אודות 'העצמי הטווסי' של המטפל / דור ילוז
ד"ר טל פלג-שגיא | 15/8/2021 | הרשמו כמנויים
דור ואני מרבות לדבר על דברים 'שטחיים'. כמעט כל פגישת הדרכה נפתחת, ולפעמים גם נקטעת, בשליחת תמונות של תיקים, נעליים ועיצובי ציפורניים. כמו שתי טווסות, אנחנו מתהדרות ב'התפרעות הקוסמטית' שלנו, וחוות עונג מהיותנו פסיכולוגיות מרדניות שנהנות להיות צבעוניות ובעלות אמירה אופנתית. כשהצעתי לדור לכתוב פוסט לבלוג שלי, לא תארתי לעצמי כמה אזדהה איתו. גם אני, כמוה, משייכת את הדיאלוג שלי עם הטווסיות לדיאלוג הורי (במקרה שלי – עם אימי), גם אני מוצאת עניין בתגובות המגוונות של המטופלים ל- LOOK התורן שלי: אלה מחכים לראות אילו נעליים בחרתי היום, זה מעיר שמתאים לי יותר הלוק הזרוק, וזאת מחברת דיון על תדירות החלפת הלק ג'ל לתובנה על ה- OCD שלה.
הדיאלוג שלנו כנשים עם הקול שלנו, עם החצנתו, קודם לדיאלוג שלנו כמטפלים ומטפלות איתו. כמה נרשה לעצמנו לפעול כסובייקטים בעולם? האם בחירה זו מעוררת אשמה או גאווה, האם היא אקסהיביציוניסטית, נרקסיסטית ומאנית ביסודה? עד כמה זה שטחי לחוות סיפוק מהשטחי? עד כמה זה ילדותי ליהנות להיות בולטת ושונה, לא נייטראלית?
למרות שיש לי עוד המון לכתוב, ועוד אכתוב בעתיד, מכאן אני משאירה את מילותיה של דור ללא שינוי, וגאה קצת כמו אמא שאתםן זוכיםות לחוות את חוכמתה וייחודיותה.
אודות 'העצמי הטווסי' של המטפל / דור ילוז
אבא שלי היה איש גנדרן להפליא. הוא היה הבעלים הגאה של עניבות משי צבעוניות, חפתים, אפילו שלייקעס, כשהוא נוהג להקפיד בחדווה על ההתאמה שבין הפריטים השונים, יוצר קולאז' צבעוני ומשובב נפש ועין. אני זוכרת אותו בחליפות מהודרות, שבעליל לא התאימו לחום המזרח תיכוני המהביל. אבל הוא שאב מכך עונג מיוחד. יכולתי לראות, שעבורו להיות אובר דרסד זה לפגוש את החיים במינון, שנפשו מבקשת ממנו. האובר של האחד כדיוקו המידתי של אחר.. ותמיד נראה לי, שההגזמה ה-הו-כה-מודעת לעצמה שלו הייתה דרכו לחגוג את החושניות האסתטית של החיים, ואגב כך לערסל ולרכך את המפגש עם הבנאלי, הפונקציונלי, הסיזיפי- אותם היבטים של החיים שעייפו אותו עד בלי די בהיותו ילד נצחי בנשמתו. וכך, בגדים היו מגרש משחקים נוסף שהוא יכול היה לחגוג בו, ליצור בו ולהיווצר דרכו.
לאחר מותו, אני שתמיד הזדהיתי עם אמי הפרגמטית ובחירותיה- מצאתי את עצמי מחליפה את המלתחה שלי, שהייתה בנויה עד כה על ג'ינס וטי שירט בגווני כחול-שחור סולידיים, למצעד גאווה של שמלות צבעוניות ועקבים. בנקודה ההיא, כך הבנתי רק בדיעבד, התחיל בי דיאלוג עמוק עם "צילו של האובייקט", שהוא הגעגוע לאבי והיכולת שלו להפוך את החיים לפואטיקה צרופה. הדיאלוג הזה הופיע בחיי בדמות מפגש מוכר-זר עם ה"עצמי הטווסי" שבי, שעד כה טרם העזתי לתת לו ביטוי מלא או נזקקתי לו, או שמא קיבל ביטוי בזירות אחרות, אך לא בזו הוויזואלית. ביקשתי לפרוש את נוצותיי, וכך עשיתי. אך במקביל לעונג החושני העמוק שנלווה לכך - עלתה בי מחאה שקטה אך נחרצת מצד מצבי עצמי שונים ו-וותיקים יותר שלי. ובראשם מצב העצמי השמרני והסגפני יותר, שגדל והתחנך על ברכי הסופר-אגו הקולני שלי ושוכלל במהלך ההכשרה המקצועית שלי כפסיכולוגית, ובעיקר במפגש עם עולמות התוכן הקלאסיים יותר.
