לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שותפות לכלא שכל אחת נעולה בו לבדה: על 'הקבוצה' מאת מיכל בן-נפתלי

שותפות לכלא שכל אחת נעולה בו לבדה: על 'הקבוצה' מאת מיכל בן-נפתלי

נורית ענבר-וייס | 13/8/2021 | הרשמו כמנויים

"אנורקסיה ובולימיה הן חידה מזעזעת: כיצד ייתכן שבניגוד לחוקי הטבע נערה (בדרך כלל המדובר בנערות) משבשת לעצמה את מילויו של הצורך הטבעי, הבסיסי והמהנה – אכילה? מדוע היא משתעבדת לעינוי, לפגיעה ולהרס, לעתים עד מוות?" (מתוך תקציר ספרו של פרופ' איתן בכר, "הפחד לתפוס מקום").

הממואר "הקבוצה" עוסק באותה חידה מזעזעת, אך לא בכיצד ייתכן ובמדוע, אלא במה ובאיך של הפרעת האכילה כהתנסות אנושית. נקודת המבט שלו ייחודית: הוא מתאר בגוף ראשון את הרבדים העמוקים, הפרטיים והנסתרים ביותר מן העין של החוויה, ועם זאת חותר לחרוג מן הסיפור הפרטיקולרי של המספרת ולנסח בפירוט את מבני העומק של הפרעת האכילה, את המכנה המשותף לנשים הצעירות הסובלות ממנה. הוא פותח אפוא בלשון רבות: "אנחנו לא באות. אנחנו נפקדות, מתחבאות, מתחמקות, גם בבתינו. אנחנו הורסות את עצמנו בחשאי, כיוון שחשיפה עלולה לחבל בפעולת החבלה הנמשכת שלנו" (88). וכך הלאה.

השימוש בגוף ראשון רבות מדגיש את בדידותן העמוקה של אותן נשים צעירות, הנפגשות בקבוצה טיפולית להתמודדות עם הפרעת אכילה. למרות המכנה המשותף ביניהן, המתואר לאורך כמה עמודים דחוסים, הן מתקשות להיפתח זו אל זו על מנת להפוך מאוסף של יחידות לקבוצה. "שום דבר אינו מחבר בינינו עכשיו זולת ידיעת השותפות בכלא שכל אחת מבינינו נעולה בתוכו לגמרי לבדה" (90). הבדידות היא חלק מהותי מן ההפרעה. בהפרעה, הגוף הופך לאובייקט שפועלים עליו באלימות. שדה קרב. נמחק מקומו של הגוף כמשכנה של הסובייקטיביות, נמחקת ההקשבה לגוף והרכוּת האפשרית ביחסים בין נערה לבין גופה, ונותרים רק ניסיונות קיצוניים לשליטה. עם המחיקה מצטמצמת מאוד האפשרות לחשוב ולעבד חוויות רגשיות. הסובייקטיביות עצמה מצטמצמת. בן-נפתלי כותבת כי במצב כזה אי-אפשר לדובב את הגוף אלא רק לעשות בו מעשים.

כל המשתתפות בקבוצה הטיפולית אמביוולנטיות בנוגע להשתתפותן, רוצות ולא רוצות להיראות, רוצות ולא רוצות להיעזר, לא מדברות על ההפרעה עם עצמן ולא עם אחרים. המספרת מופיעה בהיסוס לפגישה ראשונה ואז נושרת בעקבות משפט תוקפני שאומרת לה משתתפת אחרת. המדריכות אמנם מנסות קצת לשדל אותה לחזור בה, אבל החוויה היא שאיש אינו מחפש אחריה.

