פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
פוסט טראומה אתית

פוסט טראומה אתית

גבי בונויט | 29/5/2021 | הרשמו כמנויים

הסרט התיעודי ששודר בתכנית 'המקור' בערוץ 13 על יחידת הצלפים בצה"ל, זורק "זרקור של חשך" על הפוסט טראומה האתית.

זהו סינדרום שמופיע אצל הצד האלים באירוע הטראומתי. החייל במחסום, החייל שפורץ למשפחה ישנה באמצע הלילה, או החייל שפוגע במזיד או בשוגג במבוגר\ת או בילד.

החייל איננו יכול לחבר בין האופן שבו הוא תופס את עצמו (כמוסרי, כאדם טוב ולא אלים) לבין התנהגותו האלימה. הוא איננו יכול לחבר ביניהם. הפער בין התפיסה העצמית של החייל לבין ההתנהגות מעורר בושה ואשמה שלמולם מתגונן החייל במנגנונים דיסוציאטיביים, ממש כמו בפוסט טראומה 'רגילה' שבה הקורבן מתמודד עם רגשות קשים באמצעות דיסוציאציה.

האדם הפוסט טראומתי, אם כך, איננו רק הקרבן למעשי האלימות, גם הצד התוקפן יכול לפתח סימנים פוסט טראומתיים. אם נכפתה על אדם שאיננו תופס את עצמו כאלים, מציאות אלימה, התוצאה תהיה דומה: ייווצר שסע או פיצול בין האירוע או האירועים האלימים לבין עצמיותו של האדם. השסע ימנע מהאדם לעכל את האירוע, לעבד אותו ולהפוך אותו לחלק ממנו. התוצאה היא לעיתים איומה - הדרך היחידה של קיום האירוע במיינד היא בזיכרון שמתרחש דרך שחזורו שוב ושוב. כך תיווצר לה בתוך הנפש בועה אלימה, לא מעובדת ושאין איתה מגע שהיה יכול לאפשר יכולת להכיר אותה ולשלוט בה. בועה זו תהפוך לפצצה מתקתקת הגורמת לבדידות, לשיתוק או לדיכאון ואחת לכמה זמן היא תתפרץ החוצה כמו שד מבקבוק, מבלי שהפוסט טראומתי יבין את הקונטקסט ואת ההקשר הרגשי. החייל הצעיר משול למי שרואה את בבואתו במראה ורץ לתוכה על מנת לנתץ אותה לרסיסים.

הבושה, האשמה והקושי לקבל הכרה פנימית וחיצונית מקשים על עבודת הזכרון ומקשים על היכולת להתמיר את הזכרון לחלק מהעצמי וכך הופכת להיות כפיית החזרה לזמינה יותר.

 

בסרט Four hours in Mi Lai מרואיין חייל שהשתתף בטבח של יחידת המארינס בכפר הווייטנאמי. לאחר הטבח חזר הביתה, הקים משפחה וחי חיים 'נורמליים' לכאורה, עד שיום אחד נפצע בנו מכדור תועה בקרב בין כנופיות. הוא רץ לעבר בנו וכשהרים אותו פתאום חש שהוא מרים את אחד הילדים שנטבחו במאי לאי. השבר היה כה גדול עד שהוא נאלץ להתאשפז בבתי חולים פסיכיאטריים לתקופות ממושכות.

התפיסה הרווחת, שצהל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, הופכת את הפוסט טראומה האתית לאחרונה בהירארכיית הסוגים השונים של פוסט טראומה שגם כך נתפסת כסוג של מורך לב ופחדנות. אם נכיר כחברה שיש בינינו הסובלים מפוסט טראומטה אתית, הרי שאולי איננו הצבא הכי מוסרי בעולם.

ייתכן שצמצום הפיצול בין קורבן לתוקפן, בין חלש לחזק ובין מוסרי ללא מוסרי היה יכול להקל עלינו להכיר בכך שקיימת אבחנה כזו של פוסט טראומה אתית, ובעקבות כך גם להתייחס אליה ולטפל בה באופן טוב יותר הן מול החיילים הסובלים ממנה והן כחברה.

אולי בעקבות הסרט על יחידת הצלפים, יינתן מקום רחב יותר לחיילים הרבים שחייהם צומצמו כתוצאה מהסבל שנגרם להם בעקבות שבר זה בחייהם.

מי שאיננו מבין שהאלימות שראינו ברחובותינו בזמן האחרון מיובאת מהגדה, בין היתר על ידי חיילים שנחשפו לאלימותם, ועל ידי חברה שנחשפת באופן יומיומי לאלימותה, מכסה את עיניו, אולי מתוך האשליה שמה שלא רואים לא קיים.

הטראומה העיקשת מסתובבת לה ברחובות כמו ספחת סמויה מן העין, שלא רק שלא רואים אותה אלא גם מנסים להסתירה ולחיות כאילו אינה קיימת, אלא שהיא שם והיא מתפרצת, והסתרתה לא מאפשרת לקחת ממנה מרחק, להתבונן עליה ולטפל בה במימד אישי וחברתי.

לקיחת אחריות על אלימותנו שלנו, מבלי להשליך אותה על הצד השני תהיה צעד ראשון בניסיון הדחוף לאחות את הקרעים הגלויים והסמויים בחברה הישראלית.

 


עוד בבלוג של גבי בונויט

 1. שותקים כאילמים או כמדברים שאמרו הכל או, שלא אמרו דבר. כמו זקנים בסוף דרכם, או עוללים...
אינני מופתע מהייאוש שהביא למעשה ההצתה העצמית של איציק סעידיאן. היעדר הכרה הוא אחד המשתנים המרכזיים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גבי בונויטגבי בונויט31/5/2021

השפה האלימה. השפה האלימה איננה תמיד גלויה היא מתרחשת לעיתים בחדרי חדרים ובתוך זה אני כולל את האלימות העצמית