תובנות לשעת לילה מאוחרת

תמי וילדמן | 6/1/2021 | הרשמו כמנויים

הסגר.

מותיר אותנו, את כולם וכולן, יותר בבתים.

להיות בתוך הבית, זה אומר להתמודד.

לעמוד עם ה'מראות' שיש לי בתוך הבית - פיזיות ואנושיות.

גם על הזום חשבתי, שבעצם אני כמטפלת, או משקמת, או כל דבר אחר למעשה (אחות, אם, בת, בת זוג); מאפשר או למעשה כופה עליי לראות. ולא סתם לראות, אלא, לראות - אותי (בדגש. פונקציה שלא מצאתי כאן..)

הראייה הזו היא לא קלה בכלל.

ותובנות.

אני רואה הרבה ילדים וילדות בגן. סביבה שהילדים/ות נמצאים/ות כידוע המון שעות במהלך היום, ממש משרה מלאה. אם נשווה למקום עבודה, הגן שאני רואה הוא מקום עבודה טוב מאד. הייטק ! שתי ארוחות ביום, ומשחקים...... ממש כמו 'לעבוד' ב'גוגל'. ג'ימבורי, חדר כושר ועוד.

כך או כך הם/ן מפתחים אינטראקציות. הם/ן מן הסתם עוד לא פיתחו את כל מה שלמבוגרים יש, הבנות קשות שה'סבל קיים' (זה מושג שלקוח מהבודהיזם, ה'אמת הראשונה' מתוך ארבע ה'אמיתות' שזה בעצם תובנה שאפשר להחליף אותה במילים הקשות 'המוות קיים'). אז ה'סבל' קיים. בעצם, לא אוכל לדבר בשמם ולא באמת נוכל לדעת (לפחות לא בגיל שהשפה עוד לא לגמרי מפותחת), מתי ואם כל אחד/ת מהם הכיר בזה. לדעתי, יש כאלה שהתובנה הזו מגיעה אליהם בגיל צעיר מאד, וכאלה, שהתובנה הזו מגיעה אליהם בגיל מאוחר. 'התנפצות האשלייה'. האשלייה הנפלאה וה'חלומית' הזו של הילד. אלה הם חייו באותו רגע, כשהוא/היא משחקים בחצר עם חבר/ה ומכינים עוגה מחול או מסיבת תה, הם לגמרי ב'פסיכודרמה', חילוף אמיתי עם דמות, כזו שהיא אם, או כל דמות אחרת שייבחרו למשחק הסימבולי הזה. בלי ה'סבל', בלי ידיעת הסיום, ממש במדיטציה של הרגע.

טייק איט אור ליב איט, ה'בחירה' היא של כל אחד/ת והמבוגרים מכירים בכל מיני דרכים לצערנו, אן לא לצערנו - יש כנראה מנגנוני הגנה שמאפשרים להתמודד עם החרדה הקיומית הזו, של לסיים את הסבל הזה, או לבחור שלא לסיים את הסבל, אבל לסבול. אגב לשם העידוד אחת מארבע האמיתות היא ש'יש דרך להפסיק את הסבל', הפרקטיקה היא מדיטציה מבחינתם.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ועוד דבר שאני שמה לב - גם בהיותי אם לילדה בת 3 - אפרופו מראות; על היחסים לבנות מול יחסים לבנים. ולא חלילה כהאשמה כי כולנו מכורים לתעשייה הזו שקוראת לעצמה תעשיית היופי גם אם אנחנו לא יודעים שאנחנו מכורים לה, טוב אולי חטאתי באומרי 'כולנו' כי יש כאלה שלא, ולפתע אני שמה לב שעל הילדות מסתכלים, ומסתכלות, על פי אמות מידה של טעם, ונורא חשוב למשל ההתבוננות בטיפוח, הנה כי כן אף בן זוגי התייחס לתסרוקת שהילדה מסורקת לעומת ילדות אחרות, כן השקענו בצמה, לא השקענו בצמה, וכיוצא בזה. אני רק משערת, לפי התבוננות באינטראקציות שונות, ולא רק של גברים אלא גם נשים, שהדגש בראיית הבת הוא המראה החיצוני ולכן אפשר אולי בטעות 'לזלזל' ביכולות של הילדה, או של האשה. אולי אפילו לא 'להתעניין' במה שיש לה לומר, או לשתף. כנראה שלא סתם המין הנשי נקרא גם ה'מין היפה'. אבל זאת קשה גם לאבחן מאחר ולי אישית אין נתונים גורפים של כל אדם ואדם וכיצד הוא/היא מתבוננים.

שמעתי אמירות של מבוגרים שמלוות אותנו עם השנים כמו 'חמודה עד שהיא פותחת את הפה' (אני פירשתי את זה כאמירה לגבי מה שיש לה לומר, עד שהבנתי שאולי הכוונה היא לעתים ממש לקול שבוקע מגרונה), שמעתי אמירות של 'מי מקשיב לה עם כזה יופי' או אמירות של 'מי מסתכל על הריקוד שלה כשיש את הגוף הזה'.

ואז הבנתי שלפעמים, גברים לא קולטים, באמת באמת לא קולטים, שנשים מבינות את מה שנאמר להן. אגב נשים לעומת זאת, בגלל ההבניות החברתיות, מתקשות להבין שגבר גם נפגע. בעצם אולי שתי האפשרויות נכונות עבור שני המינים.

לכן חשוב לדבר. לנשים אני אומרת, תתאמצו.

חשוב להקשיב. לנסות באמת להבין מה הוא/היא אומר/ת לך. לא על פי הפרשנות אלא ממש על פי המילים. אם אפשר.

ולגבי הילדים/ות, להסתכל עליהם. לשמוע מה הם אומרים לנו. עד כמה שאפשר לסבול :)

בהצלחה בהתמודדות הזו.

באהבה