פוסט טראומה אלימות ובחירות
גבי בונויט | 25/7/2022 | הרשמו כמנויים
בכנס שנערך לא מזמן בברלין בנושא פסיכואנליזה ופוליטיקה נשאלה השאלה הבאה:
כיצד ייתכן שברלין, שבשנות העשרים של המאה העשרים היתה מקום שוקק פעילות אינטלקטואלית, עיר שהיהודים מהווים בה ציר מרכזי כמעט בכל תחום: באקדמיה, באמנות בכלכלה ובפוליטיקה, עיר שרווחו בה ערכים ליברלים, תוצר של תקופת ההשכלה – כיצד ייתכן שעיר זו הפכה בין-רגע למרכז כוח של המפלגה הנאצית.
התשובות המקובלות לשאלה הן ההשפלה שחשו הגרמנים בעקבות הסכם ורסאי וכן השפל הכלכלי של שנות העשרים והשלושים. ברצוני להתייחס לגורם נוסף.
מלחמת העולם הראשונה הוציאה מקרבה מיליוני חיילים פוסט-טראומתיים לא מאובחנים ולא מטופלים, אשר בתוכם אצורה אלימות גולמית שמחפשת כתובת על מנת לפרוק אותה. המפלגה הנאצית, כמו כל תנועה פוליטית בעלת איכויות פאשיסטיות, סימנה את הכתובת הזו שאליה אפשר היה לפרוק את האלימות: היהודים ומיעוטים אחרים.
אני מעריך כי בישראל קיימים, לכל הפחות, מאות אלפים של חיילים ואזרחים שהם פוסט-טראומטים, חלקם אפילו לא יודעים שהם פוסט-טראומטיים, בעיקר מתוך הכחשה גורפת שלהם עצמם ושל סביבתם – החברה הישראלית שאינה רוצה להכיר במחיר החברתי של החיים בסכסוך. בקרב קבוצה זו, גלומה אלימות שמחפשת פורקן – כלפי פנים או כלפי חוץ.
בשנים האחרונות הנחתי קבוצה של משתתפים שהמכנה המשותף שלהם הוא היותם דור שני לאבות פוסט-טראומתיים ממלחמת יום כיפור. מסתבר שהאלימות לא רק מחפשת כתובת אלא גם עוברת מדור לדור. המספרים הם מפחידים ומעיקים.
כמה מילים על פוסט-טראומה:
ביוונית עתיקה משמעותה המילולית של המילה 'טראומה' היא פגיעה ברצף העורי – פצע או סדק. בפסיכולוגיה אירוע טראומתי הוא אירוע שמבחינת עוצמתו ומשמעותו הוא קטסטרופלי עד כדי כך שהנפש איננה יכולה להכילו, שכן מדובר באקט אלים ש'חדר' פנימה וכבש את התודעה מבפנים. כך נוצרת חוויה של כאוס שמאיימת בקריסת המארג הנפשי; הגבול בין שתי המציאויות – הפנימית והחיצונית – מיטשטש, והעצמי חדל להתקיים כמהות נפרדת.
כדי להתמודד עם טראומה, הנפש משתמשת במנגנון רב עוצמה שנקרא דיסוציאציה. זהו מנגנון שמבודד את החוויה הטראומתית כך שלא תהיה אליה גישה. הטראומה נמצאת אפוא במרחב נפשי סגור ומבודד כמו ב'צינוק נפשי' שאין לנו גישה אליו. ואולם, במצב זה יש ממד אשלייתי, שכן החוויה שוכנת בנפשנו ומשפיעה על מחשבותינו, על הרגשותינו ועל מעשינו. כיוון שהנפש איננה מעבדת את החוויה ומסמלת אותה, הדרך היחידה לזכור אותה היא לשחזר אותה שוב ושוב.
חשוב לציין שאין מדובר רק בטראומה של הקורבן. הדינמיקה של המרחב הטראומתי של התוקפן איננה שונה במבנה שלה מזו של המרחב הטראומתי של הקורבן. מהספרות המקצועית עולה כי זיכרון מנקודת מבטו של המעוול, התוקפן, אף בעייתי יותר מזיכרונם של הקורבנות, שכן הקורבן לצד הרצון לשכוח, זוכר את העוולות שנעשו נגדו ומבקש לזכור אותן כדי להימנע מהמשך הסבל וחזרתו; התוקפן, לעומתו, מתוך הפער שנוצר בין מעשיו המעוולים לבין תפיסתו המוסרית את עצמו, אינו מעוניין לזכור את מעשיו, ומנסה למחוק אותם, במשאלה שהדברים ייעלמו. זוהי הפוסט-טראומה האתית, שגם היא מייצרת גוש גולמי של אלימות שמחפשת כתובת.
כאמור, קשה לזהות ולטפל בפוסט-טראומה כיוון שזו נתפסה תמיד כסוג של פחדנות ומוגות לב (ר' קרב לטרון); הודאה בפוסט-טראומה כמוה כהודאה בפחדנות.
לכן, כשמדברים על הבחירות הקרובות אי אפשר שלא לקחת בחשבון את אותם גיבורים החיים עמוק בתוך הצללים של עצמם ושל סביבתם. גיבורים אלה מסתובבים עם פצצה בבטן שהופכת להיות פקטור חשוב בהצבעה שלהם ביום הבוחר.
