לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כל מה שאני רוצה זה להיות ריקנית איתך יחד - על הבורות שבנפש – חלק ב

כל מה שאני רוצה זה להיות ריקנית איתך יחד - על הבורות שבנפש – חלק ב

ד"ר טל פלג-שגיא | 23/10/2021 | הרשמו כמנויים

ממשיכה את המסע עם הבורות שבנפש.

תקציר הפרקים הקודמים: הם עוצמתיים, מופעלים על ידי ריק או שבר (לעתים קרובות בתצורתו הלא מילולית), ומרגישים עמוקים באופן לא ידוע ואינסופיים. הם תוקפים אותנו לעתים ללא התראה מראש, ועצם המפגש בבור מטלטל לפעמים לא פחות מאשר הבור-עצמו.

בטיפול, אני נדהמת בכל פעם מחדש מההקלה שחש המטופל כאשר אני קוראת לבור בשמו. עצם ההכרה בדבר עצמו מהווה נחמה מסוימת, כי אם מישהו מכיר את המחלה הזאת, היא אולי כבר לא הרסנית ומפחידה כפי שהרגישה בתוכנו. כאשר תחושת הזרות המתלווה לבור פוחתת, קל יותר להתבונן בו.

לפיכך, אני מקפידה להתבונן לבור של המטופל בעיניים. אני משיימת אותו ומאפיינת אותו, וזה לעתים קרוב להפליא לחוויית המטופל שעד אז הייתה ללא מילים. עד כמה זה מרגיש משוגע, אינסופי ומפחיד. לא מוכר. השלווה שבה אני מתייחסת לקיומו של הבור היא כשלעצמה תרפויטית, משום שאם אין לי מבט של בהלה בעיניים, זה פחות נורא מבחינת המטופל, שבתוכו הוא מבוהל ומנוכר לבור שלו. אציין, אף שאני מניחה שזה מובן מאליו, שזו איננה שלווה מזויפת. מדובר בשלווה אותנטית, ומטופלים רבים מבינים מבין מילותיי שמשהו בי מכיר את הבור: מאיים ובלתי נמנע. זה נותן תחושה של יחד.

אז אנחנו מדברים על כמה שזה מרגיש פתאומי ואינסופי, ואיך אדם מתפקד כמוך פתאום חווה את עצמו כריק ושברים, וכמה שאין בזה שום דבר טוב ואין שום שיעור ללמוד מזה. אני באמת מאמינה בזה. מאוחר יותר בחיים אולי נאמר שהמשבר שחווינו לימד אותנו הרבה. רבים מאיתנו יאמרו שנים אחר כך שלא היו מוותרים על הכאב, הסבל והאובדן. אבל בתקופה הראשונה להתפרצות של כאב לא תמיד ניתן להוקיר את קיומו. גם לא צריך. קבלה איננה אהבה של הכואב או הודיה עליו. לא לא. קבלה הינה השלמה עם הבלתי נמנע, בידיעה שנעשה הכל כדי להתגבר עליו. בידיעה שאם היינו יכולים, לו היה לנו מטה קסם, היינו מבטלים אותו. אני לא צריכה לאהוב את הבור, לרצות בו או לחשוב שהיה לי טוב פחות לפניו. ממש לא. אבל ברגע שהוא שם אני צריכה לקבל את קיומו. להתמודד איתו ללא מאבק.

ושוב אני חוזרת – תהיה גם תקופה שבה איש-הבור יודה עליו, על מנעד הרגשות שהכיר בעצמו, על כך שהוא אדם שלם שיודע להתמודד. כמעט כל אדם שנפל הוא בר מזל, כי בפעם הבאה בה ייפול, הוא יכיר את עצמו וזה יכאב כבר פחות. כי דרך הכאב באות תנועה, צמיחה והתחזקות. אבל לשם מגיע אדם בעצמו, ואי אפשר להתחיל מסע בצעדו האחרון. זה לא אמפתי ונחווה כמעצבן. תארו לכם שקוטעים לכם רגל, ותגובת הקרובים לכם היא שיום אחד תגידו תודה שקטעו אותה. כזה מעצבן.

לא נכנסתי להבנה של הבור ונסיבותיו, של השפעותיו, של מה שהוא מסמן לנו על מה שהיה ולא היה לנו. את זה כל מטפל מכיר ויודע. זו העבודה שלנו.

לסיכום, עד כה דברתי על הטיפול: הנירמול, השלווה האותנטית והקבלה הלא-מכריחה-לאהוב. לסיכום ברצוני לציין שה'תרופה' הכי טובה לבור, ה'מפתח' להיות עם הכאב והסבל המפחידים והאינסופיים, היא בעיני דווקא מחוץ לחדר הטיפול בהימצאותו של אדם אחר שמכיר את הבור ומוכן להכיר בו איתך, בלי לשפוט אבל גם בלי להתעלם. בקבוצות במחלקות הסגורות שעבדתי בהן, לעתים בלט עד כמה האשפוז היווה הזדמנות להכיר אנשים "כמוני", כלומר, אנשים נורמליים עם בורות משוגעים. הציטוט בכותרת שייך לנפש קרובה ואהובה, שניסחה במילותיה את כל התורה: לפעמים כל מה שצריך זה אדם אחד להיות איתו יחד עם הבור. שיישב על שפת הבור כשאת בפנים, ויאהב אותך.

שבוע טוב.

עוד בבלוג של ד"ר טל פלג-שגיא

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

מתן כהןמתן כהן10/11/2021

מתן. מעניין.. היה חסר לי דוגמאות מחוויות עם מטופלים

ד"ר טל פלג-שגיאד"ר טל פלג-שגיא25/10/2021

אריאלה. איזה יופי. אני אוהבת מאד את עידית ברק, וזה כל כך מתאים.
תודה רבה

אריאלה עילםאריאלה עילם24/10/2021

מתחבר לי לשיר נפלא של עידית ברק. המערה/עידית ברק

רק כשתשב במערה
תבין את האיש היושב בתוכה.

אתה קורא לו צא.
והוא אינו יוצא.
העענים עוצרים, ציפור פסקה ממעופה,
אפילו הברושים מרכינים ראשם,
צועקים.
והוא אינו יוצא
ואינו בא.

אתה מתקרב לאט.
נכנס ומתישב לידו
הוא מושיט לך את ידו ואומר:
כמ יפים הם הדברים שלא אמרת.