לוסיאן פרויד שנפטר לא מכבר
רות נצר | 22/2/2012 | הרשמו כמנויים
בעתון הארץ מסופר שתשע שנים, מיום שניסתה להתאבד ועד מותה, צייר לוסיאן פרויד את אמו. יום יום דאג לוסיאן שיביאו אותה אל ביתו, לדגמן לפניו. הספור הזה נגע בי.
אני מדמה אותה תחת מבטו שמעניק לה חיים בכל נגיעת מכחול שלו. לוסיאן היה בנה האהוב. נראה שהוא הכריח אותה לחיות למענו. הם העניקו חיים זה לזו. הספור הנוגע ללב הזה מזכיר לי משהו שאני לא מצליחה להזכר בו. אולי את המעין והלב בספור של ר' נחמן מברסלב (בתוך הספור על שבעת הקבצנים), שמעניקים קיום זה לזה מעצם הזדקקותם ההדדית. אחר כך באות אסוציאציות נוספות:
הפסל-צייר האנגלי הנרי מור צייר בעת ההפצצות של הגרמנים בלונדון, את האנשים שמצאו מחסה במרחבים התת-קרקעיים של הרכבות. אריך נוימן כותב על כך שהאנשים המצוירים נראים כעטופים בדים וכשוכבים בחיק הרחם האמהי של מחילות הרכבת התחתית, כשהרחם האמהי ששב והעלה עצמו כארכיטיפ מעניק חיים בעת שזקוקים לו.
ועוד אסוציאציה: בקטע האחרון של הסרט 'כאוס' מספר פירנדלו על עצמו כאיש מזדקן, שנוסע ברכבת אל כפר מולדתו בסיצליה. הוא מגיע אל בית אמו הריק. שם הוא "פוגש" את דמות אמו שמתה מכבר, והוא אומר – את קראת לי לבוא לכאן! הוא אומר לאמו – "אני בוכה כי את אינך יכולה עוד לחשוב עלי. כשאת חושבת עלי בלבך אני חי". אנו מגלים את הקושי העצום בהיפרדות, בכל גיל. האם יש בכלל היפרדות מוחלטת? כמו הנרי מור, פירנדלו משיב את האם לתחייה, כשהיא מספרת לו את זכרונות ילדותה שמעניקים לו תחושת חיים מחודשת ותחושה שיוכל לשוב וליצור.
הוגה הדעות רולאן בארת חי בבית אמו הזקנה עד מותה. לאחר מות אמו, רולאן בארת מתבונן בתמונת אמו בילדותה ומבטו זה מעורר אותו לכתוב את ספרו החשוב 'מחשבות על הצילום'. כך אמו הנעדרת ממשיכה להזין את חייו.
מה שמשותף לכל ההקשרים האלה הוא המבט ההדדי בורא החיים שמשחזר את הדיאדה הסימביטית של אם-ילד.
מה שעוד משותף הוא שמדובר בבנים אמנים והקשר שלהם אל האם. קשר אם-בן עז שכזה יכול, כידוע, לסרס, אבל יכול להיות גם מקור החיים. אולי האמנות היא קו התפר שבין שני אלה.
אסתר הרדינג כותבת: "האם היא התהום המכילה כל, את כל הערכים הלא-ידועים של החיים, את כל הזרעים שיגדלו בעתיד, ואת ההבטחה הסופית של איחוד עם המוחלט" (האני ולא אני. מודן. עמ' 150).
