פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
אדוני השופט, אדוני השופט

אדוני השופט, אדוני השופט

עמית פכלר | 12/9/2010 | הרשמו כמנויים

בתור ילד הוקסמתי מהמשפט המופיע לפני 'כל נדרי' – "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הייתי מביט סביב, אולי אזכה לראות עבריין אמיתי עומד בבית הכנסת. איך אזהה אותו? מראה לא-מגולח של מישהו 'מהרחוב'? הבעת פנים נזופה?
כן, אשמה... לא רק נושא שמפרנס טורים בבלוג, אלא גם רגש המניע חלק גדול מהיומיום האנושי. אשמה תמיד מנקזת אליה אשמות נוספות, חרטות מודעות ולא-מודעות על מעשים רעים שהצטברו לאורך השנים.
יש כאלה שאומרים "לא משנה כמה תוכיחו אותי, השופט הכי מחמיר שלי הוא אני". זה מלמד משהו על הדינמיקה של אשמה ועל האופן בו היא מכתיבה כמה פעולות בחיי היומיום. הנה מקבץ קצר לרגל יום הכיפורים: יוני ניגש לבחינות המיון לעבודה במוסד. לאחר סדרת תחקירים בטחוניים הגיע שלב מכונת-האמת. השאלות הראשונות היו קלות לצליחה. כאשר באה השאלה "האם היית מעורב אי-פעם בפשע?" יוני השיב בשלילה והמחט החלה לרצד בתנועות חדות. הוא נזכר בבת-אחת בקלמר שגנב מתיקו של ילד אחר כשהיה בן שתים עשרה. יוני הרגיש פתאום את מצחו מתכסה זיעה קרה. האם מעשים אלה היו מונעים מיוני להיות סוכן מוכשר בשירות המדינה? לעולם לא נדע – הוא הודח מהמיונים.
אמא של ירין טלפנה לגן הילדים באמצע הבוקר וביקשה לדבר דחוף עם בנה: "יריני, מתוקי, אמא בחדר לידה ותיכף יהיה לך אח תינוק, אני אשתדל לתת לך תשומת לב כמו קודם, אני יודעת שיהיה לך יותר קשה מעכשיו. אני מבקשת סליחה..."
ק' חתם על הצהרה לפיה הוא אחראי לתאונת דרכים שאירעה בעודו נוהג בכביש מהיר. חצי שנה קודם לכן נהג ק' ברכבו ומסיבות מסוימות (גירויים מעולמו הפנימי?) הפעיל אורות מצוקה והאט באמצע הנתיב כמעט עד עצירה מוחלטת. מאחוריו שמע קול התנגשות; נהג אחד סטה מנתיבו ופגע במכונית אחרת. ק' ההמום החליט שהתאונה קרתה בגללו וכשהנהג הפוגע תבע בשצף קצף שיכתוב כי הוא אשם, חתם. בחברת הביטוח של ק', למותר לציין, כעסו מאד על ההודאה באשמה ("אף פעם אל תחתום על אף מסמך בלי להתייעץ אתנו קודם!"). ק' הגיע למשפט אליו זומן מלווה בחברו הפסיכולוג הקליני. החבר התערב עם ק' שייצא זכאי למרות הודאתו. במשפט עצמו, ק' חזר בו מהודאתו באשמה: התאונה התרחשה מאחוריו כתוצאה מאי-שמירת מרחק. לשאלת השופט, מדוע חתם על הצהרה לפיה הוא אשם, ענה כי איננו יודע להסביר זאת. השופט קבע כי ק' זכאי וחייב את הנהג הפוגע בפיצויים ובהוצאות המשפט. נשאלת השאלה: כיצד ידע החבר הקליני מראש, בוודאות, ש-ק' ייצא זכאי? ובכן, ההסבר הקונקרטי הוא שחובת שמירת המרחק מוטלת על הנהג שמאחוריו, גם אם ק' עצר באמצע כביש סואן. אבל ההסבר הדינמי שסיפק החבר הוא שלמרות ש-ק' חתם כי הוא אשם, השופט יידע דבר או שניים על נטילת אחריות גם כשלא צריך. אחרת לא היה נעשה שופט (אבל איך חזה זאת החבר? כנראה הוא מכיר זאת מעצמו. אחרת לא היה נעשה פסיכולוג קליני).

