דיסוננס קוגניטיבי והטיות חשיבה בימי מגפת הקורונה | תמר מחלב
תמר מחלב | 20/11/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
נראה כי מגפת הקורונה, מעבר להיותה תופעה בריאותית, טורפת את הקלפים גם בכל תחום אחר. בפוסט זה, ברצוני לדון בסדר העדיפויות הסמוי העומד בבסיס החלטות חברתיות שנעשות בתקופת הקורונה וחושף כיצד אנו מעדיפים, באופן כמעט טבעי, לשלם מחיר פוטנציאלי כבד מאוד ולו רק על מנת להמנע מלשלם מחיר חברתי. בהמשך אציג מודל הטיות חשיבה אשר עשוי להסביר את הדיסוננס בין לקיחת סיכונים לתחושה רגועה.
ג' הוא מנהל בכיר בחברה. הוא עובד חרוץ ומוכשר, וידוע בכישוריו החברתיים הענפים. בעקבות המגפה החברה בה הוא עובד עשתה מאמצים לצמצם את הפעילות הנעשית מן המשרד, אך נמנעה מלבטל מספר פגישות עסקיות חשובות ביותר הקשורות באופן קריטי לפעילות החברה בהמשך השנה.
בנו הצעיר של ג' חולה בסכרת נעורים. בעקבות כך, ג' מקפיד מאוד לשמור על הנחיות הזהירות ורואה את עצמו כאדם ששם את משפחתו בעדיפות הראשונה. למרות זאת, תוך כדי פגישה חשובה אשר התרחשה במקום סגור וכללה אנשים רבים שלא עוטים מסכה, חש ג' חוסר נוחות הן להעיר לנוכחים והן להשאר עם מסכה לבדו. הוא לא רצה להיתפס על ידי הנוכחים כחלש, פחדן או טרחן, וכמובן לא רצה לתת להם הרגשה שהוא נרתע מהם. לכן, מספר דקות לאחר תחילת הפגישה, הוא החליט להוריד את המסכה.
סדר העדיפויות הסמוי שחושפת התנהגות זו של ג', הוא דאגה למעמדו החברתי לפני בריאותו של בנו. סביר להניח כי אם היינו שואלים אותו מה הוא מעדיף, להתפס כחריג חברתית על ידי קולגות או לסכן את חייו של בנו, הוא היה אומר ללא היסוס שלא היה מסכן את בנו. אז כיצד ניתן ליישב את הסתירה שבבחירותיו בפועל?
נעבור לדוגמה אחרת, של מפגש חברתי הנערך בבית. למרות שמדובר במקום סגור, לרוב מובן מאליו שאין צורך לעטות מסכה. אפילו אם היה אחד מן הנוכחים מעדיף לשמור על ההנחיות, סביר כי העדפה זו היתה נענית, גם אם לא במופגן, בזלזול ולעג. בעיני, מעניין מאוד לחשוב מה סדר העדיפויות הסמוי העומד מאחורי הבחירה שלא לשמור על ההנחיות בפורום זה. הרי לכל אחד מן הנוכחים משפחה, בני זוג ועמיתים לעבודה עמם הם נפגשים באופן תדיר. העובדה שהם חברים ואוהבים אחד את השניה, לא אומרת שהם אינם נושאים את הנגיף שלא במודע. וכשהם לא נוקטים אמצעי זהירות, תוך כדי ערב הסרט התמים הם מפגישים בין כל האנשים האלה ומהווים לזולתם, בפועל, סכנה. ושוב עולה המסקנה העצובה: ככל הנראה נעדיף להמנע מחוסר נוחות מחשבתי, פיזי או חברתי, גם כשהמחיר יכול להיות גבוה נורא.
כמובן שהפרדוקס שבנושא אינו רלוונטי רק לאנשים אשר נמצאים בקבוצות סיכון או נמצאים באינטראקציה יום-יומית עם אנשים אשר נמצאים בקבוצת סיכון. כפי שכבר הוכח, גם אנשים בריאים לחלוטין עשויים להגיב באופן קשה מאוד למגיפה. בעיני, לפני שמפרים את ההנחיות ונוהגים בחוסר אחריות מוכחש, חשוב להבין ולהפנים מהי המשמעות האמיתית של הבחירה. וגם אם אנחנו מוכנים לקחת את הסיכון על עצמנו, האם אנחנו מבינים שבפועל אנחנו כופים אותו גם על הסביבה?
