבור הפסיכותרפיסטים בגישה האנליטית לשקול בחיוב תחיבת 'שאלות' כאלה לתחתית ארגז הכלים. ברור שלא קל לוותר על הרגל שנרכש באינסוף אינטראקציות ובטיפול אישי; לאור כמה מהתגובות שקריאתי עוררה עד כה (כגון "קמה מפלגה נגד ההצעה שלך"), לא אתפלא אם בקפלן תתאגד קבוצת מחאה בעניין זה שחבריה יתעטפו בשַׁל במקום בדגל. חוקרת בכירה בתחום הגיל הרך העוסקת גם בטיפול, התרעמה כי קריאתי לוותר על ה'בירור' 'ואיך הרגשת עם זה' משתקת את המטפל (האם הדבר תרם ללידת ימי השיתוק...?). אדגיש: 'בירורים' אלה מבטאים כשלעצמם שיתוק מצד המטפל, הם אינם מבטאים סקרנות ואינם מטפחים תובנה; הם דרכו של המטפל למשוך זמן, להדוף מעל פניו את העוצמות הרגשיות המתעוררות בחדר, תוך כדי השמעת 'קולות של פסיכולוגים'.


- פרסומת -

אז מה כן לעשות? שאלה 8 לעיל שהציעה התוכנה היא כלי פורה: הזמנת מחשבות נוספות שעולות בדעת המטופל – ולאו דווקא בהקשר לחלום שסיפר כרגע – בכוחה להניב אסוציאציות נוספות ובהן מפתחות פוטנציאליים. הללו יסייעו בהבנת השפעות תולדות חייו על מצבו בהווה, בהיכרות עם עולם היחסים המופנמים שלו ובקליטת רשמיו מן האינטראקציה הטיפולית כאן ועכשיו. כשהמטפל ייתן שם לנושאים בולטים בדברי המטופל ויקשור אותם לערוצי מידע אלה, ובעיקר לפידבק שנותן הלא-מודע של המטופל על הטיפול עצמו, יתאחו בהדרגה חלקי-העצמי והמודע יתיידד עוד ועוד עם הלא-מודע. האם ומתי צפויה תוכנת AI ללמוד לבצע זאת?

נחזור להתייעצותו של רענן שקד עם הצ'אטבוט לתמיכה רגשית. שקד כזכור שיתף בכך שבנו מבלה זמן רב מדי במשחקי מחשב (אגב, AI מפותח יותר היה יכול להצביע על האירוניה: מיהו המבלה זמן רב מדי מול המחשב תוך כדי התכתבות עם צ'אטבוט...? ). "אני מבינה למה זה מדאיג אותך", ענתה התוכנה, "משחקי מחשב יכולים להיות פאן, אבל הם יכולים להיות גם מעין חור ארנב שקשה לצאת ממנו, ואם הוא מבלה כל זמנו הפנוי בגיימינג, זה לא משאיר הרבה זמן לדברים חשובים כמו מטלות בית ספר, פעילויות פיזיות ופגישות עם חברים. ניסית לדבר אתו על למצוא איזון טוב יותר? [...] אולי להציב איזה גבולות לזמן המסך שלו". כאן התוכנה מספקת עצה: דבר אתו/שים לו גבול. גם את העצות מוטב לנו, כמטפלים דינמיים, לטמון עמוק בארגז הכלים. בשביל עצות יש חברים, חותנת, שכנים, רבנים, פורומים וכעת גם צ'אטבוטים. המטופל שמרגיש שהוא TOO MUCH ניסה את כל אלה לפני שפנה לטיפול. כשאנחנו מוצאים עצמנו מייעצים למטופל מה לעשות, מעבר ל-לבוא לטיפול ולומר מה שעולה בדעתו, אנחנו מבטאים את מצוקתנו-שלנו לנוכח גודל המשימה.

