פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
ראיון קבלה לקלינית

ראיון קבלה לקלינית

עמית פכלר | 29/9/2016 | הרשמו כמנויים

כשברדיו משדרים את 'באהבתנו' של יהודית רביץ, שבי מגבירה. "למילותיו של יהודה עמיחי" אומרת המגישה. בבני-עקיבא נהגו להתבדח 'יהודה של שבי', ושורה משיר אחר שלו עולה בדעתה, "פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים. והחלק הראשון המשיך לפרפר במקום אחר, כנחש קטוע", והנחש מזכיר לה תמונה של נחשים במיטה מהחלום שחלמה הלילה ובעקבותיהם היא נזכרת בחלום כולו: רחל אבידר ישבה איתה על מיטה לא-מוכרת ואמרה שלדעתה שבי יכולה להרוויח הרבה מיחסים עם אישה בשלה כמוה. שבי נרתעה מפניה ורחל אבידר התחילה לבכות ולהתחנן ששבי תיעתר לה והוסיפה שרק איתה היא מרגישה משהו שמתקרב לאינטימיות – ככה, במילים אלה – 'משהו שמתקרב לאינטימיות'. איזה חלום מוזר! איפה רחל אבידר היום?
שבי זוכרת את הלחץ שלפני הראיון הראשון למגמה הקלינית; בסופו, צילה שרוני לא גילתה לשבי שעברה לשלב הבא, אבל שבי יצאה בהרגשה טובה. רחל אבידר היה שמה של המראיינת בשלב השני. רק סטודנטית אחת הכירה את השם. "רָחֵלָבִידַר", אמרה ליאת משנה ב' בידענות, "הממ... יש לי טיפ אחד בשבילך: תבואי לא מאופרת". שבי לא הבינה למה הכוונה, אבל ניחשה שזה קשור לאפשרות של הדימוי החיצוני של הבוחנת ולאיום שכדאי להסיר מראש אם היא רוצה לעשות רושם טוב. זה היה שנה לפני החתונה, כשאלעד עוד היה בקבע, וממילא לא נהגה להתאפר, אולי למעט גלוס. בשבועות שלאחר הראיון אצל רחל אבידר היתה שבי מוצאת שהיא מדברת לעצמה תוך כדי נהיגה במכונית המשפחתית והיתה עוצרת בצד כדי לא לעשות תאונה, וממשיכה, בקול נמוך ובתנועות ידיים כבושות, להצדיק ולהסביר ולענות לרחל אבידר על הדברים שאמרה לה.
שבוע לפני הראיון אצל רחל אבידר אמרה אמא של שבי שתדבר עם אבא. מבחנים גורליים כמו ראיון קבלה שני לקלינית דרשו ברכה מיוחדת מאביה. שבי הגיעה לאוניברסיטה עשרים דקות לפני מועד הראיון. היא הוזמנה לשעה אחת עשרה למשרד מספר 29, וחיכתה מאחורי הדלת שעליה כתוב "ד"ר נחום כץ". המסדרון היה ריק מאדם. שבי נקשה על הדלת בשעה היעודה, ללא מענה. הדלת נשארה סגורה גם באחת עשרה ושתים עשרה דקות, ואז הופיעה במסדרון אישה בשמלה חומה ובשיער קצר מאוד, התקרבה ואמרה, "שלום, אני רחל אבידר. עוד מעט נתחיל" ופתחה במפתח את דלת המשרד, נכנסה וסגרה אותה אחריה. באחת עשרה ועשרים נפתחה הדלת ורחל אבידר אמרה, "את יכולה להיכנס". רחל אבידר עיינה בצרור דפים. "אני רואה שקיבלת חוות-דעת חיובית על הראיון הראשון", אמרה. "ואני רואה גם את קורות החיים שלך... בואי ספרי קצת על עצמך מעבר למה שכתוב בהם". שבי לא היתה בטוחה למה כוונתה. "אני אעזור לך", אמרה רחל אבידר. "כתבת שאביך נפטר כשהיית בת 16". "כן", אמרה שבי. "יש לך איזה תובנות לגבי עצמך מאז שהוא מת?". "אה", היססה שבי, "אני חושבת שהמוות שלו הוא חלק מהסיבה שבחרתי ללמוד פסיכולוגיה. כמו שכתבתי, הוא קיבל התקף לב, וה-ה-התמודדות עם הפתאומיות הזאת חידדה לי את הרגישות לכאב של אחרים". עיניה של המראיינת הצטמצמו. "כן-כן, קראתי מה שכתבת. אבל אני שואלת אותך על תובנות מעבֶר". שבי הרגישה כמו בבלקאאוט במגן במתמטיקה. בזיכרונה עלתה דמות אביה המספר לה על הגֵר ממסכת שבת שביקש ללמוד משמאי את כל התורה על רגל אחת, ושמאי זרק אותו מכל המדרגות, ושאחר כך בא להלל שהסכים ללמד אותו. 'ואת יודעת מה הלל לימד אותו?' הדהדו מילותיו באוזניה, 'הוא לימד אותו ששמאי זרק אותו כי פעם עשו לשמאי את אותו דבר'. "בואי, בואי", אמרה רחל אבידר, "כשמת הורה, טבעי מאד שהילדים מרגישים אשמה. זה נשמע לך מוכר?". "נראה לי", אמרה שבי, "דיברתי על זה בטיפול שלי, וגם קראתי על זה חומר".
"ו-?"
"וגם אני הרגשתי שלא הספקתי לומר לו הרבה דברים שרציתי, והצטערתי על אמא שלי שנשארה לבד..."
"ואמא שלך מצאה בן-זוג מאז?"
"לא".