הפרעת האכילה מתוארת בממואר כמצב רווי פרדוקסים וסתירות. אחד הפרדוקסים הללו ניתן לתיאור במשפט המפורסם של ויניקוט: "תענוג הוא להתחבא אך אסון לא להימצא". כשהמספרת מתחבאת (מפני הסביבה המשפחתית והחברתית, מפני הקבוצה, מפני עצמה) - נדמה לי כי להתחבאות יש נמענים. היא מקפלת בתוכה משאלה לא מודעת שנמעניה יבחינו בהיעדרות ויחפשו אחריה. העובדה שאין מחפשים אחריה היא טרגית. עם התמשכות ההפרעה, שביל פירורי הלחם בין המספרת ובין העולם הולך ומיטשטש - עם הזמן קשה יותר ויותר לחפש אחריה, והיא עצמה כבר אינה יודעת לחזור.

נדמה שהפסקת האכילה היא תגובה לשיבוש עמוק ביחסים בין המספרת לבין אמה. זוהי פנייה שלה נגד האם, הכרוכה בפנייה נגד עצמה - ערבוב שכיח ביחסי אימהות ובנות. כפילות כזו מתקיימת גם במעשה של יורי, קרוב משפחה רחוק של המספרת, שעוזב את ביתו ועובר להתגורר ברחוב (בנובלה המופיעה לפני הממואר, קשורה-לא-קשורה). כמו אצל המספרת, הפנייה של יורי נגד אשתו ונגד הציפיות החברתיות ממנו, היא בסופו של דבר פנייה נגד עצמו. החירות הגלומה בה מתגלה כחירות חלקית מאוד, אולי חירות מדומה, או כחירות הנקנית במחיר כבד. הרי הרוח אחוזה בחומר וזקוקה לו. הניסיון לבטל את קיומו של החומר, להתעלות מעליו, הרסני לחומר ולרוח כאחד. אצל המספרת ויורי, הניסיון להתעלות מעל צרכים חומריים או להתכחש להם על ידי עזיבת הגוף/הבית, מרחיק אותם מן החברה האנושית ויש בו יותר משמץ של אובדנות.

הממואר עורר בי מחשבות על היחסים בין המושגים איפוק והתאפקות. איפוק הוא בדרך כלל תכונה חיובית, מידה טובה המתקשרת לעידון, מתינות, וריסון עצמי. התאפקות היא הקצנה של איפוק, ויתור על המידתיות שבו. היא כרוכה בדיכוי של צורך, דחף גופני או כמיהה עמוקה. בניין "התפעל" מייצג פעולה שאדם עושה על עצמו. זהו בניין שאינו סביל ואינו פעיל, ואולי הוא גם סביל וגם פעיל - כפילות מתעתעת המתקשרת למהות האנורקסיה. בקצה ההתאפקות יש אלימות כבושה ונסתרת כלפי העצמי. "שליטה עצמית" בגרסתה הקיצונית היא שליטה על העצמי, העצמי לא רק שולט אלא גם נשלט, עובר דיכוי. עצמי תחת כיבוש. התאפקות קשורה באותן הפרעות נפשיות "לבנות", שקטות ופאסיביות. הימנעות, התמעטות, התאבדות איטית ושקטה.

הממואר מתאר תקופה ארוכה של סבל חריף ובדידות. לא מתואר בו אף לא קשר משמעותי אחד, אף לא שיחה אחת מלב אל לב, ובמקביל מתואר היעדר הדיאלוג בין המספרת לבין עצמה. שתי צורות השיחה - השיחה הפנימית ושיחה עם אחר/ת - תלויות זו בזו כתמיד. זהו במידה רבה סיפור על היעדר היכולת לשוחח ולראות את עצמך דרך עיני האחר, ויחסי הגומלין בינו לבין התפתחותה של הפרעה נפשית. מה אם כן בכל זאת עשוי לאפשר צמיחה וריפוי? במקרה של המספרת, אולי זו הקריאה. "אני נאחזת בספרים כמו בקרש הצלה, מקפלת את עצמי בזרועותיהם החסונות. הם מעירים אותי, קוראים לי לצאת מתוך עצמי, קוראים אותי מתוכי".