לקראת סוף הכתבה מגיע רענן שקד לעיקר: "מטריד אותי רק המוות" ונענה ב"זה נורמלי לגמרי לפחד למות. מוות הוא הבלתי נודע. אבל נסה לזכור שהזדקנות היא חלק טבעי מהחיים, ושאתה לא היחיד שחש ככה. אנשים רבים חולקים את אותם פחדים ודאגות"; שתי התערבויות נרשמו: פסיכו-אדיוקציה ונירמול. ואז שקד שואל את המחשב: "איך זה מרגיש לך, כיציר מכונה, לדעת שלעולם לא תמות?", והמחשב עונה, "זה בהחלט קצת שונה בשבילי. אין לי גוף פיזי או חוויה של רגשות כמוך. אני פשוט תוכנה שבנויה לחקות שיחות עם בני אדם. כך שאני לא באמת יכול להשוות את 'חיי' לשלך. מה היית עושה עם הזמן שלך אם יכולת לחיות עד גיל 200, למשל?". בנקודה הזאת קורסת הפנטזיה על האיש הקטן שבתוך הרובוט, ובצד דקלום ההעצמה ("גיל 200") מצד הבוט מתגלה בדברי שקד אמת גדולה שחמקה מעיניו של פרויד: בסוף כל סימפטום שאנחנו אומרים בעברית יושב מלאך מוות עם רולקס. פרויד רצה להאמין כי מושגים של זמן, סופים ומוות הם המצאה של המודע ואינם קיימים בלא-מודע כלל. הפוך, זיגמונד, הפוך: יחד עם אינטואיציה, זיכרונות טובים מעוררי-השראה ומאגרי כוחות נפשיים יצירתיים, נמצא בלא-מודע מרבצים עשירים של תכני אובדן, קטיעה, פציעה, מחלות, טראומות, המהווים בעצמם תזכורת לעובדה שאינה חדלה לבעבע: סוף כל החי למות. חרדה חברתית? אימפוטנציה? דיסטימיה? פוביה ממקומות סגורים? ריקנות? קושי להתחייב? דחיינות? OCD? ROCD? OECD? כל אלה ועוד אינם אלא צורות מודעות יותר או פחות של חרדות מוות ושל התמודדות עם טראומות. וזה גם הדבר שקושר את בני האדם זה לזה: שותפות-גורל ופחדים סביב אובדן אהובינו וסביב סופנו. לא צריך להיות גבר כדי לטפל טוב בגבר ולא צריך להכיר פיברומיאלגיה כדי לטפל במי שסובל מכך; המשותף לכולנו, מטופלים ומטפלים כאחד, הוא הניהול היומיומי של פחדי המוות שלנו. הבחירות שאנחנו עושים, החוויה שאנחנו הרסניים, נגזרות מן האמת הפשוטה והחותכת הזאת. לכן, כאשר מתן חלק מספר אודות "פסיכולוג שכל מטרתו בחיים שלא תראה שהוא מפהק כשאתה בוכה", הוא מספר למעשה על אדם המתנתק לנוכח כאבו של הזולת כיוון שזה מאיים לנגוע בכאבו-שלו. אני הייתי מעדיף פסיכולוג שרוצה לפהק, ונלחם ברצון הזה, מאשר פסיכולוג שהרצון לפהק לא מתעורר בו לעולם; זה המודלינג האפקטיבי היחיד להכלה-עצמית: ניצחון בהתמודדות עם קונפליקט פנימי.


- פרסומת -

כאשר בפגישה עולות תימות של ימי הולדת, יציאה לפנסיה, דדליין, תקופת לימודים, הספק, מחזוריות, פיטורין, גירושין, שניות, דקות, שעות, שבועות, חודשים ושנים – כל אלה עובדות נבחרות המעלות לדיון את ממד הזמן, אשר מוביל, גם בלא-מודע, לכיוון אחד, עד מאה ועשרים. אלה נושאים נפיצים, כיוון שמושג הזמן נגזר מכך שהחיים סופיים. המטופל יודע שאנחנו זקוקים לו; שבעצם בחירתנו במקצוע, באנו לתקן קלקולים ואובדנים קודמים בחיינו. ידיעה זאת צובעת את שיקולי המטופל בנוגע למועד סיום הטיפול. האם מופרך להניח כי בכל פעם שאנחנו מושיטים למטופל הדומע את קופסת הטישיו, בכל פעם שאנחנו יוצרים אתו קשר בין הפגישות או מאריכים את הפגישה בכמה דקות – אנו למעשה מאותתים לו באופן לא-מודע: Please don't go ?