"ואיך היא מקבלת את זה שאת בקשר זוגי?"
"א... אני לא בטוחה שאני... איך היא מקבלת את חבר שלי?"
"כן, הרי לה אין ולך יש".
"כן, זה נכון. אפשר לראות אצלה אמביוולנטיות, אם לזה את מתכוונת. ברור שהיא רוצה לראות אותי ואת אחותי מסודרות, וחבר שלי מוצא חן בעיניה. היא אומרת שיש לו נשמה יתרה. אבל קרה שהיא אמרה פעם לאחותי, היה ביניהן איזה ריב על משהו, ואמא שלי הטיחה בה 'את איבדת אבא, אבל אני איבדתי בעל'".
"מילים לא פשוטות..."
"כן. אבל לפעמים אני מרגישה קווץ' בלב כי היא באמת דואגת ואכפתית. היא אומרת שלאישה לבד הרבה יותר קשה למצוא מאשר לגבר לבד באותו גיל".
באותו רגע צלצל הטלפון המשרדי. רחל אבידר ענתה: "כן? לא. לא, זה המשרד של דוקטור כץ אבל הוא לא עובד היום. שלום".
"ואבא שלך?"
"כן?"
"את אומרת שאמא שלך אכפתית. איך היה אבא שלך?"
"מאוד אוהב. מאוד מגונן. אני חושבת שהוא היה אוהב את אלעד, החבר שלי. הוא גם אמר שאם היה יכול לבחור שוב מה ללמוד, היה הולך להיות פסיכולוג. הוא היה רופא משפחה. הוא אמר שאם אנשים היו מודעים לבעיות הנפשיות שלהם, היו הרבה יותר מיטות פנויות בבתי החולים".
"אני רואה שזה נוגע בך במקומות כואבים".
"כן, כי אני חושבת על זה לפעמים שהוא מת מהתקף לב. הוא ידע לומר את מה שאמר אבל זה לא עזר לו... כאילו, הוא לא יישם בעצמו את מה שהיה חכם מספיק לדעת לגבי אחרים".
"אני רוצה להחזיר אותך לנושא של אשמה. להרגשתי לא ממש ענית לי".
"את יכולה למקד אותי, למה את מתכוונת?"
"האם לא עולה בדעתך שום דבר שקשור למוות של אבא שלך שהרגשת אשמה בגללו?".
"אני באמת לא יודעת לומר מעבר למה שכבר סיפרתי".
"תראי אלישבע, את רוצה להיכנס לתחום שבו אַת נדרשת להיות הכלי שבאמצעותו את מבינה בני-אדם אחרים. מי שרוצה ללמוד במגמה הקלינית צריך להעז לצאת מאזור הנוחות, ואני מזהה אצלך הרבה אזורי נוחות. יש לך פה הזדמנות לחקור משהו, ללמוד משהו חדש על עצמך. חבל שלא תנצלי אותה".
מתי התחיל החדר להסתובב? ומה קרה לרחל אבידר שהיא משתנה ככה מול העיניים של שבי ויוצא ממנה משהו מפחיד. אבל היא לא זזה בכיסא, רק העיניים המצומצמות האלה והשיער הקצר-נורא והשמלה החומה. והכאילו-חיוך. והחדר לא מפסיק להסתובב. שבי שומעת את עצמה עונה בקול חלש ומהיר, "אני זוכרת כשהייתי בת ארבע עשרה שאבא שלי חזר משיעור בדף היומי, ורצתי אליו כמו תמיד כדי לחבק אותו, והוא קפא במקום והדף אותי, תמיד הוא היה איש מאד חם, פיזי, אבל בפעם הזאת הוא ממש הרחיק אותי ממנו, וזה קרה עוד פעמיים והתחלתי להבין שזהו, הוא כבר לא יחבק אותי כמו פעם, ובשבת ארגון בתנועה היה דיון 'על צניעות וצביעות' ושאלתי את אמא שלי אם יכול להיות שאבא שלי נבוך מזה שאני מתבגרת ואמא שלי נאנחה ואמרה לי לא להיעלב, זה קורה לכל אחת עם אבא שלה בשלב מסוים, אבל שנתיים אחרי שהוא מת, כשהתחלתי לקלוט בכלל שהוא איננו, לא יכולתי שלא לחשוב שאולי זה היה לו יותר מדי..." שבי עצרה לקחת נשימה עמוקה ושטף הדיבור שלה נעצר.
"ש-זה היה לו יותר מדי?"
"ה-הגוף שלי".
"את רואה", רחל אבידר מחייכת עכשיו בשביעות-רצון ומושיטה לה ממחטה מהקופסא שעל השולחן, "יש בך אשמה על המוות שלו. ומעניין שאחרי כל השנים זה עדיין מציף אותך בעוצמות כאלה. בכל מקרה, אנחנו סיימנו, ותשמחי לשמוע שמבחינתי את מתקבלת אלישבע".
ברדיו מעדכנים שרשות החופים הודיעה על סוף עונת המדוזות. מצוין. שבי שונאת מדוזות. מסרד מספר 29 נושא את השלט 'פרופ' נחום כץ'. במפתח שבידה, שבי פותחת את דלת המשרד. המועמדת טרם הגיעה. שבי סוקרת את החדר. היא מכינה את כיסא המרואיינת שיפנה אליה בזווית נוחה, לא חזיתית מדי. היא מושכת בעדינות בחוט הטלפון המשרדי ומנתקת אותו מהקיר, שלא יפריע למהלך הראיון. שבי מסובבת את השעון על השולחן למולה: שתים עשרה עשרים ושמונה. כעבור שתי דקות פותחת שבי את הדלת ורואה את הסטודנטית שהגיעה בדיוק בזמן. היא מטופחת ונרגשת. שבי מחייכת אליה. "תיכנסי בבקשה", היא אומרת.