מה עושים נגד אשמה?
יום הכיפורים מזמן הזדמנות למירוק הנשמה והכאה על חטא (שחטאנו לפניך בבלי דעת, ועל חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב ועוד ועוד); עשרים וחמש שעות של חשבון נפש ו'מפקד אוכלוסין' של המעשים הרעים הדורשים כפרה. ישעיהו ליבוביץ' אמר שכל קיומו של יום הכיפורים הוא על מנת להזכיר לנו שאת חשבון הנפש עלינו לעשות מדי יום ביומו, גם בשאר 364 הנותרים. פייר אינאף. על כל פנים, אם השופט המחמיר ביותר בין כל אדם הוא האדם עצמו, הרי שכדאי להוסיף סוג שלישי של עברות: ישנן עברות שבין אדם למקום, ישנן עברות שבין אדם לחברו; אמור מעתה: ישנן עברות שבין אדם לעצמו. גם על אלה, כמו על עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר. מדוע? מפני שמדובר באותו סוג של עברות: בעומק הדברים, לא ניתן להרע לעצמך מבלי להרע לזולתך, ולהפך (הלל הזקן ידע זאת יפה מאד, וייסד את הפסיכואנליזה כמה שנים טובות לפני פרויד). אז כדאי להתפייס עם עצמנו, לפרגן ולסלוח לעצמנו יותר השנה (ראו גם טורה של אסתי פלד "שנה טובה").

התמודדויות נוספות שעוזרות להפיג אשמה באופן בריא הן נתינה ויצירתיות (השתיים תמיד כרוכות זו בזו, בעצם). ארחיב על כך בפעם אחרת. אך אחד הפתרונות הנפוצים ביותר סביבנו, שאינו זוכה להכרה כפתרון לרגשות אשמה, הוא נכדים. כן, כן. נכדים. מדוע?
נכדים הם ההוכחה לכך שהאדם אינו איום ונורא עד כדי כך; ההוכחה לכך שילדיו יכולים לפרות ולרבות, ליצור (יצירה), לברוא, לתת חיים (נתינה). משמעות הדבר היא שיש תקנה לאדם ההופך לסב/תא. יש איזו הבטחה לטוב, לא הכל קלקל במו ידיו. ילדים יכולים לגרום לאדם אשמה גדולה (יש פסיכולוגים שחיים בפחד מהיום שבו ילדם יגיע לטיפול ויתחיל ללכלך עליהם...), אבל נכדים? הם כבר ינקמו בחזרה. תשאלו סבים וסבתות מה משמעות החיים ותקבלו תשובה אחת (הם לא יודעים את הסיבה הדינמית לכך, אבל אתם כן!). מסקנה: ילדים זה שמחה, נכדים זה הקלה.
תהא שנה של חתימות טובות.

עוד בבלוג של עמית פכלר

יום א: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, בדקתי כמה כניסות היו מאז הלילה. עליה של 2 כניסות. אם לא כוללים את הכניסה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שירה טרבלסישירה טרבלסי21/6/2011

אשמה במקור היא אחריות. "אבל אשמים אנחנו" - אחראים לתוצאות המעשה.
הכאה על חטא אין פירושה הודאה בנחיתות עצמית.
משמעה הבנה אמיתית שהחטאתי את מטרתי,
ביכולתי להוציא מעצמי את עצמיותי.
בפגיעה שלי בכבודי, בהתרחקות מהטוב שאני רוצה לגלות בעולם.
המושג אשמה המדובר, דומה יותר לכלימה.
בשונה מהמובן המקורי של אשמה הדומה יותר לבושה.
בעוד שבכלימה האדם לא מכיר בערכו (כלום) ומתוך כך גם לא מכיר בערך מעשיו ותוצאותיהם,
הרי שבבושה אדם מכיר בערכו ומתוך כך חש אחריות על מעשיו ומחפש דרך לתקנן (שובה).
אין כמו עברית מקורית.