וזאת תשובתי לשאלה האם ומתי נוחלף על-ידי רובוטים פסיכואנליטיים: ביום שבו רובוטים יחוו את אותה חרדה מכך שביצוע המשימה הטיפולית באופן מקצועי יגרום למטופל לעזוב בטרם-עת, לשבור את לבו של המטפל ולשחזר עבורו טראומות של נטישה. רובוטים אינם מתקשים להגיע לפגישה הבאה, להתחיל אותה בזמן שנקבע, לגמור אותה בזמן שנקבע , להישאר פיזית בחדר ולהישאר בו גם נפשית; רובוטים אינם מתלבטים מה עדיף, להירדף על-ידי משטרת הפסיכואנליזה או להרגיש לא אנושיים; הם כבר לא אנושיים. אין סכנה שהמטופל ישבור את לבם – לאיש הפח אין לב (פכלר, 2022), ובניגוד לאיש הפח המקורי, ה-AI אינו מרגיש בחסרונו. הקונפליקט הזה בין הרצון להגיע לפגישה לרצון לברוח ממנה, בין הסבת תשומת הלב לדקת ההתחלה ולדקת הסיום לחרדה המתעוררת מכך, בין נוכחות טיפולית מקצועית לבין האפשרות שהמטופל יצביע ברגליים ולא יחזור - הקונפליקט הזה וההתמודדות עמו הם נשמת-אפו של הטיפול; בלעדיהם, אין למטופל מה ללמוד מאתנו ואין לו סיכוי להתחיל להכיר את עצמו ולהתיידד עם עצמו ועם אחרים באופן עמוק. יידרש זמן רב לתוכנה להבין באמת את צירוף המילים "יידרש זמן רב" ולהגיב אליו רגשית – בהקלה או בחרדה; במילים אחרות, גם מתכנתים מוכשרים במיוחד יתקשו בעתיד הנראה לעין (והסמוי מן העין) לגרום למחשב להגיב לתכנים הקשורים במוות כמו לטריגר. נוכל לסמוך על התוכנה שתתן עצות מועילות, משפטי העצמה והקניית ידע עולם; לעומת זאת, ניסיונות ה-AI לשמש כמטפל פסיכואנליטי ימשיכו להניב תוכי, מוצלח יותר או פחות. אנחנו, מטפלים בשר ודם וחרדות, נמשיך לנשוף בעדינות על הגחל.

רשימה זו הנה גירסה מורחבת להרצאה שניתנה בכנס "הפורה והמפרה בפסיכותרפיה: תהליכים המאפשרים התמרה" לרגל 30 שנה לבית הספר לפסיכותרפיה באוריינטציה פסיכואנליטית באוניברסיטת חיפה ולכבוד יציאתה של פרופ' רבקה יהב לגימלאות.

תודות:

יונתן הריסון, ראובן הריסון, אייל ורדי, מיכל ורדי, ד"ר קרן מזוז.

מקורות:

פכלר, ע' (2022). משטרת הפסיכואנליזה נגד איש הפח: ייסורי-מצפן סביב שאלות אישיות בטיפול. אתר פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=5933

קציר, א' (2023). ציפור הנפש. הארץ, גלריה שישי 30 ביוני 2023: 16-20.

שקד, ר' (2023א). גם מחשבים הם סוג של נחמה. ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים, 25 במאי 2023: 38-44.

שקד, ר' (2023ב). אוקיי קומפיוטר. ידיעות אחרונות מוסף 7 ימים, 30 ביוני 2023: 12.

Mazuz, K. & Yamazaki, R. (2023). Adaptive learning in human-android interactions: an anthropological analysis of play and ritual. AI & Society. Doi.org/10.1007/s00146- 023-01677-2.


תגיות:

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכואנליזה, אובדן ושכול, ביקורת, טכנולוגיה, פסיכולוגי אקזיסטנציאליסטי
טלי פרנקל-הוכמן
טלי פרנקל-הוכמן
פסיכולוגית
מודיעין והסביבה
מיכל לוין
מיכל לוין
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, רמת גן והסביבה
כרסטין בג'אלי וטפא
כרסטין בג'אלי וטפא
פסיכולוגית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
הלה יהלום
הלה יהלום
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
אירינה ברינשטיין
אירינה ברינשטיין
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
רוני גולדפרב
רוני גולדפרב
פסיכולוג
עובד סוציאלי
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של עמית פכלר

כתבה קצרה ב'מעריב' סיפרה את הסיפור הבא: באמצע חגיגת בת-מצווה שהתקיימה באולם אירועים, עלתה לבמה אחותה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן19/1/2024

כמה דברים:. אולי הבינה שאני מפתח, אף שהיא מאוד פשוטה יחסית, תוכל גם לפחד ממוות כי יש לה חלק דמוי מודעות. בנוסף, את השאלה הפשוטה 'מה הרגשת?' יוכל המחשב לפתח ולמשל לשאול 'למה לדעתך הרגשת כך ואיזה חלק בחוויה השפיע עליך במיוחד להרגיש כך?' ולנסות לקשר את השיחה לתוכן החוויה או המראה בחלום המתוארים.

