על הבורות שבנפש והטיפול בהם - חלק א
ד"ר טל פלג-שגיא | 7/10/2021 | הרשמו כמנויים
הבלוג שלי מתחיל לצבור ותק, ואיתו אני מתחילה ללמוד ולדייק את מה שאני כותבת, כך שיתאים בתוכן ובסגנון לקהלים השונים שקוראים אותו.
הפוסט הקודם על שפות האהבה זכה לתגובות רבות, ביניהן הערות והארות נהדרות על משמעות הביטוי 'ואהבת לרעך כמוך'. אנשים רבים גם מצאו הקלה בהבנה של הפערים בשפות ביניהם לבין בני הזוג, וזה משמח ומחמם את ליבי.
היום רציתי (להתחיל) לפתח את הנושא של בורות בנפש. בור בנפש הוא בעצם כל מצב נפשי קדום, שמפעיל אותנו בהווה. הבורות מטבעם עוצמתיים, ובדרך כלל קיומם מעיד על ריק או שבר. אחרת, הם לא היו נקראים בורות.
חשבו לעצמכם על בור ברחוב או יותר טוב – באמצע המדבר. איננו יודעים מה עומקו, ואנחנו פוחדים ליפול אליו. הפחד נובע בין השאר מאי הוודאות לגבי מתי ניתקל בו, וגם מכך שאיננו יודעים כמה הוא עמוק, חשוך, ואיך ומתי נצא ממנו. מה יהיה הנזק? האם בכלל נצליח להתאושש?
לכן, אנחנו מנסים להימנע מבורות כמיטב יכולתנו. אני מוסיפה 'כמיטב יכולתנו', משום שבעיני תכונה חשובה של בורות הנפש, היא שבמקרים רבים אי אפשר להתכונן אליהם. אי אפשר לדעת מתי ניתקל בחיינו בבור כזה, שמלווה אותנו מפעם. אנחנו לא מרגישים בבור עד שאנחנו בתוכו (או לפעמים, עד שהוא קם לתחייה בתוכנו), ולעתים אנחנו מופתעים לא רק מעוצמת הבור, אלא באופן שבו הוא מתבטא אצלנו בחיים ובנפש.
לפני שאפרט עוד על הבור, אומר רק שניתן להתייחס אליו בשפות תיאורטיות שונות. החל מהפחד מהתמוטטות של וויניקוט אהובי, דרך 'האם המתה' של גרין, באלינט עם השבר הבסיסי, ועוד. גם בקרב הוגים והוגות ישראלים יש עיסוק תיאורטי בבור, אולי הבולטות הן עפרה אשל, חיותה גורביץ' (שעל שפת ההעדר שלה אני ממליצה לכל מטפל, ובעצם לכל אדם, לקרוא) ודנה אמיר. למרות הפיתוי להכנס לכל אלה, אנסה להימנע מכך כדי להבהיר את מחשבותי באופן נגיש ובלתי תלוי בתיאוריה, תוך הבנה שרבים מהדברים שאומר מוצאים התייחסות נכונה, מדויקת ואמיצה, בכל הכתבים שהזכרתי.
הבור הינו בור. לא סדק או משבר. הוא בור כי הוא עוצמתי, מרגיש אינסופי, מפתיע ומפחיד. לעתים הוא שואב לתוכו את כל מה שהכרנו על עצמנו לפני שהוא נחשף (אני אומרת 'נחשף' ולא 'נפער', כי נקודת המוצא הינה שהבור היה שם תמיד, אבל אנחנו הרגשנו בו רק ברגע מסוים, ולפתע הוא מורגש במלוא עוצמתו).
הבור יכול לקום לתחייה באופנים שונים. לעתים הוא מגיע עם הכרה בתוכנו הרגשי (למשל, משבר של אדם שיום אחד מבין משהו על ילדותו, על הוריו והעדרם, או על חוויה שחווה), אך לעתים הוא מופיע בצורת תסמין פיזי או נפשי, שקשה לנו להסביר מה קרה שהופיע פתאום. פתאום קם אדם בבוקר וסובל מדיכאון שלא חווה מימיו, מהתקפי חרדה, או מתסמין מיני כמו קושי בזקפה או כאב בכניסה לנרתיק. האופן השלישי בו הבור קם לתחייה הינו במערכת יחסים. החל ממערכת יחסים 'במציאות', שבה פתאום נכנס לחיינו בן זוג שמולו אנחנו מרגישים או מתנהגים כמשוגעים, וכלה ביחסי ההעברה בטיפול, בהם אנחנו עלולים לחוות תלות, העברה אירוטית או כעס בעוצמות שזרות לנו. בעיני, הכי קשה לחוות את הבור מול אדם אחר, כי אז מתלווים אליו בושה ואשמה, כמו גם רצון להצטדק ולהגיד: "זאת לא אני. אני לא יודעת מה קורה לי".
מהניסיון המצטבר שלי כדוקטור לבורות, הבור מפחיד ומציף בעיקר כאשר הוא תוקף אנשים מתפקדים במלואם (High functioning). אנשים כאלה בילו לעתים חיים שלמים בלי לחוות משבר נפשי משמעותי או מטלטל. גם מול קושי, הם עמדו תמיד על הרגליים ומעולם לא חוו ערעור של מצבם הנפשי. עד שיום אחד... כשהיום הזה מגיע והבור נחשף, פתאום הם פוגשים בעצמם פגיעות, חוסר יציבות וגם תחושה של אי שליטה: לא משנה מה הם עושים, הבור לא נעלם. הם, שכל החיים לא ממש הבינו (גם אם אולי קיבלו) אחרים עם קשיי תפקוד, צורך בטיפול תרופתי או תנודות במצב הרוח, פתאום חווים התקפי חרדה או תסמין אחר שהם לא מצליחים 'להעלים'.
אז מגיע אדם לטיפול, ויש לו בור. לפעמים הבור קשור לטיפול עצמו, לעתים הוא הסיבה לפנייה לטיפול, וקורה גם שהוא נחשף במהלך הטיפול ללא קשר ישיר (מודע לפחות) לטיפול עצמו. בחלק ב' אתייחס לאופן שבו נכון בעיני להתייחס לבור בטיפול ומחוץ לו. אתם יכולים להתחיל לחשוב על זה.....
לפני סיום, אשתף שהעיסוק שלי בבור החל עם הבור הפרטי שלי. גם אצלי הבור נחשף בבת אחת, בלי הכנה מראש ובעוצמות שלא ידעתי בתחילה להבין או להכיל. למרות שבדיעבד הבור היה שם תמיד, וניתן היה לשערו לפי סיפור חיי, לא הכרתי בו עד שפגשתי בו ברמה הנפשית בעוצמה רבה. לא אפרט כאן על המסע הפרטי שלי עם הבור שלי, שעדיין נחשף, רק אומר שלשמחתי הרבה, ההיכרות עם הבור שלי מאפשרת לי להכיר ולהנכיח בורות של מטופלים בחמלה ובאומץ.