מתעוררת השאלה מה קורה לבת שאמה אינה מקדמת בברכה את תפיסת המקום שלה בעולם, את הנוכחות המלאה, התשוקות והתאוות של הבת כביטוי מבורך של עצמיוּת וחיוּת. איך בת כזו יכולה לפתח בתוכה יחסים פנימיים שיש בהם מתן רשות לתפוס מקום? בעולם הפסיכותרפויטי מקובל להאמין כי מה שהתקלקל בתוך קשר, יירַפא בתוך קשר. גם אני מאמינה בכך בכל נימי נפשי. אבל בן-נפתלי אינה מתארת תהליך כזה. הדגש שלה מושם על משהו אחר, איזו תנועה זעירה ומסתורית שמתאפשרת יום אחד, שנים רבות אחרי זמן ההתרחשות של הסיפור, כשהמספרת מפסיקה באחת שנים רבות של פגיעה עצמית.

כמו הממואר כולו, גם התיאור הזה בפסקאות הסיום, רווי לבדיות. אין בו דמות של זולת משמעותי או זולת בכלל, עד כדי כך שהגוף עצמו הופך למין זולת. זהו רגע של מפנה בחיים המופיע בנקודה של שפל, כשקול פנימי אומר פתאום "לא עוד" להרגלי ההרס העצמי.

בתיאור הלבדי הזה טמונה אמת חזקה, האמת של "אם אין אני לי, מי לי". כל מי שמטפל בהפרעות קשות למיניהן, פוגש בגבול שמעבר לו, הבחירה אם לחיות או לא לחיות, אם להמשיך בהרס העצמי או לחדול ממנו, אם להתבצר בהימנעות או לחרוג ממנה - נתונה כולה בידי המטופל/ת. אפשר להביא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר לגרום לו לשתות (או לאכול כצורכי גופו, ללא בולמוס והקאה). במילים אחרות, ישנן החלטות על חיינו שאיש אינו יכול לקבל במקומנו, ישנה אחריות שאיש אינו יכול לשאת עבורנו. זוהי החירות שלנו כבני אדם, וגם המשא שעלינו לשאת לבדנו. הרגע המסתורי שבו נוצרים (או אולי מצטברים למסה קריטית) התנאים הפנימיים המאפשרים לאדם לבחור בחיים - זהו רגע שהייתי רוצה לחקור. לדעת עליו יותר.

בסיום הקריאה חשבתי בהערכה עמוקה על פעולת הכתיבה של הממואר, החותרת נגד כוחן של תחושות כגועל, בושה, דחייה וניכור. הכתיבה כפעולה של הכלה, איחוי ואינטגרציה, "עמידה במרווחים" בין העבר וההווה ובין מצבי עצמי שונים. תומאס אוגדן מציע כי התאבלות מוצלחת על אובדן כרוכה במחויבות שהמתאבל לוקח על עצמו, ליצור דבר-מה המתייחס ליחסיו עם מה שאבד לו. "לעשות צדק עם מלאותם ומורכבותם של יחסיו עם מה שאבד ועם חוויית האובדן עצמה" (1). יותר ויותר אני חושבת על הבחנה זו של אוגדן, כמה היא מתאימה לתיאור תהליכים של "התאבלות על אובדן" במובן הרחב ביותר של הביטוי.


(1) Ogden, Thomas H. "Borges and the Art of Mourning." Psychoanalytic Dialogues, 10.1, 2000, pp. 65-88.
הציטטה מעמ' 65, בתרגומה של מירב רוט ("מה קורה לקורא", עמ' 310).


הקבוצה / מיכל בן נפתלי. כתר, תשפ"א 2021.


עוד בבלוג של נורית ענבר-וייס

הרשימה הנוכחית היא חוט הנמשך מן הרשימה 'קפיצה למים', בה דנתי בנכונות להיות פגיע ולהסתכן מבחינה רגשית,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

פיניקס פןפיניקס פן15/8/2021

סקירה מעמיקה ומרתקת, תודה [ל"ת].