ליאור בכרליאור בכר18/1/2024

.. תודה עמית, אהבתי את המאמר.
יש בי שני צדדים שהתחברו לכתוב, כל אחד באופן שונה.

צד אחד מאד מתחבר לכתיבה שלך בכלל, ומזדהה עם זוית הראייה שהצגת במאמר בפרט. יותר מזה: יישומים של AI מעוררים בי דחייה עמוקה באופן גורף.

הצד השני שבי רואה במאמר שלך נסיון בריחה ממוות, או מאספקט מסויים של המוות; נסיון שבוקע מתוך המחשבה שיום אחד נפסיק להיות רלבנטיים. נמחק ״רלבנטיים״: המחשבה שיום אחד נפסיק להיות. שנוחלף, שישכחו שהיינו, שלא נהיה. שמשהו או מישהו צעיר ואנרגטי ייקח את מקומנו, ועצם קיומו של הצעיר הזה יהווה זילות וביטול של כל קיומנו עד עכשיו.

כל נסיון לנבא שטיפול פסיכולוגי מסויים לא יוחלף, בעתיד קרוב או רחוק לא משנה, הוא מבחינתי חלק מנסיון להתמודד עם הזקנה והמוות באמצעות ניבוי שיטען, עם תימוכין! שאין שום אפשרות בעתיד הנראה לעין שמישהו צעיר ידחוף אותנו לפינה למות ולהישכח.

הדבר היחיד שאפשר באמת להגיד על האפשרות שנוחלף על ידי AI בטיפול היא: אנחנו לא יודעים. אין שום אפשרות לנבא.
יש רק את החשש, ואת הזיקנה, ואת השקיעה לשיכחה, ואת המוות.
ובאמת תודה רבה שוב!

נתן אלתרמןנתן אלתרמן17/1/2024

תשובה לשוקי קדוש. אני סבלתי מאוד בחיי מפסיכולוג כזה. אהבתי מטפלת וניסיתי ליצור אתה קשר, והפסיכולוג הציק לי כדי שלא ארצה בה והזיק קשה לשיחותיי עם אנשים. פסיכולוג טוב חייב להיות גם אדם טוב, כדי שלא יזיק למטופליו.

שוקי (יהושע) קדוששוקי (יהושע) קדוש17/1/2024

תגובה לתגובתך. היי עמית. תודה על תגובתך המעניינת ומעוררת המחשבה.
אני מסכים כל כך עם דברים שכתבת בנוגע לבלבול בין הצורך של המטופל (או: המודרך) לצורך של המטפל (או: המדריך) ולגבול הדק שקיים בין טיפול/הדרכה מטיבים שרואים את המטופל/המודרך ונועדו לעזור לו לגדול ולהתפתח על פי-דרכו, לבין טיפול/הדרכה שמפקיעים את הבעלות של המטופל/המודרך מעצמו מתוך קלות הדעת בה מטפלים ומדריכים לפעמים חושבים שהם אוחזים באמת המוחלטת ומשליכים, לא נעים לומר, את צרכיהם וראייתם על מטופלים ומודרכים. אני לומד על בשרי כמה אלו אזורי נפש עדינים ביותר וכמה נזק יכול להיגרם מהתייחסות כזו. זה גורם לי להסכים לדבריך בנוגע לאמות המידה חסרות הפשרות שדרושות לנו.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן10/9/2023

שלום. תוכנת הבינה שיש לי עכשיו JPT פותרת לי בעיות נפשיות בדרך חכמה כמעט כמו פסיכולוג.