על רקע זה, אני חושבת על הבדיחה הרווחת אודות פסיכולוגיות והבחירה שלהן לעטות של כברירת מחדל אופנתית כמעט. ברור שזה עושה עוול למגוון האנושי האדיר במקצוע, אך אולי יש בבדיחה הזו - אליבא דה פרויד ויחסו לתת מודע וגילוייו - משהו שמסגיר את הציפייה הסמויה ל"תלבושת אחידה" כביטוי להומוגניות או היעדר זהות אישית, משהו מהציווי המסורתי שלא להתבלט. ציווי מסורתי שהופנם בהצלחה, בבחינת שריד לתפישה ההיסטורית של המטפל כמי שצריך לשמש טבולה ראסה. למעשה, "המקהלה היוונית" (והווינאית) שבי לא יכולה להימנע מלשאול: האם יש בחירות סגנוניות וססגוניות שאעשה כאדם פרטי, אך בקליניקה אני מנועה מהן משום שהן מייצרות פתיינות? אני לא מדברת על בחירה פרובוקטיבית במוצהר כמובן, אך מהן גבולות הפרובוקטיביות? שהרי לא תמיד ניתן לשרטט זאת בקלות. בספרו של ארון 'המפגש' מובאים דבריו של דונלד קפלן (עמ' 81) על המשולש האדיפלי, שתמיד נוכח בחדר, שכן המטופל חווה את הפסיכואנליטיקאי כנשוי לעבודתו בזמן שהמטופל נותר מחוץ לברית הזו. האם אני משחזרת ומעמיקה עבור המטופל את "הסצנה הראשונית" כאשר המטופל שואל עצמו עבור מי ומדוע מרחתי את הלק? (בזמן שאני כותבת שורות אלו: בגוון וורוד זרחני). האם לחילופין, מצקצק לו הקול הקלייניאני המופנם שבי, ההתגנדרות אינה אלא הגנה מאנית בפני אזורי המוות הנפשי שבתוכי ובתוך המטופלים? האם יש צורך לא הולם להיראות, שעליי לעבדו בטיפול ובהדרכה שלי, במקום "להתנהג" אותו באמצעות הבחירה להיות צבעונית בחדר- קונקרטית וסימבולית? ומה לגבי השימוש בהופעה חיצונית כ'עצמי כוזב' או 'עור משני'? הרי לא תמיד הבחירה להתלבש באופן מסוים היא דרך להתחבר למהות אותנטית, אלא לעיתים הדרך למסך אותה... וכמובן שזה מייצר גם שאלות עמוקות על יחסי הכוחות החברתיים המגולמים בבחירות צרכניות שונות, כמו גם מהי נשיות עבור המטופל/ת ועבורי במרחב התוך אישי, הבינאישי והציבורי.
אני למעשה שואלת האם אפשרי כמטפל/ת להיות בו זמנית הורה אחראי וגם סובייקט שמביא את עצמו, ואת החושניות והאסתטיקה שלו אגב כך, לחדר? האם חדווה אסתטית אינה אלא היבט נוסף של חיות מבורכת? האם כדברי אלוורז, יכולים להיות בזה חלקים של הזמנה והשבה לחיים עבור המטופלים? וזאת כאשר אנחנו גם לוקחים בחשבון, שהחיות הססגונית שבנו -המוצאת ביטוי גם בבחירה להיראות באופן מסוים -יכולה לעורר צרות עין במטופלים מסוימים, ועל כן אנחנו ערוכים גם לפגוש את התוקפנות שתייצר.
