אני, אפסי, ותלות הדדית – על הסירוב להתחסן
גבי בונויט | 23/8/2021 | הרשמו כמנויים
בתפיסה התיאורטית של תיאורית יחסי קבוצות, הנשענת על בית מדרשו של ביון, נטבעה הנחת יסוד MeNess. הנחות יסוד הן צורות של הגנה שקבוצות מתארגנות סביבן בכדי להתגונן מפני חרדת כיליון או חרדות הדרה. כשקבוצה מתארגנת סביב אחת מהנחות היסוד היא נוטשת (במידה רבה או פחותה יותר) את המשימה שלשמה קמה ומתנהגת כאילו משימתה המרכזית היא להתמודד כנגד החרדה הקבוצתית.
MeNess (לורנס, גולד וביין). היא הנחת יסוד שבה החברים בקבוצה כמו טוענים שאין קבוצה וכל חבר בקבוצה הוא ייחודי ואיננו חלק מהקבוצה כשלם. מתפתחת תרבות נרציסטית, שבה כל אחד לעצמו, ויש הכחשה של הקיום בקבוצה ושל התלות ההדדית המתקיימת בין חברי הקבוצה. הכחשה זו יכולה להיאמר באופן מודע ויכולה גם להתרחש באמצעות תהליכים לא מודעים ולא להיאמר באופן מפורש.
ניתן לומר שלאחר מלחמת העולם השנייה התפתח תהליך תרבותי שחיזק את ה MeNess, ובתוך כך האדיר את העמדה האינדיווידואליסטית ונתן לגיטימציה לפוליטיקת הזהויות.
אנו מכירים תפיסות חינוכיות ותרבותיות, כמו מצוינות והגשמת חלום אישי ("תחלום ואז יתגשם לך החלום", "את יכולה להשיג כל מה שתרצי") שהן תוצר של התפיסה הזאת, ושהינן חלק נרחב מתפיסות חינוכיות של ימינו. לצד הפוטנציאל ההעצמתי שבהן, הן לוקות גם בבעייתיות, בעיקר משום שהן שמות על כתפיו הצעירות של הילד אחריות בלעדית למימוש עצמיותו ומשאלותיו, תוך הכחשת התלות ההדדית שקיימת בקבוצה, וכאילו אין משמעות למעמד סוציואקונומי, להשתייכות זהותית לשונות בין אנשים ועוד.
לאחרונה אנחנו עדים למספר לא מבוטל של אזרחים בישראל המסרבים ליטול חיסון נגד וירוס הקורונה, בעיקר מתוך טענה שהם אדונים לגופם ושלא ייתכן שהחיסון ייכפה עליהם.
הכשל המרכזי בתפיסה הזאת הוא הכחשת התלות ההדדית הקיימת בחייה של כל קבוצה. מעשיי, התנהגותי ועמדותיי מושפעים מהסביבה שבה אני חי ומשפיעים עליה. אני יכול בסבירות גבוהה יחסית, להדביק ולהדבק במחלה ביתר שאת יחסית לאזרחים שכן התחסנו.
אינני כופר בזכותם של בני אדם לנהוג על פי תפיסת עולמם, אבל לדעתי צריכה להיות סנקציה של המדינה לעמדה הזאת.
אזרחים שמסרבים לשרת בצבא מתוך תפיסתם הערכית והתנגדותם להתנהגות הצבא, יודעים שהמשמעות לסירובם יכולה היות ישיבה בכלא. אם למרות זאת הם מסרבים לשרת בצבא זאת זכותם המלאה. המדינה נוטלת על עצמה לקבוע עבורם את תוצאת הבחירה הזו שלהם, והם מודעים לתוצאה האפשרית.
סרבני החיסון אינם מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בהתנגדותם האזרחית לחיסון, וגם המדינה מתקשה משום מה להבין שיש לה את הזכות לקבוע סנקציה כנגד אי התחסנות. בכך טמון כל ההבדל בין סרבני החיול לסרבני החיסון. הכשל המחשבתי, שלא מקבל את עיקרון התלות ההדדית, מאפשר לסרבני החיסון להחזיק בעמדתם מבלי להבין שלעמדתם יש השפעה לרעה על סביבתם.
הבדל נוסף בין שני המצבים הוא שסרבני הגיוס מונעים על ידי ערכים של מוסר ואתיקה אנושית שקשורים ליחסינו ולעמדתינו כלפי ה'אחר' הפלסטיני. סרבני החיסון נלחמים על חרותם אבל ביחס לגוף שלהם, לעצמם. עוד סמן לעידן הנרציסטי שבו אנו שרויים.
ארצה להוסיף שעקרון התלות ההדדית קיים גם בין ארגונים, קהילות ומדינות. כל זמן שיהיו מדינות בעולם, כמו האיטי וטנזניה, שאזרחיהן לא חוסנו, החיסון השלישי לא יוכל העניק לנו ביטחון מוחלט. השאלה מדוע המדינות העשירות אינן מעבירות חיסונים למדינות העניות, היא שאלה ערכית ופוליטית בעלת משקל רב.