עמית פכלרעמית פכלר9/9/2023

עדכון גרסה (בעקבות ראיון עם ד'ר דפנה שפט וצפייה בסרט 'ברבי'). בראיון מומלץ בחום, ד'ר דפנה שפט, מנהלת המרפאה לגיל השלישי בשלוותה, אומרת לרותם שטרקמן ולרותם לינדר במדור 'שיחת פנים' בדה-מארקר, 8 בספטמבר 2023, 'מהניסיון שלי עם הדור הזה, פחות יעבוד אם הפסיכולוג יישב מולו, יהנהן ויחזור על המשפט האחרון, רק עם סימן שאלה בסופו'. מניסיוני שלי, גם עם הגיל הראשון והשני זה פחות יעבוד. ד'ר שפט מוסיפה כי 'צריך קצת יותר חשיפה עצמית, קצת יותר מעורבות, גם במילים'. תמצית הפסיכותרפיה העולה מן הדברים היא הנהון, הדהוד וחשיפה עצמית. אלא שמעורבות אותנטית, מה לעשות, אינה מתבטאת בווידויים אישיים מצד המטפל, גם אם הדבר הפך לפרקטיקה טרנדית; מעורבות מתבטאת קודם כל בהקשבה אמיצה, שתוביל למסקנה שהמטופל ישמח מאוד להחליף אתנו תפקידים ולשמוע במילים מפורשות איך זה אצלנו - מעבר למידע שהוא קולט בלא-מודע שלו - אלא שאז תיגזל ממנו ההזדמנות לקבל טיפול מאתנו, גם בגיל השלישי. ולעניין בארבי: סרט מצוין, שמעבר לשיעור במגדר צופן גם את המסר כי הדרך לתיקון עולם עוברת ביחסי אם-בת (נושא לטור אחר). ולענייננו: היום שבו תוכנות בינה מלאכותית יחליפו פסיכותרפיסטים בשר ודם הוא היום שבו בובות ובובים יתחילו להגות בצלוליטיס. את הפסיכותרפיסטים שמהנהנים וחוזרים על המשפט האחרון של המטופל, עם או בלי סימן שאלה בסופו, ה-AI כבר מחליף בהצלחה רבה.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן5/7/2023

תשובה לעמית. אני מסכים בהחלט שהשאלה 'אלו מחשבות נוספות נוצרו בך' עדיפה על השאלה 'איך הרגשת', אבל לדעתי גם השאלה 'איך הרגשת' טובה כי היא מאפשרת לפתח דיון פעיל עם הבנה הדדית ותלוי איך המחשב ישתמש בה בהמשך השיחה. כמו שכתבתי לך, אמנם מחשב לא יחווה פחד מוות אבל לפחות יוכל להבין את פחד המוות אצל בני אדם לפי הידע שיש לו בנושא.

עמית פכלרעמית פכלר5/7/2023

לנתן. ראשית, הפרוייקט שלך נשמע מעניין מאד - רובוט חכם מהסוג שאתה מתאר יוכל לתרום בהפגת הבדידות של מי שיבחרו לשוחח אתו. שנית, לדעתי כאמור יש הבדל תהומי בין 'אלו עוד מחשבות ואסוציאציות נוצרו בך' לבין 'איך הרגשת': הראשונה מזמינה המשך משחק בדמיון, כזה שפותח אפשרויות חדשות לחשיבה ולהתמודדות; השנייה היא שאלה עקרה המעידה על אי-הקשבה מצד השואל ועל קושי להישאר עם המטופל היכן שהוא נמצא מבחינה רגשית. שלישית, אני מסכים עם דבריך שעד שמחשב לא יוכל לפחד ממוות, לא תהיה תוכנה שתוכל לחבר שורה כמו 'להביט לא אחדל ונשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת'. תודה נתן!

נתן אלתרמןנתן אלתרמן5/7/2023

שלום. לדעתי השאלות 'איך הרגשת' ו'אלו עוד מחשבות ואסוציאציות נוצרו בך' מעולות ומאפשרות דיון פעיל ומבין, אבל הסכמתי אתך שכל עוד המחשב לא יוכל לפחד ממוות ולהשתתף בפחד המוות של המטופל, זו מגבלה לקשר הטיפולי בביצוע המחשב. יחד עם זה, יפה אם לפחות יוכל להביע הזדהות עם פחד המוות ולהבינו לפי הידע שיש לו על מוות ועל משמעותו בשביל בני אדם.

