חיוך של ברווזים | תמי קויפמן

תמי קויפמן | 7/3/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

חיוך של ברווזים – סיפור קצר

"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז" אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר.

צחי יצחק מנדלוביץ הסתכל עליה בחמדנות מתגרה.

"את אומרת לי שאני ברווז?" שאל בחיוך שהפתיע אותה וגרם לה להשפיל את מבטה תוך שהיא מרגישה איך החיוך שלו חופן לה את השד השמאלי, עובר לימני, מחליק במורד בית החזה ונעצר בדפים שהיו מונחים לפניה.

"תקשיב." אמרה לו. "שנינו יודעים מה היה. נכון? הפעם אין לך סיכוי להתחמק."

הצחוק הקטוע שלו נכנס לה בין המילים, נדבק, צבר תאוצה והתיישב בדיוק על מיתרי הקול שלה שנותרו דוממים.

"אם כבר מדברים על ברווזים", לחש,  "אני רגוע. כי כל עוד זה נראה לך כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, עדין, את לא יכולה להיות בטוחה שזה ברווז. את מבינה? כל החיים שלי, במושב, גידלתי ברווזים. ירושה. מאבא. ותאמיני לי שאני מבין בברווזים כמו שאת, בחיים שלך לא תביני".

ושוב חייך וחשף שיניים שנראו לה תוך כדי, מתנדנדות.

געגועים לפרוסת לחם עם חמאה וריבת תותים מנחמת השאירו אותה משותקת ומתגעגעת.

היא נשענה לאחור, מתחילה להבין איך מרגישים כשברווז נוגס בך.

גע גע גע. היא לא מתבלבלת. היא לא תיתן לו לגעת. לא תיתן.

"טוב." אמרה. "נחזור לעובדות. בתאריך 22/7/20 בשעה שמונה בערב היית בבית עם אשתך, יש לך צו הרחקה ממנה. עד כאן זה נכון?"

כאן, צחי יצחק מנדלוביץ, רכן קלות ונשף לעברה רסיסי סירחון שנעו לקראתה והדפו אותה לאחור, מובסת.

בשלב זה מאחר ולא יכלה לנשום, קמה, נעמדה מול החלון שנראה לה צר מידי, סגור מידי ואפל. היא פתחה את החלון ומשב קל ובו שאריות ניקוטין זול התערבב באפה.

כשהסתובבה, ידו האחת הייתה מונחת על השולחן, והשנייה הניעה אצבעות עבות על שפתיו.

התכנית לפסיכותרפיה פסיכודינמית במצבים נפשיים מורכבים וטראומה של מכון סאמיט
מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.

פיו לחש, מה את אומרת, מותק?

השתיקה שהשתררה בחדר איימה לקרוע לה את עור התוף. היא יכלה לשמוע מבעד לשתיקה את הלמות ליבה

החדר סגר עליה. הקירות מחצו בהתחלה את הפנים. העיניים שלה נעצמו. שמיכת צמר עבה, אפורה כיסתה את גופה שנע בכבדות במיטה חורקת, בשכונה רחוקה, בקומה רביעית בבנין ללא מעלית, והריח, הריח הזול והמוכר נצמד לה לגוף, נכנס והשתלט לה על הכוס והשדיים הקטנות שלה לא נחשבות ונצבעות באצבעות שתנועתן מהירה ותובענית.

יא זונה, בואי, בואי אני אזיין אותך, אזיין אותך עד שיצא עשן, את מבינה מה זה? ככה זה, תלמדי מה זה גבר, רק ככה, ואני, אני אדאג לך, לכל אני אדאג לך, בכל מקום אני אדאג לך, בבית, במקלחת, במיטה, את נהנית מותק?

היא כבר לא נושמת. היא יודעת שעוד רגע זאת שבמיטה תמות. או תשתגע. או תיפרד מהגוף ותישאר אילמת לעד.

סימה, מושיטה את ידה לאקדח הצמוד לחגורה.

ויורה. יריה אחת הספיקה.