50 הדקות | יפעת סאלם
יפעת סאלם | 17/2/2022 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
9:50, יום ראשון
כשעצרתי אותך, אחרי 50 דקות בדיוק, תיארתי לעצמי שאולי לא תביני. אולי זה ייראה לך נוקשה, אפילו אכזרי, הקפדה כזו על הזמן! איזו חשיבות למסגרת...
אפילו עכשיו...למרות התכנים הקשים, למרות שסערת כל כך היום. אפילו הפעם לא אזרום קצת? האם לא אכפת לי ממך? אני לא רואה מה קורה לך?
אבל
גם קיוויתי שתצליחי לשמוע את שנאמר בלי מילים.
שתרגישי, יחד עם המחאה על הזמן שנגמר, כמה חשוב לי לשמור עלייך. שאני מקפידה לא לגלוש מהזמן לו התכוננת, בו הסכמת להיות נוכחת כאן כך, בתוך התהליך הקשה. כי צריך לתחום אותו, לשים לו גבול, כדי שהוא יהיה נסבל, שהכאב יהיה במידה הנכונה. אני שמה לב לכך שזה יקרה בתוך המסגרת הזו, ואיני חורגת ממנה.
ועוד דבר, מטופלת שלי.
אולי כשתצאי מכאן, תקחי נשימה עמוקה. ותמשיכי את יומך, למרות הכל. אולי תגלי שאת לא באמת מפורקת, שאת רק מרגישה ככה, פה, עכשיו, במרחב הזה. והנה את כבר בחוץ. תראי, עם כל תוכן שעולה מבפנים, את יכולה להתמודד, את תהיי בסדר.
אני יודעת את זה למרות הסערה. ומתפללת שגם את.
ופה יישאר כל זה, ביננו. עד שתחזרי בפגישה הבאה, ונמשיך בדיוק מאותו המקום.
באותו המקום. באותה השעה.