אני רוצה לאומר, שאנחנו יכולים וצריכים להתאים את הטון הרגשי או אופי ההתערבויות למטופל/ת, אך יש הרבה חשיפה עצמית מכוונת ומודעת פחות או יותר בהיבטים קבועים יחסית של עיצוב הקליניקה ובחירת הבגדים שלנו, או בבחירה הגמישה יותר, כאמור, של הגוון של הלק ואורך הציפורניים המקובל, גובה העקב, או כמות האיפור שאני עוטה. אני נתקלת במטופלים/ות שלפרקים יחמיאו לי על בחירה כלשהי שלי ואני ארגיש שזה מאפשר עונג משותף, כשאנחנו חולקים בנינוחות חיבה והערכה משותפות לאסתטיקה ומקומה בחיים. אך יש את אלו שלמשמע דבריהם - אני אתכווץ בתוכי פנימה בשל גוון פרברטי שנכנס לדיאלוג, או ארגיש שהם עושים שימוש הגנתי ומרצה בהתייחסות לאספקטים שונים של בחירות שעשיתי.
כך שבעוד שישנה כתיבה ענפה על הקשר בין החושי והנפשי, נשאלת השאלה: מה לגבי הזיקה בין החושני והנפשי? ואם לחדד: בין ההנאה הצרופה מהחושני ובין הנפשי? אני חושבת על כתיבתו של אוגדן על השלב האוטיסטי- מגעי ב"קצה הפרימיטיבי של החוויה" ותיאורו את המטופל שהנכיח את עצמו ועצמיותו באמצעות ריח גופו העז (עמ' 65). וזאת בזמן שאני חושבת על מטופלת שלי, שמדברת על רצונה "להתלכלך" בחיים הללו בחוויות שבהן היא מביאה חלקים פחות מקובלים חברתית לידי ביטוי, ונדמה לי שקל לי לשהות איתה במקומות הללו, גם משום שהיא מריחה כל כך טוב בקליניקה ואני הרי נהנית מזה, נהנית ממנה. הבושם שלה הוא חלק מהקשר שלנו ומהמרחב המשותף ומהכמיהה שלה לתנועה חופשית יותר בין מה שנחשב לטמא ומה שנחשב לנקי. אך האם זה יכול או אמור לקבל התייחסות?
השאלות הללו מתקיימות עבורנו כל הזמן כמטפלים/ות. כך לדוגמה, בפורום סגור של פסיכולוגיות התייעצה אחת המשתתפות האם ואיך ניתן להחמיא למטופלת על התיק שלה ולשאול היכן רכשה אותו, כי חשקה נפשה של המטפלת בתיק דומה. או לחילופין, דיון ער שהתנהל בקבוצת פייסבוק של פסיכולוגים, כאשר מטפל גבר העלה את השאלה האם זה לגיטימי ללבוש מכנס קצר בקיץ לעבודתו בקליניקה. זה היה מעניין לראות שיש מי ששללו זאת בנחרצות וראו בזה בחירה שלא מכבדת את הסיטואציה הטיפולית, ויש מי שעודדו את המטפל המתלבט להרגיש בנוח, שכן הנאמנות לבחירות האותנטיות שלו, גם אם פחות מקובלות או פורמאליות, הן חלק אינהרנטי מהמהות של מטפל מיטיב, כזה היודע בראש ובראשונה להיטיב עם עצמו, ואגב כך עם המטופל. שהרי, יש לנו דרכים שונות לקיים דיאלוג עם 'העצמי הטווסי' שלנו, אשר מתגלה בהכרח בהיבט החזותי, אך לא רק: הוא גם יכול להיות נוכח בבחירת הניסוחים, הפרשנויות, שפת הגוף – למעשה, כל מה שנבקש לבטא בעצמנו ולהנכיח בכדי שיהיה במגע עם הזולת. ועל רקע כל זה, אני אמשיך לחגוג את שלל הזהויות שבי, כפי שאני מבינה אותן ואת האינטראקציה ביניהן בכל רגע נתון: כאישה, כמטפלת, כבתם של שני הוריי, כמטופלת שתשמח לשמוע מחמאות על האקססוריז שלי או גוון הלק לצד פרשנויות העומק, כמי ששואפת להיות פאשניסטה בהתהוות, ובעיקר כמי ששמחה לפגוש משחקיות על כל גווניה 😊