עוד בבלוג של עמית פכלר

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

תום מנורתום מנור20/10/2016

מעולה. היטבת לתאר את הסיטואציה המורכבת הזאת בפירוקה לגורמים הקטנים של חרדת שיא, שכרון כוח, רומנטיקה לצד תוקפנות ודמותה של המטפלת כמעוצבת על ידי חוויות קודמות- לאו דווקא חוויות ילדות אלא חוויות הקשורות לתהליך ההכשרה והמפגש עם דמויות מטפלות. תמיד תהיתי ביני לבין עצמי על התהליך וה"דרישה" לאותנטיות בראיונות אלה, לצד העיבוד המלאכותי שנעשה לקראתן כמו גם המפגש הכל כך היררכי שמבקש להגיע להכרעה בפגישה אחת.
תודה

מירה אצילמירה אציל18/10/2016

יופי. נאה חשיפת אחורי הוילון שכולנו פעם מלפניו ופעם מאחוריו.

חני בר-יוסףחני בר-יוסף10/10/2016

קבלה. מילים על קבלה ונתינה. מקסים, מעורר מחשבה ונוגע.

ליטל מורליטל מור30/9/2016

סוחף. בקריאה הראשונה נסחפתי ועלו בי זיכרונות מרגשים מהתקופה ההיא של הראיונות. בקריאה השנייה שמתי לב למילים שנעלמו מעיניי בפעם הראשונה, הבנתי עוד רבדים וניסיתי ללמוד משהו על למה הן חמקו מלכתחילה. כמו תמיד הכתיבה שלך עמית קולחת וקשה לי להפסיק לקרא.

עמית פכלרעמית פכלר29/9/2016

2 הבהרות. 1. כמובן אין קשר בין שמות במציאות לבין הדמויות שבסיפור
2. הסיפור עלה תחילה בקבוצת הפייסבוק 'היכן שהיה האגו שם יהיה ה-FEED' במסגרת תחרות הסיפור הקצר של מכון טמיר לפסיכותרפיה. הסיפור לא זכה, אבל כמו שאמרה יסמין כהן בתחרות נערת החן, פתח תקוה 1988 - "העיקר ההשתתפות!".

עמית פכלרעמית פכלר29/9/2016

2 הבהרות. 1. כמובן אין קשר בין שמות במציאות לבין הדמויות שבסיפור
2. הסיפור עלה תחילה בקבוצת הפייסבוק 'היכן שהיה האגו שם יהיה ה-FEED' במסגרת תחרות הסיפור הקצר של מכון טמיר לפסיכותרפיה. הסיפור לא זכה, אבל כמו שאמרה יסמין כהן בתחרות נערת החן, פתח תקוה 1988 - "העיקר ההשתתפות!".