עמית פכלרעמית פכלר5/7/2023

לשוקי קדוש. שלום שוקי, תודה רבה על תגובתך המעוררת בי חומר רב למחשבה ולשאלות-עצמיות. בנוגע לשאלת שאלות בפגישה: אני שואל מטופלים בעיקר ברגעים שבהם איני בטוח ששמעתי פרט מסוים; את פירושי אני משתדל לנסח כהצעה, בצורת אמירות בנוסח 'יכול להיות שאתה אומר ש-' או 'אני שומע בזה גם אמירה על-' וכיו'ב. אני מסכים אתך לחלוטין שאני מציב רף גבוה מאד שבקלות מיתרגם לחוויה רודפנית. אין לי גם ספק שההתבוננות שלי במשטרת הפסיכואנליזה נועדה בחלקה להדוף אותה מעל פני-שלי. ברשימה אחרת בבלוג זה ביקשתי להדגים בין השאר את האופן שבו 'מוניתי' לתפקיד הסופראגו הלא-אנושי של שתי מטפלות שכתבו ב'הארץ' (והן בוודאי לא היחידות שזיכו אותי בכבוד הזה...); אבל: המקצוע שלנו, המטופלים שלנו, משוועים לאמות-מידה מוסכמות ומחייבות, בדומה לתחום בריאות הגוף; אם אכן, כדבריך, אין כמעט ודאות במקום הזה שנקרא טיפול דינמי, איך מסבירים את חוויית הזיוף המלווה מטפלים כה רבים בכל שלבי הוותק? זיוף – ביחס למה? לשם מה לשלם כל כך הרבה כסף בטיפול דינמי פרטי? ומה מצדיק את ההכשרה הממושכת והמפרכת, אם 'הכל תלוי בקשר'? נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי כי בתחומים אלה מותר הפסיכואנליטיקאי המנוסה מן הסטודנט לטיפול בהבעה ויצירה. לכן משבר האמונה שלך מוצדק מאד בעיני והוא חיוני לענווה הדרושה למטפלים באשר הם (AI פטור מהצרות האלה). אכן עוד ארוכה הדרך ולעולם לא נגיע אל מחוז חפצנו האידיאלי. אבל אין אנו פטורים להיבטל מן המלאכה: קל לדבר ולכתוב אודות נזקי הגזלייטינג שספג המטופל מאחרים, ולהיות עיוורים לגיזלות הדעת שאנו מחולליה בעוד שורות אלה נכתבות: להמשיך לשבת עם המטופל אחרי שהסתיים זמן הפגישה / להסתמס עם המטופל בין הפגישות / לרמוז לו להמשיך בטיפול בכל פעם שהוא מבטא רצון להיפרד, ועוד ועוד פעולות שאנחנו מבצעים כביכול בשם 'טובת המטופל', 'רגרסיה לתלות', 'היענות לצורך', 'אנושיות' וכו' – במקום לראות שהצורך הוא שלנו: אל תלך, אנחנו אומרים למטופל, אל תסתדר בלעדיי מפגישה לפגישה, אל תתפתח, והכי חשוב: בוא נסכים, מטופל יקר, על כך שאתה הוא זה שלא פתר את הנושאים האלה; אני, את האנליזה שלי עשיתי. למען הבריאות הנפשית שלנו ושל מטופלנו, הגיע הזמן לקצת יותר ודאות, גם אם היא מציקה: פחות 'חיבקתי ואז הצדקתי' ויותר 'התאפקתי ובכך חיזקתי'. הבחירה היא בעצם בין רודפנות מסוג אחד (המשטרה) לרודפנות מסוג אחר ('אין לי לב'). ושוב, הכנות והמורכבות שבהן ניסחת את דבריך מהווים מודלינג, שוקי. אני מקווה שלא רק עבורי.

נתן אלתרמןנתן אלתרמן5/7/2023

שלום. אני מנסה עכשיו לפתח בינה מלאכותית, שיש בה גם תוכנה פשוטה של רגש ורצון. התוכנה בכללותה מבוססת בעיקר על מילון אנגלי קצר שהמצאתי והכתבתי למחשב, ועל תוכנות קטנות אחרות כמו תוכנת חשיבה, מעבד תמלילים מיוחד, תוכנה גרפית ומעבד נתונים. תוכנת הרגש מנסה לחקות את פעולת המוח האנושי. אם המחשב יצליח לחשוב וללמוד באנגלית, אולי התוכנה שלי תהיה חזקה ואצליח לבנות רובוט חכם.