*להרחבה ודיוקים : אדם וביתו / הגרי"ד סולובייצ'יק במסה של גאולת יחסי האישות (עמ' 83 מהדורה שלישית)

עינת גבעעינת גבע13/10/2010

רגשות אשמה : כתירוץ? או כמשוב ללמידה?. הי עמית,
לרגשות אשמה כמו לכל רגש, מחשבה או התנהלות יש מטרה.
אדלר לימד ואני מאמינה שגם את הרגשות אנחנו בוחרים. וכי למה נבחר ברגש אשמה? רגש שמייסר אותנו, מקשה על נשימתנו ומרעיל את קרבנו.
דרייקורס טען: שרגשות אשמה הן בעצם, תירוצים של האדם, המצאה מתוחכמת שמטרתה לאפשר לאדם לא לקחת אחריות על מעשיו.
כלומר, אני כועסת וצועקת על ילדיי ואחר כך מרגישה אשמה ומתייסרת.
בדרך זו הנפש מפצה או בעצם מעניקה לנו תחושת פיצוי ורווחה. רגשות אשמה מאפשרות לנו להיראות טוב בעיני אחרים ולהרגיש יותר טוב ביננו לבין עצמנו. רגשות אשמה הן הדרך להמשיך לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות (לצעוק, לכעוס, לשקר, לגנוב...) לשלם את מחיר האשמה המעניק רוגע (זמני) או אשלייה של שלווה.
אגב, רגשות אשמה בקרב עבריינים הם נדירים. כשעבריין (מניסיוני המקצועי) מעיד על רגשות אשמה זו נקודת מפנה או התחלה טובה לטיפול והתקדמות.
רגשות האשמה הם טריגר לעצירה, חשיבה ושינוי.
ואולי עדיף, במקום להתייסר לעצור וללמוד. לראות את השגיאות שלנו כהזמנה ללימודים. או אז ניתנת לנו הזדמנות פז לתקן את דרכינו בפעם הבאה ולא להישאר במעגל הקסמים של מעשה "רע" רגשות אשמה (מטהרות ) וחזרה על המעשה .
הבודהיסטים מזמינים אותנו להתחרט ולא להרגיש אשמים – רגשי האשמה מכוונים לעבר, לביקורת והכאה עצמית( זה כואב) ואילו חרטה מכוונת לעתיד ולשינוי.
רגשות אשמה : כתירוץ? או כמשוב ללמידה? הם בסופו של יום בחירה של האדם.
מה דעתך, מה דעתכם?
להשתמע, עינת גבע, מכון אדלר.

מיכל ריכרדסוןמיכל ריכרדסון3/10/2010

מקסים, זווית מעניינת.. "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", עם העבריינים שמרגישים אשמה, ולצערינו, גם עם עבריינים רבים שאינם מרגישים אשמה ומרשים לעצמם להוסיף חטא על פשע.
מעניין שדווקא הפעמים הרבות בהן בא רגש האשמה לידי ביטוי בחיי היום-יום, כמו בדוגמאות שהבאת, מדובר ברגש אשמה "סובייקטיבי", היינו במקרים בהם ניתן להבין את רגש האשמה, אך לא כל האנשים "הסבירים" ירגישו אשמה במקרה זה או יזדהו עם "האשם".
אין מדובר במקרים בהם יש קונצנזוס שמדובר במעשה אסור, שעל אותו אדם שחטא להרגיש אשם.
אהבתי את הגדרת הסוג השלישי "העבירות שבין אדם לעצמו", אם כי כאמור, הרבה פעמים מדובר כאן במעשים המהווים "עבירות" רק בעיני העושה, וזה מתאים למה שכתבת שלפעמים האדם הוא השופט המחמיר ביותר של עצמו.
אהבתע גם את הקטע על הנכדים, כנראה לא סתם אומרים שאת הנכדים אוהבים עוד יותר מהילדים...

עומרי אלבזעומרי אלבז19/9/2010

פוסט נחמד :-) [ל"ת].

רוני כהןרוני כהן14/9/2010

פוסט מצויין. לדעתי אתה רק הולך ומשתפר.
מה שכתבת על נכדים מאיר עיניים. מעניין שהיכולת להעמיד צאצאים פוריים מהווה אבן בוחן ביולוגית - להשתייכות שני פריטים לאותו מין, וגם למידת העמידה של פרט כלשהו ב'דרישות' האבולוציה.

גיל סלוביקגיל סלוביק12/9/2010

קצת על זושא ועבירות שבין אדם לעצמו. הסוג השלישי של עבירות שהגדרת - הוא בעיני המוקד של היהדות. האדם כמחוייב לפוטנציאל של עצמו. ישנו סיפור חסידי מפורסם על ר' זושא שאמר שאינו חושש שישאלו אותו בבי"ד של מעלה מדוע לא היה משה רבנו, אלא שישאלוהו מדוע לא היה ר' זושא?
שנזכה השנה להיות מי שאנחנו יכולים להיות (ושנזכה לקבל מעמית יותר פוסטים...)