האם אנחנו באמת מעדיפים שלא לסבול אי נוחות זמנית במחיר של לסכן בן משפחה, שכן או מכר? האם אנחנו באמת מעדיפים להמנע מהשארת רושם פחדני על זר, במחיר חייו של סבא או של השומר בבניין?
תקופה ארוכה חשתי תסכול עמוק מהתנהלות הסביבה בהקשר למגיפה. אני מוקפת באנשים אינטליגנטיים מאוד, בעלי הבנה מדעית וסטטיסטית שגם מגלים אכפתיות כלפי החברה. הסבר אפשרי לתופעה אפשר למצוא בהבנה כי רבים לא תופסים את נגיף הקורונה כסכנה ממשית. מדובר באויב בלתי נראה, אשר נושא עמו הגבלות מעיקות בתקופה המאופיינת בחוסר אמון בהנהגת המדינה. אולי מדובר, גם, באופטימיות בלתי מציאותית (1982, 1980, Weinstein), המאופיינת באמונה שדברים שליליים לא יקרו לך. אופטימיות זו מספקת יתרונות רבים למחזיקים בה, כמו ביטחון עצמי ותחושת רווחה. (Segerstrom; 1996, Taylor & Armor, 2001) אך עם זאת, היא מביאה עמה בעייתיות רבה. כשבני אדם מתעלמים מן ההסתברויות למאורעות שליליים, הם מעמידים את עצמם באופן תמידי בסכנה.
כל האינטראקציות שחוויתי החל מחודש מרץ, חידדו אצלי את הדעה כי קיימות הטיות מחשבה חריפות בנוגע להדבקה. ניסחתי שלוש הטיות מחשבה שלפי דעתי מניעות התנהגות ובחירות בלתי רציונליות בתקופה זו, אותן אני מתכננת לחקור במסגרת עבודת התזה שלי, ואשמח לשתף עם הכלל. הן עדיין אינן מוכחות מדעית, אך עשויות לעודד מחשבה.
אשליית המוכרות - בני אדם יניחו כי ההסתברות להדבק מאנשים אותם הם מכירים (חברים, בני משפחה) קטנה מההסתברות להדבק מאדם זר, גם במידה והאנשים המוכרים והזרים נכחו באותם מקומות.
אשליית ההוגנות - בני אדם יניחו כי אם היתה סיבה מוסרית לדעתם להיחשפות לנגיף, ההסתברות להדבק קטנה (לדוגמה: כניסה לחנות עמוסה על מנת לרכוש תרופה עבור קשיש או בילוי ביום הולדתם). במצב זה, השאלה שנשאלת היא לא "האם סביר סטטיסטית שאדבק?", אלא "האם הוגן שאדבק?".
אשליית ההמשכיות - בני אדם יניחו כי במידה ועטו מסכה בתחילת מפגש חברתי והורידו אותה לקראת הסוף, הסתברותם להדבק קטנה יותר. הסבר אפשרי: בעקבות התחושה הלא נעימה של עטיית מסכה במשך זמן רב, הם חשים כי כבר "שילמו את המחיר" על לא להדבק.
האם אכן אלה הסיבות וההסברים לאי הסדרים וההקפדה על הנחיות? אשמח לעדכן אתכם בהמשך בתוצאות המחקר. אבל עד אז, מוטב שנזכור להסתכל על האנשים שסביבנו, גם אם איננו מכירים אותם, ולהבין כי אי הנוחות הכרוכה בהקפדה היא מינורית עבורנו ועשויה להיות עולם ומלואו עבורם. אפילו אם יתברר בסוף שהקורונה היא שקר, מזימת 5G, טעות פטאלית או תחבולה – נדע כי נהגנו בצורה המוסרית ביותר, על סמך המידע שהיה לנו, כאדם לאדם וכאדם לחברה.
