אני ולא אני - על אשמה ואחריות

ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 10/11/2022 | הרשמו כמנויים

אצלי בבית מתגוררים 5 אנשים, ועוד אדם נסתר אחד. אנחנו קוראים לו "לא-אני". לא-אני מככב אצלנו. הוא משאיר כוסות ברחבי המטבח, גרביים על הרצפה. הוא מחזיר סיר ריק למקרר. לא-אני אחראי לרוב מה שלא מסתדר אצלנו בבית. הוא אחראי על מה שהולך לאיבוד או על כך שהאוטובוס איחר. לא ברור איך, אבל לא-אני הוא נושא האשמה התמידי. לא-אני טיפוס קסום. הרי הוא מסוגל להניח עטיפה של קרטיב במעמקי הספה, הוא מסוגל לאכול קורנפלקס מתוך קופסה ריקה ואפילו להעביר חפצים ממקום למקום בבית. יש לו יכולות על. בנוסף, איש מעולם לא ראה אותו.

לא-אני מתקיים כמובן לא רק בבית שלי. אני די בטוחה שהרבה הרבה אנשים מכירים אותו. הורים לילדים ומתבגרים, מורים בבית ספר, ואפילו שוטרים ובתי משפט. לא-אני הוא מושג בלתי נראה, בלתי מושג, והוא האשם והאחראי לכל מה שלא מסתדר בחיים.

אבל.... לא אצל כולם. מסתבר שיש אנשים שאצלם מושג הלא-אני משתבש. הם דווקא מרגישים אחראיים ואשמים על כל דבר שקורה. גם הם כלל לא היו באיזור אכילת הקרטיבים, הם ירגישו אשמה על נוכחות העטיפה במעמקי הספה. הרי ברור שמישהו שם אותה שם, ומי מבטיח שהמישהו הזה הוא לא-אני? אולי זה כן אני? אולי אני שימשתי מקור השראה לרעיון היצירתי של החבאת עטיפת הקרטיב בספה?

הבלוג היום עוסק בדיוק בכך – אשמה ואחריות. אחריות ואשמה. לא-אני זו דרך מצויינת להתחמק מאשמה, האם היא פוטרת גם מאחריות? אם ברור לי שלא-אני הוא שהניח את עטיפת הקרטיב בין כריות הספה, אני לא אשמה, אבל האם זה פוטר אותי מהאחריות לאסוף את העטיפה הסוררת ולהשליכה לפח המחזור (הפח הכתום לאריזות כמובן)? ואם אני אחראית להגיע בזמן לתחנת האוטובוס, אבל היתה תקלה והוא איחר להגיע, האם אני אשמה באיחור לעבודה?

גם כאן, אי אפשר שלא להתייחס למושג השליטה וייחוס השליטה שבחיינו. לא על כל דבר אנחנו שולטים, אך כפי שכבר נאמר על ידי חכמים לפני, יש לנו יכולת השתדלות. לפחות לנסות, לא? מה קורה כשאנחנו אפילו לא משתדלים? האם מתמודדים עם רגשות אשמה ובושה עזים על כך שנתפסנו? על כך שהפכנו להיות החשודים המיידיים בכל הקשור לעטיפות קרטיבים בין כריות הספה. בואו, כל בני הבית יודעים בודאות גמורה של מי התחתונים שזרוקים על הרצפה במקום בסל הכביסה, ויודעים בודאות כמעט גמורה מי אכל את כל הקורנפלקס (רמז – מי שהיה בבית בבוקר, כשכולם.ן היו במסגרות). זה לא כל כך קשה. ובכל זאת, רגע האמת תופס אותנו בקללתנו. האם נודה באשמה? האם לפחות ניקח אחריות ונטפל בסוגיה בלי להודות באשמה?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ובכלל – איך ניגשים לנהל דיון בנושא שכזה. הרי אם ניגש בהאשמה (ושאלת "מי השאיר את הכוס על הרצפה? זה לגמרי האשמה, ולא ניסיון לברר עובדות), נזמין מייד את חברתה ההכחשה המגוננת. מי באמת יכול לשאת עוצמות כאלה של אשמה יומיומית? זוהי כמובן הגנה מפני תחושת האשמה שיכולה להיות מאוד מציפה. במקרה קל של קצת בלגאן בבית זה בעיקר בושה מביכה. אבל לפעמים זה יכול להוביל לפגיעה של ממש, כשמישהו נפגע בגלל הרשלנות (על זה בלוג נפרד) הזו. למשל אם הכוס הנשכחת על הרצפה גם נשברת, ומישהו דורך עליה ונפצע. לפעמים מי שנפגע זה אותו אדם עצמו שהניח אותה, ואז הכעס מופנה פנימה והחוצה בו זמנית.

אשמה בפני עצמה היא חוויה נוראית, אבל יש בה משהו נוסף. האשמה היא מושג נפרד מאחריות . כפי שאנחנו יכולים לקחת אחריות על משהו, מבלי לקחת על עצמנו את האשמה עליו, אנחנו יכולים גם לקחת את האשמה מבלי לקחת אחריות. אני נתקלת לא מעט בהורים של מטופלים שחשים אשמה עצומה (ומכירה את זה גם מעצמי כמובן). רוצים לסיים את השיחה, להודות באשמה, לקבל את העונש (הסבל) ולהמשיך, רק לא לקחת את האחריות. לפעמים קל יותר להגיד – "זו אשמתי, אני השארתי את העטיפה בין כריות הספה", מאשר לקחת את האחריות על פינוי וניקוי העטיפה הדביקה. לפעמים קל יותר גם להאשים את עצמנו כהורים, את הורינו או בכלל הורים באופן כללי בקשיים של הילדים, אך מבלי לקחת אחריות כלשהי על שינוי הגישה.

אז מה אני ולא-אני מנסים להגיד כאן? האשמה והאחריות מלוות זו את זו, אך הן יישויות נפרדות. הן יכולות להתקיים ביחד ובנפרד, לשתף פעולה או להתרחק. האשמה מופיעה כרגש עוצמתי, כהגנה או כניסיון להתגונן. איך אפשר להשתמש בה כמצפן? כמכוונת אותנו? אם נלמד להקשיב לאשמה במקום לנסות לאמץ אותה כעונש שפותר מכל דבר או להכחיש אותה כי היא בלתי נסבלת, נגלה שהיא פותחת אותנו לעולמות חדשים. האשמה, אם נסתכל לה בעיניים תאפשר לנו לקחת אחריות, להראות לנו את הדרך, או לפחות להראות לנו איפה ה"לא-דרך" שאנחנו רוצים להיות בה. לפעמים לא נוכל לתקן, זה יהיה מאוחר, ואז האשמה תלווה אותנו כרגש שתואם את המציאות ומהווה חלק בלתי נפרד מהחוויה. כך או כך, האשמה שמתפתחת בגיל צעיר, המוכרת לנו בתרבות באופנים רבים, היא מרכיב חשוב בעולמנו הרגשי, וראוי שנכיר אותה.

בלוג בכוונה, ברשלנות, בטעות – ייחוס פנימי וחיצוני