על הקסם בטיפול זוגי - חלק שני

ד"ר טל פלג-שגיא | 31/8/2022 | הרשמו כמנויים

פתאום נזכרתי שאני והרפיון האסוציאטיבי חייבים חלק שני על הסייקל הזוגי, שהחלק הראשון שלו התפרסם כאן במרץ.

אז בחלק הראשון דברנו על הקושי להיות אמפתיים לזוג, כאשר רואים את ההשלכות של ההתנהגות של כל אחד מבני הזוג על השני או השנייה. אנחנו יודעים בלב פנימה (ואגב, כמעט תמיד גם בן הזוג יודע) שההתנהגות מקורה בפגיעות ולא ברצון להרע, ועדיין זה פוגע.

אמרנו גם, שבעוד שהתוכן משתנה, בדרך כלל המהות או המוסיקה אצל זוגות היא זהה, רגשית ולא קשורה לתוכן המסוים שמפעיל אותם. בטיפול זוגי, הסברנו, נלמד לזהות מה התרחש בין בני הזוג שגרם לתגובתיות היתרה, ומה שבדרך כלל מתרחש מאחורי הקלעים זה שיש צורך שלא מקבל מענה, ושהופך לריקוד..

למה הכוונה בריקוד? הכוונה היא, שמשהו שאני עושה מפעיל את האחר, גורם אצלו לתגובתיות שבתורה מביאה אותו לפעול באופן שמפעיל אותי וחוזר חלילה.

דוגמא לתגובתיות נמוכה: אני מבקשת מבן הזוג שלי להוציא לי סיר מהמקרר כי תפוס לי הגב. הוא אומר: שתי דקות מסיים משהו. הוא מוציא. אני אומרת תודה.

דוגמא לתגובתיות גבוהה: אני מבקשת מבן הזוג שלי להוציא לי סיר מהמקרר כי תפוס לי הגב. הוא חושב: עוד לא חזרתי הביתה והיא כבר מצפה ממני לעשות משהו, כבר שמה בינינו ציפייה שמועדת לאכזבה וזה מעצבן. היא יכולה לבקש את זה יותר יפה או לחכות דקה. הוא מגלגל עיניים, אבל הוא אומר: שתי דקות מסיים משהו. אני חושבת: הנה הוא שוב לא רואה אותי. עדיף שהוא יגיד לו מהתגובה הפאסיב אגרסיב המעצבנת הזו. בחרתי שייתפס לי הגב? ממש לא. מה כבר בקשתי שהוא מגלגל עיניים? להוציא סיר. הוא לא שם לב שכואב לי? אני אומרת: עזוב. אין צורך. רוצים לדמיין את ההמשך? רוצים לומר אם זה מחמיר או מתיישר? ברור שמחמיר.

ברגע שתגובה של אחד מפעילה תגובה רגשית של אחר, אנחנו בסייקל. לסייקל בדרך כלל אין נקודת התחלה אחת, כי יכול להיות שכבר כשהוא היה בדרך הביתה, חשבתי לעצמי: בטח הוא ייכנס ואפילו לא ישאל מה שלומי. כבר הגעתי מופעלת לבקשה להוציא סיר מהמקרר. אנחנו מסמנים סייקל כמו סימן של אינסוף, כי דבר מפעיל דבר מפעיל דבר, ללא נקודת התחלה וללא אשמים. ברגע שזה ריקוד, הוא ממשיך ומחמיר זה מתגובות האחר. אם הוא מגיב בגלגול עיניים, זה מוציא ממני עוד תוקפנות, אם אני צועקת, זה גורם לו ללכת עוד אחורה, אם הוא הולך אחורה אני עוד יותר מתעצבנת, ועוד ועוד ועוד. הריקוד לא מסונכרן. זאת אומרת, הוא ממש ממש מסונכרן, כל אחד עושה תפקיד ביצירת תסכול התקרבות/ריחוק, האשמה/התגוננות אצל האחר. מה שעצוב ומעניין הוא, שזוגות רבים יודעים לתאר בדיוק את הסייקל שלהם. אם אשאל אותם: איך ייראה הריב הבא שלכם? הם יידעו לספר בדיוק מה יקרה ללא תלות בתוכן. לעתים קרובות הם כל כך מטיבים לתאר, שהם יודעים להגיד במדויק מה בן הזוג ירגיש בתגובה אליהם ומה הוא יעשה, כלומר, לא חסרה להם יכולת אמפתית או יכולת מנטליזציה. עד ש..... הם מופעלים. כשאנחנו מופעלים, כבר אמרנו, אנחנו פועלים מהאוטומט הבטני, יורים או נאטמים, ולא יכולים להיות 'המבוגר האחראי'. ולמה צריך מבוגר אחראי? כי מתחת לתגובות האוטומטיות מתרגש צורך פגיע. הפחד להיכשל, חוסר אונים, הרצון להיראות, התחושה שנטשו אותי.... דברים שאנחנו סוחבים איתנו מההורות שלנו, ואולי התחזקו מאד במערכות יחסים אחרות או בזו הנוכחית. בדיוק כמו שעם הילדים שלנו דרוש מבוגר אחד שמסתכל עליהם ואומר: בוא אני אעזור לך להרגע, גם בריבים זוגיים הרבה פעמים מה שיכול היה לרתוח ולהסתבך, נרגע באחת אם מישהו מביט באופן מדויק על הצורך, ומתקף אותו: אני אוהב אותך ואני יודע שהיה לך יום קשה עם הגב. תכף אני מוציא את הסיר. אני רואה שאתה כולך עסוק וצריך שקט, תוציא לי את הסיר ואז נשב ונדבר כשתרגיש שהתנקה לך הראש.. נכון שזה קל? רק ש.... רק שזה לא.... כי כששני אנשים מופעלים אף אחד לא פנוי לראות, לאהוב, לתת שקט, לתקף, הכל פוגע ומתקיף. 

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אז שוב אני מפנה לסדרת הכתבות המצוינת של עמליה רוזנבלום על EFT זוגי, ובהמשך אשוב ואכתוב עליו. בינתיים אני מציעה לכם: בריב הבא, נסו לעשות פאוז ולהסתכל על מה מפעיל אתכם.